גידי גוב: "פעם אנשים לקחו אחריות. פישלת? תתפטר"

כשגידי גוב צופה היום בקטעים מ"לילה גוב" הוא נחרד. לא מאופי התוכנית, חלילה. גם הוא מבין שמדובר בלא פחות מקלאסיקה טלוויזיונית, פיסת נוסטלגיה תמימה ואהובה שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הוא גם לא נחרד מכישורי הריאיון שלו, שבזמנו זכו לביקורות אבל בפועל תרמו רבות לחן הרב של התוכנית. לא, כשגידי גוב רואה היום את "לילה גוב" הוא בעיקר מרגיש מאותגר חיצונית. "אהבו את התוכנית", הוא אומר, "אבל אם לרגע מישהו היה עוצר ואומר 'מי זה? מה הוא עושה? איך הוא נראה?' זה היה נראה אחרת לגמרי".

כולם היו תאונות אופנה בניינטיז.

"כן, הג'ינס, החולצה במכנסיים, אחר כך מחוץ למכנסיים והתסרוקת. ואיזה משקפיים מוזרים? פתאום אתה רואה את זה והכול מתועד".

"מי זה? מה הוא עושה? איך הוא נראה?"(צילום מסך)

כן, משהו בנוירוטיות הגידי גובית עדיין שם, גם בגיל 68, כשהוא למוד ותק וניסיון ומככב בטלוויזיה בדיוק באזורים שבהם הוא מרגיש נוח - טועם סוגי מזון לצד ישראל אהרוני בתוכנית "המסע המופלא". בקרוב הוא יעלה את המופע "שירים מלילה גוב", שישחזר את רגעי הסיום של התוכנית ההיא - בה היה נוהג לארח בכל שבוע מוזיקאי ל"נאמבר מוזיקלי". ממש כמו בתוכניות הלייט נייט של קונאן, לנו או לטרמן, בצירוף הטוויסט שגידי גוב הוא לפני הכול, ובכן, זמר. לרוב היה מדובר בגרסאות כיסוי ובעיבודים חדשים לשירים מוכרים, שבהמשך קובצו גם לשני אלבומים מצליחים והולידו כמה רגעים טלוויזיונים זכורים במיוחד. "אני מקנא בבחור ההוא שעמד שם. לא ידעתי איזו פריבילגיה עצומה הייתה לי, שכל האנשים האלה באו לשיר איתי", הוא אומר. "אני פשוט פורח שם בשירים הכי יפים שיש. שלא לדבר על זה שהייתי צעיר באיזה חמשת אלפים שנה".

את רגעי הקסם של אז ישחזרו איתו על הבמה אורחים כמו רמי קלינשטיין, דנה ברגר, אריאל זילבר, מאור כהן, אלון אולארצ'יק, אבי קושניר ומוני מושונוב. השתתפותו של מוטי דיכנה אגב, מנהיג להקת הבית של התוכנית "התנינים", עדיין נמצאת בתהליכי משא ומתן. מפתה לשאול אם עומר אדם הולך להיות חלק מקאדר האורחים, אבל בעיה טכנית קלה עומדת בין הפנטזיה לביצוע: הקולגה מהפרסומת לבזק וה"טרה לה לה טרי לי" הייתה בת שבועיים ביום שבו "לילה גוב" עלתה לראשונה לשידור.  

היה בן שבועיים כש"לילה גוב" עלתה למסכים. עומר אדם (צילום מסך)

"הוא היה ממש קטנצ'יק אז", אומר גוב, "אבל הוא כוכב וקודם כל בחור מקסים. הוא איש עבודה עם אנרגיות אינסופיות, עובד משש בבוקר עד חצות. זמר נפלא, מעצמה בגיל 25, לא היה דבר כזה בארץ בשום צורה. והוא גם מאוד ישראלי. אין שם גינונים. בא, שותה קפה, אוכל מה שיש לאכול. זה לא שהוא יושב בקרון שלו".

נשמע שכיף לך בין כל הקטקטים.

"תשמע זה הפקות ענק, עצומות באמת. זה נורא נחמד".

וגם מביא קהל חדש.

