החוקר שהעופות הלכו אחריו
115 שנה להולדתו של קונרד לורנץ, מהאבות המייסדים של מדע התנהגות בעלי החיים, חתן פרס נובל וחבר לשעבר במפלגה הנאצית
עוד בטרם למד לקרוא בעצמו, קונרד הקטן הקשיב בשקיקה להוריו שהקריאו לו את הספר מסע הפלאים של נילס הולגרסן מאת סלמה לגרלף. "מאותו רגע, השתוקקתי להיות אווז בר", סיפר לימים בהרצאת הנובל שלו. "כשהבנתי שזה לא אפשרי, רציתי באופן נואש שיהיה לי אווז כזה, וכשזה גם התברר כבלתי אפשרי, התפשרתי על ברווזים מבויתים".
את הברווזון הראשון שלו קיבל לורנץ הילד משכנו. האפרוח היה בן כמה ימים בלבד ובמהרה החל לעקוב אחר בעליו לכל מקום, ממש כאילו הילד היה אמו. לורנץ הצעיר התרגש מאוד מהקשר שנוצר בינו לבין הברווזון. שנים לאחר מכן, לורנץ החוקר יתאר את הקשר הזה כ"החתמה", והוא ישמש כבסיס לתיאוריות שלו על התנהגות בעלי חיים.
פעמיים דוקטור
קונרד לורנץ (Lorenz) נולד ב-7 בנובמבר 1903 בווינה, אוסטריה, למשפחה אמידה. אביו היה רופא ואמו עקרת בית. התעניינותו בבעלי חיים, שהחלה עם נילס הולגרסן והאווזים שלו, לא הסתיימה שם: במהלך שנות ילדותו הוא אסף וגידל דגים, דו-חיים וציפורים, וגם טיפל בבעלי חיים חולים בגן חיות מקומי.
בגיל עשר, סיפר, הוא נחשף לראשונה לאבולוציה כשקרא ספר של הסופר הגרמני וילהלם בולשה (Bölsche) ונתקל בתמונה של ארכיאופטריקס, מאובן של ציפור קדומה ששמר עדיין על מאפיינים של הדינוזאורים שמהם התפתח, כמו שיניים וזנב. תיאורית האבולוציה עוררה את סקרנותו והוא החליט להיות פליאונטולוג, חוקר מאובנים, כשיגדל.
כשהגיע זמנו להירשם לאוניברסיטה, עם זאת, הפציר בו אביו להמשיך את המורשת המשפחתית וללמוד רפואה. לאחר שנה של לימודים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק חזר לורנץ לאוסטריה והשלים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת וינה. תוך כדי כך הוא המשיך לאסוף בעלי חיים, עד שהיה לו מעין גן חיות קטן בבית הוריו.
כשלמד אנטומיה נחשף לורנץ לשיטה ההשוואתית: חקירה של הדמיון והשוני של איברים בבעלי חיים שונים, כדי ללמוד על האבולוציה שלהם ודרך התפתחותם. לורנץ היה בין הראשונים ליישם את שיטות האנטומיה ההשוואתית גם על התנהגות. הוא החל במחקריו עוד כשלמד רפואה, ובחן את התנהגותם של אווזים וקאקים (ציפורים ממשפחת העורבים). כשקיבל תואר דוקטור לרפואה לא עסק במקצוע אלא המשיך ישירות ללימודי אנטומיה וזואולוגיה, וקיבל את הדוקטורט השני שלו ב-1933.
לא טבע מולד, לא לוח חלק
באותה תקופה ניטש ויכוח בין שתי גישות עיקריות לחקר ההתנהגות. תומכי הגישה ה"אינסטינקטיבית" של ויליאם מקדוגל (Macdougall) האמינו שבעלי חיים, כולל בני אדם, נולדים עם אינסטינקטים הטבועים בהם וטבע האופייני להם, ואלו לא משתנים הרבה במהלך החיים.
תומכיו של ג'ון ווטסון (Watson) והגישה ההתנהגותית, לעומתם, חשבו שאנו נולדים כ"לוח חלק" וההתנהגות כולה נלמדת וניתנת לעיצוב. ווטסון אף הכריז שאם יקבל לידיו 12 תינוקות ואת היכולת לעצב כל פרט בעולמם כפי שירצה, הוא יוכל לאמן כל אחד מהם להיות עורך דין, אמן, סוחר או גנב, לפי בחירתו.
