אומרים שכל התשובות נמצאות בתוכנו. עמוק בפנים, כולנו יודעים מי אנחנו באמת, מה אנחנו רוצים, מה מניע ומשמח אותנו. כל אלו ממוסכים פעמים רבות לאורך החיים מכל מיני סיבות. לחץ חברתי, ציפיות משפחתיות, חוסר ביטחון ומה לא? אבל אם נזכה לנקות את כל אלו, ולהתמקד במה שבאמת נועדנו לעשות, להיות, זכינו ובגדול.

מירה נחמן זוכה להיות מי שהיא תמיד רצתה והיא עושה את זה כאן בניו יורק. רואת חשבון שמגשימה את חלומה להיות אמנית מוערכת, בבירת האמנות העולמית.

"גדלתי במשפחה חמה ואוהבת שדאגה לתת לי את הטוב ביותר, אבל הטוב ביותר לטעמם", היא מסבירה בראיון. "מגיל 0 אני זוכרת את עצמי אוהבת אמנות. זה היה בנשמתי. זה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות וחומרים, אבל בבית תמיד דחפו אותי להיות פרקטית, ללכת על הבטוח. ההורים שלי היו אנשי עסקים וזה מה שספגתי בבית."

היא מספרת שלמדה בבתי ספר ריאלים והוכשרה במגמות מחשבים. "עוד בשנת 85 חשבו שאני גאון מתמטי. אף אחד לא הבין שזו האמנות שלי. זה בער בי כל החיים".

אחרי שהשתחררה מהצבא, הכמיהה, כך מתארת, הייתה להגיע לבצלאל אבל במקום להתמסר ללימודי אמנות, התמסרה ללימודי ראיית חשבון. "אז היה לי קשה, אבל היום, בדיעבד, אני דווקא מודה על הדרך הזו. אני מבינה את ההורים שלי. הם דאגו לי."

מירה נחמן בפתיחת הגלריה בניו יורק.

היא הקימה עסק פרטי ומצליח לראיית חשבון בישראל ובמסגרת החיים התובעניים ניסתה לשלב גם את האמנות שלה אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. "בגיל 40", היא ממשיכה,"האמנות פרצה החוצה. קניתי קנבס והתחלתי להתפרע עם צבעים, קניתי מצלמה, והתחלתי לעבוד דרכה. הכל מאז זה פשוט יצא ממני החוצה ולא יכולתי לעצור את זה. התחלתי לפעול בצורה אינטואיטיבית. לא למדתי צילום מעולם אבל לימדתי את עצמי."

מאז, במשך 10 שנים חקרה מירה את העולם דרך המצלמה שלה. היא עברה מעיר לעיר, מדינה למדינה, ותיעדה את המציאות דרך מה שהיא מזהה כאמנותי. "אני מתפעלת מדברים שלפעמים בעין אחרת אפשר לפספס. זה לא תיעוד אלא מעין חקירה של מה שקורה לי באותו רגע שבו אני מזהה משהו שאני רוצה לצלם. אני מצלמת רגשות. אני אוהבת לשחק עם האור והצל. אני קוראת לזה חיבור ונאמנות לרגע עצמו. אני פשוט נוכחת בחוויה ומרגישה את זה בכל הגוף. זה רגע."

מקובה לגיאורגיה ועד ניו יורק, נחמן תיעדה את האמנות המתפרצת מהמציאות. "הייתי במסע צילום בקובה, הסתובבתי בפבלות, לראות איך אנשים חיים בפחונים שלהם, זה היה מרגש. הייתי בגיאורגיה בטיול בתוך כפרים אותנטיים מאוד שבהם את רואה את הפשטות של הקיום, דרך הצילום את רואה את העושר שבו. לניו יורק חזרתי ארבע פעמים כי בניו יורק יש כל כך הרבה. הכל כל כך פתוח, כל אחד איך שהוא ומי שהוא ומה שהוא ויש סוג של חופש שעובר בתמונות", היא מסבירה. "אני דואגת לשים ליד התמונה את הנגטיב.פיתחתי טכניקות של עבודות עם נגטיבים, שחור לבן וצבע ומגוון מאוד רחב של שעות של עבודה ועיבוד. כל אלו מובילים את המציאות למקום חדש."

צילום: מירה נחמן.

-

כל אותן שנים מירה הרגישה שהיא זוכה לעצמה בחזרה. מתחברת למי שהיא באמת רצתה להיות, מי שהיא צריכה הייתה להיות, אבל כל זה, עדיין, בארון. "במשך 10 שנים לא הראיתי לאף אחד את העבודות שלי. הייתי בטוחה שהן לא מספיק טובות, כי הן כל כך שונות. כל פעם שהייתי הולכת לפיתוח, קיבלתי הצעות קונקרטיות לתערוכות יחיג אבל לא היה לי האומץ והאמונה."

בניו יורק, משהו קרה. "לפני שנה לקחתי קופסאת תמונות קטנות שפיתחתי והחלטתי ללכת לגלריה ולראות מה קורה. זה פשוט היה רגע שאמרתי יאללה. איך שנכנסתי לגלריה בצ'לסי במנהטן, עם כל האמונה וחוסר אמונה שהיו לי בעצמי, הכל השתנה. מיד עם הצגת התמונות, קיבלתי הצעה לפרסם, תוך חודש בלבד תערוכה."

ברגע אחד של אמונה עצמית הכל השתנה. מירה קיבלה הצעה רשמית להתיג 30 תמונות שלה בגלריית טרי סקוורד. "חזרתי לארץ והדפסתי לראשונה בחיי בהדפסות גדולות. הייתי מאוד לחוצה. אני מודה שיותר מהכל התרגשתי מהתגובות של אנשים. הם התחברו למשהו שאני חוויתי. הבנתי שאני יכולה להתחבר לאנשים בלי מילים וזה היה הכי קרוב לייעוד שלי כי הרגשתי אמנית עם רגש שעד אז, לא יהיה לי איך להוציא אותו החוצה."

היום, בדיוק שנה אחרי, העבודות של מירה מוצגות עד ל-30 בנובמבר במלון מייד במנהטן. ב-9 בדצמבר תציג את עבודותיה גם בגלריית-מייסון 10 "התעורכה נקראת סטריפ. יש לזה שתי משמעויות גם כמו רצועה של עשר שנים מחיי, אבל זה גם התפשטות. זו הסרה של כל השכבות שלי, כשאני רואה את הפשטות שיש בקיום והתעוררות מחדש של עצמי"