"בוא נגיד שחבר'ה בגיל שש מכירים אותי יותר מהפרסומות. יש כאלה שבאים עם ההורים שלהם להופעות צהריים בזאפה ושרים את המילים ואז אני מבין ששמעו בבית כוורת או כל מני דברים אחרים. אבל הקטנים ממש פשוט נהנים מהפרסומות".

זה לא שהוא באמת צריך קהל חדש. גם מי שלא בקיא בכל קטלוג היצירה של כוורת, זוכר את "לילה גוב", ההרפתקה הטלוויזיונית הפופולרית שלו, שבשבילה עזב את "זהו זה" המיתולוגית. מונולוג הפתיחה הזכור עם גליל הנייר המגולגל ביד, מטבעות הלשון שהטביע בזמנו (מ-"פרמשטק" ועד קריאת ה"פיליפ" האיקונית), המשיכה לבית המלוכה הבריטי והצעצועים. בימי הזוהר של ז'אנר תכניות האירוח בלטה "לילה" מעל כולם, כשהיא מתבססת על פורמט תוכניות הלילה ששלטו מעבר לים.

קטעי עיתונות, מערכונים, ריאיונות קלילים עם אורחים מפורסמים ורגעים בכלל לא קלילים. אחד הרגעים הזכורים ביותר מהתוכנית הוא האירוח של נועה ויונתן בן ארצי, נכדיו של יצחק רבין, שבועיים בלבד לאחר שנרצח. במהלך המירוץ לבחירות ב-1996 התארח בה המועמד לראשות הממשלה שמעון פרס. דן שילון הפגיש אז בינו ובין היריב, נתניהו. "לילה גוב", ואולי זה נשמע לכם מוכר, הואשמה אז בשמאלנות.

"אנחנו שמאלנים והיינו שמאלנים. לגמרי. עד היום", הוא אומר. "אתי אנטה, שערכה את התוכנית, הכירה את המשפחה והציעה שנביא אותם לאולפן. אמרתי שזה נראה לי מוזר אבל הם באו. זו אגב, אחת מהסיבות שבגללה התוכנית ירדה. השמחה עזבה את מעוננו כשרבין נרצח, פשוט כך. עוד לפני שידעת מה זה חילוקי דעות פוליטיים והסתה. אני חושב ש'השמחה עזבה את מעוננו' זו הגדרה יפה ומינימליסטית לרצח רבין. החיים נראו חרא, סליחה על המילה. כל התמה של סלינו על כתפינו, ביכורים, חולצות לבנות והולכים בתום לב לבית הספר – ככה חיינו עד אז. הנכדים של רבין הגיעו לתוכנית במתיקות רבה וזה טופל ברגישות ובאהבה. לא היה בזה צהוב. זה היה פשוט המשך השבעה, המשך העצב. הוא היה איש מקסים. עוד לא ידענו אז מה קרה לנו. אני חושב שזה משהו שהתפשט והלך והביאנו עד הלום. אובדן התום, אובדן התמימות".

היום ריאיון כזה היה נתפס כמו הבעת עמדה פוליטית.

"לא קשה לי להביע עמדה. יש לי תוכנית ברדיו ואני אומר שם כל מה שאני רוצה, ואם תסתכל על ליאור שליין אז בכלל תראה שהאיש הזה הוא אגדה. עוד מתחילת ימי האמנות היו אמנים שפחדו על הקהל בעוד שיש אמנים שהם פוליטיים במוצהר. יש עוד שמאלנים טובים פה. הם פשוט לא מאורגנים, היום אין איש שמאל חזק מספיק. כולם גם אומרים אני מרכז-שמאל או מרכז-ימין, אנחנו עכשיו מרכז".

קשה להתעלם בשבוע כזה מחוק הנאמנות בתרבות. עמדתך בנושא?

"זה זוועה, זה חוק לא טוב. זה לא שמישהו מהאמנים פחד לדבר על החוק הזה, אבל היא (מירי רגב. ע"פ) פשוט הולכת בשלה. לא מזיז לה כלום, ברור שלא צריכה להיות נאמנות בתרבות ואם יש ענייני הסתה אז יש חוקים לדברים האלה. אבל חוק שמכתיב נאמנות? מדינה בלי תרבות לא תתקיים. איך אמרה דינה זילבר? אם יש נאמנים אז יש בוגדים. דיר באלק חבר'ה, כולנו גדלנו פה, היינו בצבא וכו'. כשיש התלהמות העובדות נמסות.