מחקריו של לורנץ העלו ממצאים שסתרו את שתי הגישות. הוא קרא את העבודות הבולטות בתחום והגיע למסקנה שהחוקרים אינם מבינים באמת את בעלי החיים שהם כותבים עליהם ואת התנהגותם הטבעית מחוץ למעבדה. הוא החל לפתח גישה משלו, שבסופו של דבר כינה, אולי בבדיחות הדעת, "מוֹרה מוּלדת": בעלי החיים לא נולדים כאשר אופיים והתנהגותם קבועים מראש וגם לא כלוח חלק, אלא עם מנגנון מולד המכתיב איך ומה ילמדו, בהינתן התנאים המתאימים.
ב-1936 הוקמה בברלין האגודה הגרמנית לפסיכולוגיה של בעלי חיים, אירוע מכונן בתולדותיו של התחום המדעי הצעיר. האגודה הוציאה כתב עת, ובין הכותבים בגיליון הראשון היו לורנץ, ניקולס טינברגן (Tinbergen) וקרל פון פריש (von Frisch). כעבור 37 שנים יחלקו השלושה פרס נובל, על תרומותיהם לפיתוחו של התחום, שקיבל בינתיים את השם "אתולוגיה" - חקר התנהגות של בעלי חיים.
לורנץ וטינברגן החלו לשתף פעולה בחקר בעלי חיים. "השקפותינו תאמו זו לזו במידה מדהימה" סיפר לורנץ. בין השאר הם חקרו את התנהגות הקינון של אווז אפור, Anser anser – המין שממנו בוית אווז הבית.
מדע בשירות הנאציזם
האווזים שעניינו את לורנץ ביותר היו בני הכלאיים, תוצאה של הכלאה בין אווזי בית ואווזי בר. כשבחן אותם גילה, לדבריו, התנהגות חברתית ומינית שונה מזו האופיינית למין הבר. הוא טען שבעלי חיים מבויתים רבים הראו גידול ניכר בדחף המיני ובדחף לאכול, וההתנהגות החברתית שלהם הייתה מתוחכמת הרבה פחות משל אבות הבר שלהם.
התיאוריה הזו, ובעיקר היישום שלה על בני אדם, מצאה חן בעיני הכוח העולה במרכז אירופה, שהשתלט על אוסטריה רשמית ב-1938: גרמניה הנאצית.
קשריו של לורנץ עם המפלגה הנאצית היו עניין שנוי במחלוקת, ואף כמעט מנעו ממנו את הזכייה בפרס נובל. לורנץ עצמו טען לאחר המלחמה שלא היה חבר במפלגה, אך נאלץ לחזור בו לאחר שהתפרסם בעיתונות טופס בקשת ההצטרפות שלו למפלגה.
מרשיע עוד יותר מהטופס עצמו היה מה שלורנץ כתב בו: "אני יכול להגיד שכל עבודתי המדעית מוקדשת לרעיונות הנציונל-סוציאליסטיים". תחת המשטר הנאצי קיבל לורנץ משרה כראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קניגסברג (Königsberg), כיום קלינינגרד השייכת לרוסיה.
ב-1941 גויס לורנץ לצבא הגרמני ועבד במחקר פסיכולוגי בפולין הכבושה, תחת פיקודו של הפסיכולוג הגרמני רודולף היפיוס (Hippius). מחקריו של היפיוס עסקו ב"פסיכולוגית גזע" והתרכזו בבעלי "דם מעורב", כלומר אנשים שבין אבותיהם היו גם גרמנים-ארים וגם סלאבים. המחקרים נועדו בין השאר לקבוע אם אותם אנשים זכאים לאזרחות גרמנית.
לא ברור עד כמה לורנץ עצמו היה מעורב במחקר, ועד כמה היה שותף לדעות הגזעניות שבבסיסו. שלא במפתיע, לאחר המלחמה הוא ניסה להמעיט בחשיבות מעורבותו בעבודה וטען שלא ידע את כוונותיהם האמיתיות של המנהיגים הנאצים כאשר הצטרף למפלגה ושתמיכתו בהם נעשתה מתוך פחד.
עם זאת, כאשר קוראים היום חלק מהפרסומים שלו מאותה תקופה אין ספק שהם עולים בקנה אחד עם גוון מסוים של האידיאולוגיה הנאצית. לורנץ הזהיר מפני הסכנות שבציוויליזציה, וטען כי בדומה לביות היא הובילה לניוון גנטי ולהידרדרות גופנית ונפשית. כפתרון לכך, הוא תמך באאוגניקה: שיטה שבה הילודה מכוונת על ידי הממשל במטרה להשביח מבחינה גנטית את הדור הבא.
