יש קסם באוויר: אורלנדו פורחת
עשור מאז סדרת הגמר ההיא מול קובי בראיינט וחמש שנים מאז הופעת הפלייאוף האחרונה, נושבת רוח חדשה של תקווה על פרקט אמווי סנטר. מאמן חדש-ישן, תלכיד שמורכב משחקנים מנוסים וצעירים ובעיקר היעדר ציפיות מאפיינים את הקבוצה שרעבה להחזיר שוב את החיוך לאוהדי המג'יק המאוכזבים
להיות אוהד אורלנדו מג'יק זה לא פשוט. האוהדים ניחנים בזיכרון בולט שמתמקד בשני נושאים. דבר ראשון: שמות השחקנים שעברו במועדון, עזבו בטרייד ועושים שמות בליגה. ויקטור אולאדיפו באינדיאנה, טוביאס האריס בקליפרס, ג'יי-ג'יי רדיק, דווייט האוורד והרשימה עוד ארוכה.
הדבר השני הוא המרכזי, שבגללו (אולי) הקבוצה נמצאת היכן שהיא. עונת 2012 תיזכר לאוהדי המג'יק כעונת השינוי לרעה של המועדון. נתחיל בהנהלה ובהחלטותיה. מנכ"ל הקבוצה, אלכס מרטינס, מינה את רוב הניגן לתפקיד הג'נרל-מנג'ר והפקיד בידו את שרביט ניהול הקבוצה. הניגן, שמאחוריו שנים של ניסיון בספרס ובת'אנדר, הוא הצעיר ביותר שמונה לתפקיד ב-NBA - פרט חשוב להמשך. לאחר אכזבות חוזרות ונשנות בפלייאוף, האוורד, שהיה בזמנו הברומטר של הקבוצה, דרש טרייד, וכך קרה. הוא עבר ללייקרס, והמג'יק קיבלו בעיקר חומר לבנייה בדמות בחירות דראפט ושחקנים מבוגרים. סממן נוסף לקיץ של 2012 היה פיטוריו של סטן ואן גנדי שהוביל את הקבוצה לחמש הופעות בפלייאוף. עונת 2012 היוותה המשך ישיר של קיץ מאכזב של הקבוצה עם המאזן הנמוך בליגה לעונה ההיא (62:20) ובעיקר יותר סימני שאלה מתשובות.
תחת ניהולו של הניגן הקבוצה לא הצליחה לגבש זהות. שחקנים בכירים עזבו, ארבעה מאמנים ניסו את מזלם אך ללא הצלחה, והקבוצה לא התרוממה מעל רף 30 הניצחונות לעונה. חוסר הניסיון של הניגן, שהוביל את הקבוצה עד 2017, בלט והתוצאות צרמו. בשנת 2017, עם השינוי בבעלות הקבוצה, מונה ג'ון האמונד לג'נרל-מנג'ר, עם ניסיון בעיקר בקליפרס. המונד, שבישר את תחילת השינוי בקבוצה, בחר בג'ונתן אייזיק בדראפט, והנחית בפלורידה את ג'ונתן סימונס, ארון אפללו ושלווין מאק.
באופן כללי חל שינוי תפיסה במועדון בכלל. האמונד וג'ף וולטמן, המנהל לענייני כדורסל במועדון, דוגלים בסייז אבל קצת שונה. את השחקנים שנבחרו סגל השנה מסמלת בעיקר מוטת הידיים - כמה שיותר, יותר טוב. דוגמה טובה לכך היא הבחירה מס' 5 בדראפט, מו במבה, סנטר צעיר עם מוטת הידיים הארוכה ביותר שנמדדה אי פעם בליגה: 2.39 מטרים (!). לצידו משחקים ניקולה ווצ'ביץ' הבלתי נגמר, הסקורר הצרפתי המוכשר אוון פורנייה, אייזיק, סימונס וארון גורדון המלהיב. את הקבוצה הזו מוביל מהקווים סטיב קליפורד.
המאמן עתיר הניסיון (57) אימן מספר קבוצות בליגה, אבל עבור ראשי המג'יק בלטה התקופה בה אימן את שארלוט (2018-2013). ההורנטס היו אפורים תחתיו, אבל בלי שחקנים בולטים במיוחד ידעה לעשות חיים קשים ליריבות, ובעצם זה כל מה שאורלנדו רוצה להיות. עד עכשיו, בוסטון, פילדלפיה, סן אנטוניו ומיאמי כבר הפסידו למג'יק, ונראה שיש שיטה וחזון. שחקנים? יש שיגידו שהם לא מספיק טובים ומעבר לשיאם, וכנראה שהם צודקים. אבל הקבוצה בתהליך בנייה והתחדשות, ואולי טרייד הקיץ יעיר תקוות ישנות להופעה בפלייאוף. בינתיים, בליגה שבעיקר מתכתבת עם הקצב של גולדן סטייט, אורלנדו מנסה לעשות חיים קשים לכל קבוצה שפוגשת אותה, ואולי האוהדים יוכלו לחזור לחייך.
לפנייה לכתב/ת 
