11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה
חולים שנזרקים במסדרונות, לפעמים אפילו בלי מיטות, זמני המתנה מופרעים לבדיקות שונות, שעות ארוכות בלי יחס, מחסור בציוד בסיסי, לכלוך ותנאים היגייניים ירודים, בלבול, חוסר תיאום ומצבים המזמינים רשלנות, אנשי צוות שבאמת רוצים, אבל לא מסוגלים להשתלט ואנשים שהתייאשו מזמן, אבל פשוט אין להם ברירה. 11 ימים, 21 חדרי מיון בבתי החולים ברחבי הארץ והרבה מאוד מסקנות עצובות ממערכת בריאות בקריסה. תחקיר ynet ו"ידיעות אחרונות", חלק ראשון
09:10. אולם ההמתנה בוולפסון עדיין לא עמוס. שני גברים ערבים יושבים עם צמידי אשפוז בשני קצות החדר. חולה נוספת, ממוצא אתיופי, ממתינה עם בן זוגה. זוג מבוגרים כבני שבעים נכנסים, הגבר מחזיק את בטנו ובקושי מצליח לדבר. ניכר שהם כבר מכירים את המקום. "בדרך כלל המצב פה גרוע יותר משוק הכרמל", אומרת עדנה, האישה. "נפלנו על יום ממש טוב".
09:22. האחות ניגשת לאליהו, הגבר. "מה הבעיה?" היא שואלת. "אני לא מרגיש טוב", משיב אליהו. "בעיות במתן שתן".
09:31. אליהו מקבל מיטה ועובר בדיקות בסיסיות. השומר במיון מבקש שאחת מאיתנו תצא משום שעל פי הנהלים – שבהמשך יתבררו כקשוחים הרבה יותר בבתי חולים אחרים – מותר רק למלווה אחד להיות נוכח. שתינו יוצאות לשתות קפה.
כשאנחנו חוזרות, חדר המיון רועש. אישה בהיריון זועקת מכאב ומלחץ. האחיות משכיבות אותה על מיטה ומזעיקות את צוות חדר לידה. בתוך שלוש דקות מגיעים רופא ושתי אחיות. אחרי בדיקה קצרה היא מועברת למחלקת היולדות. שיהיה במזל.
11:30. המולה. בזה אחר זה נכנסים צוותי מד"א עם אלונקות, ובתוך חמש דקות מצטרפים חמישה קשישים לחדר המיון ההולך ומתמלא.
12:45. שעת צהריים, וחלק מהחולים עדיין לא ראו רופא. בהם גם אליהו. בינתיים מגיעים עוד ועוד חולים. אישה מבוגרת, במבטא רוסי, מבקשת בשקט מחובש מד"א שהבהיל את בעלה לכאן לראות פסיכיאטר. "הוא טוען שעישן סיגריה אחת והרגיש מסטול", היא מסבירה.
13:00. הצעירה האתיופית נראית מיואשת. מתברר שהם הגיעו בשמונה בבוקר, בעשר שלח אותם הרופא לבדיקת רנטגן ושם המתינו כמעט שעה עד שהתברר ששכחו לרשום אותם. "בחיים לא סבלתי ככה", אומרת הבחורה. "שעות של המתנה כשאני מתה מכאבים".
14:00. חמש שעות אחרי שהגיע למיון, אליהו רואה סוף-סוף רופא, שבודק אותו ומציע להמתין לתוצאות הבדיקות שנלקחו בבוקר.
18:00. השעות נוקפות, ועדנה ניגשת שוב ושוב לעמדת האחיות, מבקשת לדעת אם אליהו יאושפז או ישוחרר. אין מענה.
21:00. אחרי 12 שעות של המתנה אליהו משתחרר עם המלצה לרופא מומחה. יחד איתו משתחרר גם התסכול. אנשים כמו אליהו ועדנה תלויים ברפואה הציבורית ואין להם אפשרות להשיג יותר. כעת הם ייאלצו להמתין שבועות ארוכים של סבל, עד לתור לרופא.
16:30. ממש לפני כניסת השבת חדר המיון כמעט ריק ורק שתי נשים, אחת מהן מבוהלת ואוחזת תינוק, נכנסות. היא מדברת ערבית, נציג הקבלה קצת פחות מבין והעניינים מתעכבים. כעבור דקות יוצא בחור ערבי מחדר המיון, מסייע בתרגום והיא נכנסת. עד שעות הערב לא הגיעו חולים נוספים, ואני חוזרת לשם שוב בשבת.