ב-1944 נשלח לורנץ לחזית, ולאחר חודשיים נפל בשבי הרוסי. הוא שימש כרופא בכמה מחנות שבויים, ובזמנו הפנוי כתב חיבור על אפיסטמולוגיה (תורת ההכרה), התחום הפילוסופי העוסק בידע ובדרכים להשגתו. בתור דיו הוא השתמש בחומר החיטוי אשלגן פרמנגנט, וכתב על קרעי שקים משום שלא היו לו דפי נייר.
כשהגיע זמנו להשתחרר הבטיח למפקד המחנה שכתב-היד שלו מכיל אך ורק "מדע לא פוליטי" וקיבל אישור נדיר לקחתו הביתה, בלא שתורגם לרוסית ונבדק. לורנץ שב לווינה ב-1948 עם כתב היד ועם זרזיר מאולף שאסף אי שם במסעותיו, כי ככל הנראה הוא לא היה מסוגל לבלות יותר מכמה ימים במקום כלשהו בלי לאסוף ולאלף ציפור או שתיים. ב-1973 פרסם את חיבורו כספר בשם מאחורי המראה.
אפרוח אחרי בן אדם
ב-1951 קיבל לורנץ משרה במכון מקס פלנק לפיזיולוגיה התנהגותית, שהוקם זמן קצר לפני כן בעיר בולדרן בגרמניה, כראש המחלקה לאתולוגיה. ב-1954 מונה לראש המכון. בשנים אלו הוא שכלל ופיתח את התיאוריות ההתנהגותיות שלו, בעיקר בכל הנוגע להחתמה (imprinting).
החתמה היא צורה מיוחדת של למידה: היא מתבצעת במהירות, אינה תלויה בתגובה כמו פרס או עונש, ויכולה להתרחש רק או בעיקר בגיל מסוים, שהוא "התקופה הקריטית" להתנהגות זו. הדוגמה המפורסמת, והנחקרת, ביותר היא ההחתמה של אפרוחי עופות מים על אימם.
הנטייה של אפרוחים לעקוב אחר אימם, והאפשרות להחתים אותם על בני אדם כך שיעקבו אחריהם במקום זאת, כבר הייתה ידועה זמן רב. אך לורנץ היה הראשון שחקר את התופעה לעומק והבין את ההשלכות הרחבות יותר שלה, בכל הנוגע ליכולת הלמידה של בעלי חיים ולהשפעות של החתמה בגיל מוקדם על בעל החיים הבוגר.
באחד הניסויים הקלאסיים שלו לקח לורנץ חצי מהביצים שהטילה אווזה ודאג שכאשר יבקעו, הדבר הראשון שייראו יהיה לורנץ עצמו. הוא גידל אותם במשך זמן מה לבדו, ואז שם אותם בקופסה סגורה יחד עם אחיהם שנשארו עם האווזה. כאשר שחרר אותם, אלו שגדלו אצל אמם מיהרו אליה, אך אלו שהוא גידל בחרו לפנות אליו. הם ראו את בו את אמא שלהם לכל דבר, והפגישה עם בני מינם לא שכנעה אותם אחרת.
לא רק זואולוגים אוסטרים יכלו לשמש כאם מחליפה. לורנץ גילה שהאפרוחים יעקבו אחרי כמעט כל דבר, כל עוד הוא יהיה גדול ובולט מספיק, יזוז, ויהיה בקרבתם בימים הראשונים לאחר הבקיעה. בניסוי אחד הוא החתים את האפרוחים על קופסה, והניח אותה על גבי רכבת צעצוע שנסעה במסלול מעגלי. האפרוחים עקבו אחריה בנאמנות, סיבוב אחר סיבוב.
עם זאת, המחקרים של לורנץ הראו בבירור שלעופות יש מספר תנאים שהחפץ היה צריך למלא בשביל שהם יוחתמו עליו. וככל שהוא היה דומה יותר לאם האמתית ההחתמה הייתה קלה יותר: מודל של עוף מים עבד טוב יותר מכדור, למשל. האפרוחים לא בקעו מביצתם כשהם יודעים מי אמא שלהם, אבל היה להם ידע כלשהו, שכיוון את למידתם.
תפקיד ההחתמה לא נגמר כאשר האפרוחים גדלים ונפרדים מאמם. אחת התגליות שעלו מניסויי ההחתמה של לורנץ הייתה שמושא ההחתמה השפיע על ההתנהגות החברתית של המוחתמים. אותו חפץ, אדם או בעל חיים שהוחתמו עליו יצר במוחם, לדברי לורנץ, "מודל של בן לוויה" - תמונה של איך צריכים להיראות חבריהם לקבוצה וגם בני זוגם.