"המרחק בין ההליכה התמימה עם הביכורים לבין החוקים האלה הוא עצום ואני מודה שבני דורי לא ממש מעכלים אותו, לא ממש מבינים מה קורה. יש גם הרבה צעירים שחושבים ככה אבל הגווארדיה שלי באמת גדלה על משהו אחר לגמרי. פעם גם אנשים לקחו אחריות. לא שאני בעד, אבל חלילה אם תפסו מנהל בנק מועל בכספים אז הוא הלך והתאבד. היום צוללות, פרשיות - לא מתפטרים. פישלת? תתפטר. אבל זה באמת להיכנס לפוליטיקה וזו שיחה מאוד ארוכה על הרבה דברים. המרחק בין טנא לבין חוק הלאום הוא עצום".

"לא מזיז לה כלום" (צילום: מוטי קמחי)

ובחזרה לימים תמימים יותר. במשך חמש עונות רצה "לילה גוב" על המסך, כשמעונה לעונה סכנת הביטול תמיד ריחפה מעליה. בכל פעם שזה קרה, מחאת צופים די נדירה (כזכור מדובר בזמנים נטולי פייסבוק), השאירה אותה באוויר. היא ירדה לבסוף מהמסך ב-1998 אך שבה על גלי נוסטלגיה (והדף הפיגועים) ב-2002, בשיא ימי האינתיפאדה השנייה. הפעם הקסם כבר לא היה שם והתוכנית ירדה אחרי עונה אחת בלבד. "אני לא יכול להגיד לך בבירור מה הלך שם בדיוק, זה לא משהו שנחרט לי במוח. לעומת 'לילה גוב' הראשונה, שאני זוכר ממנה מרואיינים, מי בא, מי נשאר, איך לא היינו מכינים אותם מראש לשאלות - שזה גם היה נחמד. הייתה התרגשות ושמחה עד שהיא פגה. ולעשות את זה סתם? לא בא לי".

"היה שמח, ואז באה מלחמה וזה כבר לא החזיק"(צילום מסך, יוטיוב)

איך אתה חושב שהתכנית הייתה מתקבלת היום?

"אני לא יודע. עובדה שזה חלף מלוח המשדרים בלילה. הפורמט הזה של תוכנית אירוח פרופר, שאתה אומר שלום והיי ומה נשמע ודאחקות וצחוקים. באמריקה זה עדיין חזק אבל בארץ לא, זה נגמר. הייתה איזו מלחמה וזה כבר לא החזיק. צריך להיות מאוהב ומטורף ולהגיד, 'וואו, זה החיים שלי איזה כיף וצחוקים'. פתאום זה נהיה קשה".

אם מציעים לך להנחות אותה שוב, מה אתה עונה?

"אין לי שמץ של מושג. זה מצריך מערכת ענקית שזה מטורף. זה לעבוד בזה כל יום. אולי זה עדיין עונה על איזשהו צורך, אבל אני לא האיש לעשות את זה. צריך לבנות מחדש משהו ושאני אהיה כמו שהייתי לפני עשרים שנה. אז זה היה גיל אחר, חיים אחרים. כל חיי היו אז הוויה של 'איזה כיף אנחנו עושים משהו וזה עובד'. היום אני ברדיו וזו שמחה אחרת לגמרי. בטלוויזיה מסמנים לך שאתה חייב לסיים, יש לך פרסומות וזה משהו שמטריף לך את השכל ואני גם לא ממש אלוף בלסיים שיחה עם מישהו. לא ידעתי לראיין, כתבו לי נקודות כמו 'תשאל אותו על אישתו' וזה לא היה נקלט לי במוח. אבל חלק מזה היה בהחלט משעשע. זה היה בסדר שזה לא היה ממש מהודק וזה מקסים בעיני". 

עם קצת עזרה מחברים. יחד עם יזהר אשדות ב"ילדה קטנה"