13:45. בחדר ההמתנה מספר אנשים, מחכים לאות. "אבא שלי בפנים", מספר אחד מהם. האב, מתברר, הגיע בשמונה בבוקר, ובנו נותר בחוץ.
16:00. אמא ובן יוצאים לעשן. הם הגיעו לכאן בשתיים בלילה ועדיין ממתינים לתוצאות הבדיקות של הדוד, שנפל על הרצפה בביתו. "פעם הגענו לשערי צדק בחמש אחר הצהריים, וראה אותנו רופא רק בתשע בבוקר למחרת", אומר הילד. "בגלל זה הגענו הפעם להר הצופים". אבל גם כאן המצב רחוק מלהיות אידיאלי. הדוד האומלל יושב כבר שעות על כיסא מפני שאין מיטה פנויה.
16:14. חמישה אנשים ממתינים, חלקם זמן רב, לראות רופא.
16:32. בתוך דקות המיון בתפוסה מלאה. החולים שמגיעים מופנים להמתין על הכיסאות הלא נוחים. הרופאים ואנשי הצוות מלאים בכוונות ובידיים טובות, אבל קצרה ידה של הרפואה הציבורית מלהושיע.
19:40. אזור ההמתנה לחדר המיון הקטן מלא בכ־30 אנשים שמחכים לקריאה כדי להתחיל בתהליך הקליטה. "שמישהו יעזור לי", נאנחת אישה מבוגרת על כיסא גלגלים. "כואב לי הלב״, היא אומרת ומניחה את ידה על החזה. אין קול ואין עונה.
בצד השני של החדר שני בחורים צעירים מלווים אדם מבוגר שנפל ממיטתו. ״רק אחד יכול להישאר עם החולה״, מורה האח בקשיחות כשמגיע תורם להיכנס. בחדר המיון עומס רב. חלק מהחולים יושבים עם אינפוזיות על הספסלים. אחרים יוצאים כפי שהם, מחוברים לצינורות הקטנים, אל מחוץ לחדר המיון.
19:50. לאחר בדיקת אק"ג מגיע הרופא ובינתיים התור מתארך – כבר 80 אנשים משוטטים כאן. "חייבים מיטות", צועקת אחת האחיות, "אין מיטות, חצבת מסתובבת פה״. אני מתבוננת סביב בבעתה. איה היא, החצבת?
17:57. השומר בכניסה למיון העמוס מאוד עוצר אותי. "אי אפשר להיכנס בלי מדבקה של מלווה", הוא מתעקש. מבצר. "הבאתי את אמא למיון בשש בבוקר אחרי שנפלה בשירותים", זועם אורן, שאמו בת ה־76 ראתה נוירולוג רק כעבור 11 שעות. "זו התעללות!". אישה לידנו מתערבת: "אני פה עם אבא שלי כבר שלוש שעות ועוד לא ראינו רופא", היא כועסת.
20:30. אני מתבוננת סביב. המוני אנשים מיואשים משעות של המתנה, מתח ודאגה. גם המרחק מקרוביהם והיעדר היכולת לעמוד לצידם לא מסייעים להרגיע.
21:00. שעת ה"ביקור" הסתיימה. המאבטחים ניגשים אל הממתינים – מחוץ לחדר המיון, כן? – ואנחנו נאלצים לעזוב.
11:00. גשם הזלעפות בדרך מתברר רק כקדימון לגיהינום בחדר המיון: בשל שיפוצים שנערכים שם, הרצפה רועדת מעוצמת הקידוח והריח נורא. אבק בכל פינה. על פניהם של החולים מבטי סבל ואימה.
11:20. גם לרופאים נמאס. אחד מהם מתקשר מעמדת האחיות ומתחנן שהעבודות ייפסקו. "המיון פה מפוצץ באבק", הוא אומר בתסכול.
11:35. במיון נותרו כעת רק שלוש מיטות פנויות, והרע מכל עוד לפנינו – גם מבחינת השעה, וגם משום שהחורף בפתח. אני פונה לאישה צעירה ומתחקרת אותה מעט. "לא תאמיני", היא אומרת. "הבאתי לכאן קרובת משפחה משוודיה שבאה לטייל כאן אבל הבוקר לא הרגישה טוב. היא עצמה אחות בבית חולים, והיא פשוט נדהמת ממצב הרפואה בישראל".