אפרוחים שהוחתמו על לורנץ חיזרו בבגרותם אחרי בני אדם, אך לא אחר לורנץ עצמו, כפי שאפרוחים שהוחתמו כראוי על אימם הביולוגית לא ראו בה בת זוג פוטנציאלית בבגרותם. נראה שבמקרה זה, החוק המולד שנמצא במוחם של האפרוחים הוא "מצא בן זוג שנראה בערך, אבל לא בדיוק, כמו מושא ההחתמה שלך".
מחקריו של לורנץ שפכו אור על מנגנון חשוב של למידה, וייתכן שהוא קיים בצורה מסוימת גם אצל בני האדם. התהליך שבו ילד לומד לדבר, למשל, מבוסס לפי חלק מהתיאוריות על מנגנון מולד שמאפשר לו לקלוט את אוצר המלים והתחביר של שפת הוריו וללמוד אותם באופן יעיל ומהיר, בעיקר כאשר הלמידה מתבצעת בגיל מסוים - כולם מאפיינים של מנגנון ההחתמה.
יש גם מחקרים המצביעים על כך שהאנשים איתם גדלנו משפיעים על השאלה למי נימשך מינית בבגרותינו, בדומה להשפעות ההחתמה. וגם כאן, נראה שהכלל הוא "מצא מישהו שנראה דומה, אבל לא זהה", ולכן בני אדם לרוב אינם נמשכים לאחיהם או למי שגדלו יחד איתם, תופעה הידועה כאפקט וסטרמארק.
האתולוגיה על המפה
נוסף להחתמה, לורנץ עבד על נושאים שונים שנגעו בהתנהגות בעלי חיים ובני אדם, בעיקר בכל הקשור לרפלקסים ומתי הם באים לידי ביטוי.
אך התרומה הגדולה ביותר שלו, כך טען עמיתו טינברגן, הייתה בכך שהפך את האתולוגיה, חקר ההתנהגות, לתחום מחקר משמעותי, וגרם לביולוגים לחשוב על הדרך שבה בעלי החיים מתנהגים כמאפיין חשוב לא פחות מהמאפיינים האנטומיים. לורנץ כתב גם לציבור הרחב וכמה מספריו התפרסמו בעברית, בהם טבעת המלך שלמה המסקר את תצפיותיו על בעלי חיים והרע לכאורה על יצר התוקפנות.
ההכרה הרשמית החשובה ביותר במדע האתולוגיה הגיעה בשנת 1973, כאשר הוענק פרס נובל בפיזיולוגיה או רפואה לשלושה מ"האבות המייסדים" של התחום, לורנץ, טינברגן ופון פריש, ככל הנראה שלושת הזוכים בעלי הקשר הקלוש ביותר לפיזיולוגיה או לרפואה בתולדות הפרס. טינברגן חקר את האינסטינקטים המולדים של בעלי חיים, במיוחד עופות, ופון פריש התפרסם בזכות מחקריו על הדבורים, ופענוח הריקוד שבעזרתו (בן השאר) הן מתקשרות זו עם זו.
כפי שאפשר היה לצפות, לא כולם הסכימו עם ההחלטה להעניק את הפרס המדעי החשוב ביותר לחוקר שהזדהה בשעתו, גם אם באופן חלקי, עם האידיאולוגיה הנאצית, ושירת בצבא הנאצי. הכתם הזה בעברו ליווה את לורנץ במשך כל הקריירה שלו - כפי שאמנם ראוי היה שיהיה - והוא ממשיך להעיב עליו גם לאחר מותו ב-1989. איך עלינו להתייחס אל לורנץ, שאינו נופל בצורה מושלמת לא לקטגוריה של "גיבורי המדע" אך גם לא לזו של הנבלים?
באחד הדיונים על הדרך הנאותה לזכור את לורנץ, שהתנהל מעל דפי ה-American Journal of Psychiatry, כתבה החוקרת פרנסיס בינס (Benes): "זה ברור מעבודתו על החתמה, שלורנץ היה מסוגל לחשיבה לוגית ומבוססת-מציאות. אבל היכולת לחשוב באופן הגיוני כמדען לא בהכרח מבטיחה שאותו אדם יגיע למסקנות מוסריות. זו עובדה עצובה שגם אצל מדען, ואפילו חתן פרס נובל כמו לורנץ, הדעות הקדומות עשויות לגבור על ההיגיון".
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