הבחורה השוודית לידה מהנהנת בהסכמה. "זמן ההמתנה לרופאים כאן פשוט מתסכל", היא ממשיכה. "הכירורג פשוט לא הגיע, וכשהלכתי לחפש אותו בעצמי, מצאתי אותו יושב בעמדת האחיות ולא עושה דבר".
12:30. כמעט 40 דקות נסיעה מקריית שמונה לצפת, ובכל זאת רחל הביאה לכאן את אימהּ, שנפלה. ככה זה בפריפריה. "אין לנו מיון בעיר", היא מסבירה, "אז אנחנו נאלצים לבוא עד כאן". איך אמר ראש הממשלה? את משעממת אותנו.
14:48. זוג צעיר משפרעם מלווה קרובת משפחה שפונתה לכאן בשל התקף קשה של אלרגיה. בפנים: כעשרים חולים ממתינים. חלקם חבושים או מחוברים לאינפוזיה, אחרים מתפתלים על מושבי המתכת הקשים. על מיטה במסדרון מוטל אדם מבוגר, כבן 70, ואשתו המודאגת לצדו.
15:20. שירין שוכבת כאן מהשעה עשר בבוקר. יותר מחמש שעות חלפו מאז שנערכו לה בדיקות. "הגעת בשעה שקטה יחסית", אומרת אחיינית של שירין. "עכשיו יש רק שניים־שלושה חולים במסדרות, בבוקר חולים ישבו על הרצפה כי לא היה מקום".
15:32. בתוך כעשר דקות, עוד חמישה חולים מטופלים במסדרון. צפוף ועצוב.
15:56. צוות מד"א מגיע עם אלונקה ועליה קשיש אלמוני. זוג אחים פונה אליו, אבל הוא לא מגיב. הם מנסים שוב, הפעם ברוסית. אין תגובה. "פשוט אשאיר אותו במסדרון על המיטה?" מתייעצת האחות עם קולגה, ושניהם מושכים בכתפיהם. "הוא מזיז ידיים ורגליים, הסימנים שלו חיוניים", היא אומרת, "אין לי מה לעשות איתו".
על השלט במיון כתובות באותיות ברורות שעות הביקור של הרופא. למשל, בין שלוש לארבע אחר הצהריים. אבל השעה ארבע כבר חלפה, ואף רופא לא הגיע. רוב החולים סביבי לא ראו אחד כזה מהשעה עשר בבוקר.
לא רחוק משם מחלקה ריקה לחלוטין עם מיטות רבות. למה לא משתמשים בה, אני תוהה בקול. "זה לשעת חירום", אומר אחד העובדים. "או לעומס מטורף". רגע, יכול להיות יותר עמוס מזה?
16:20. למרות העומס, הרופאים לא ממהרים לשחרר חולים. עבד, למשל, הגיע לכאן בבוקר עם קשיי נשימה, עבר טיפול ומאז מרגיש מצוין, אבל אין מי שישחרר אותו. כמותו עוד מטופלים אחדים שתופסים מיטות.
18:00. רבקה הגיעה עם בעלה בבוקר, לאחר שחש כאבים בחזה. כבר ב-11 הודיעו להם שהוא עובר לאשפוז, אבל מאז הם עדיין מתייבשים במיון. "43 חולים מחכים כרגע", אומר האח לאחד הרופאים.
09:10. חדר ההמתנה ריק, וגם בחדר המיון מספר מיטות פנויות. "בפעמים הקודמות שהייתי כאן חיכיתי שעות לראות רופא", אומרת יפה, שמחכה לשחרור. על פניו, תודעת השירות כאן גבוהה. לאורך המסדרונות תלויים שלטים שמזמינים את החולים לשלוח הודעות ולשתף בחוויית השהות, וכמו ברוב בתי החולים – הרופאים ואנשי הצוות באמת עושים הכל, זו פשוט המערכת שלא מאפשרת.
12:00. אחמד, בן 80, סובל מהפרעת קצב בלב ומסחרחורות. הוא אמור לעבור שלל בדיקות, ולשם כך נדרש כיסא גלגלים שיעביר אותו ממחלקה למחלקה. אבל אין כזה. "יש פה מחסור רציני", מספר בנו בתסכול. "ברגע שאתה משיג כיסא, אסור לך לשחרר".
20:45. ליבי, בת 62, מתלוננת על כאבים חזקים בברך וצולעת באיטיות לתוך חדר המיון. אני ממהרת לחפש עבורה כיסא גלגלים, אבל מתברר שאין כזה. האחות מפנה את ליבי לראומטולוג, והיא נאלצת ללכת על רגלה הכואבת.
21:30. האחות בודקת מדדים, ורואה שעל התיק נכתב שהכאב הוא בשל חבלה. "זה נכון?" היא שואלת את ליבי. "לא", משיבה ליבי, תוהה למקור האבחנה השגויה. "אה", מודיעה האחות, "אז זה לא אלינו. את צריכה אורתופד".
21:50. מגיעים לאורתופד. "בגלל הגיל שלך, יכול להיות שתצטרכי ניתוח להחלפת ברך", הוא מבהיל את ליבי עוד לפני שבכלל בדק אותה. "גשי לבדיקת רנטגן ותחזרי".
22:18. נכנסים לבדיקת רנטגן וליבי סובלת. עד כה איש לא טרח להציע לה משכך כאבים.
22:31. חוזרים לאורתופד, אבל החדר שלו ריק. הולכים לחפש אחר.
22:42. נכנסים לאורתופד החדש. "אין ממצאים חריגים", הוא שולח את ליבי לשלושה ימי מנוחה בבית ומציע לה אופטלגין, אף שעל הדף הראשון בתיק הרפואי שמונח מולו נכתב באותיות קידוש לבנה שהיא אלרגית לתרופה. מבוא לאסון.
22:55. הרופא המליץ על חבישה, אבל מתברר שאין תחבושת אלסטית בהישג יד. הולכים לחפש.
23:10. נס, אבל אנחנו כבר בחוץ. מצד שני, ליבי עדיין צולעת וסובלת מכאבים, ותורים לבדיקות בקופה יש לעוד חודשיים בערך.
10:00. רבקה הגיעה לפנות בוקר, ואני מוצאת אותה על כיסא במסדרון ממתינה לתוצאות הבדיקות, וזה מה יש. "כולם פה מאוד נחמדים", היא אומרת, "אבל אני מחכה כבר הרבה זמן כדי לדעת אם אני יכולה להשתחרר".
אישה מבוגרת, ללא מלווה, שקטה וחלשת קול. במשך שעה ארוכה היא עמדה מול עמדת האחיות, עד שמישהו טרח להתייחס אליה והתברר שאפשר היה לשחרר אותה הביתה כבר מזמן.
11:45. אדם מבוגר שוכב במיטה במסדרון, ממתין לבדיקת סי.טי ובינתיים מנסה לישון. המכונה התקלקלה, כך שהוא יכול להשלים שעות שינה בכיף.
12:25. נראה שהתפוסה במרכז הרפואי שיבא עדיין לא מלאה, ובית החולים תפקודי יחסית, עם רופאים ואנשי צוות אדיבים.
14:55. המיון מחולק לשניים: קטן יותר, שמיועד לבדיקות ראשוניות ולטיפול בבעיות "קלות"; והמיון הפנימי, "הגדול". מלבד זאת, יש מיון אורתופדי, מיון טראומה, מיון כירורגי, מיון עור ועוד. יעילות. החולים מגיעים, ממוינים למיונים השונים ומתקבלים לטיפול.
15:30. בני זוג מוטרדים נכנסים. האישה בשבוע ה־39 להיריון, מתלוננת על כאבים חזקים, כנראה צירים. היא מועברת למיון היולדות ומחוברת למוניטור. עד השעה שש בערב היא עדיין לא רואה רופא. זמן קצר לאחריהם נכנסים זוג קשישים. הגבר סובל מסחרחורת קשה ומכאבי ראש בלתי נסבלים. הם מתקבלים במיון הראשוני.
17:00. בחורה שנראית הפוכה יוצאת. "אנחנו כאן מ-11 בבוקר", אומר בן הזוג שלה. "פספסתי יום עבודה ואני יודע שגם מחר אפספס, כי נחזור לכאן בגלל שהיא בדיוק באותו מצב שבו נכנסה".
17:40. הקשיש עם כאב הראש מועבר למיון הפנימי, ממתין לבדיקת רופא. גם האישה בהריון עם הכאבים בבטנה עדיין מחכה.
18:10. ההריונית עדיין ממתינה לבדיקת רופא.
18:12. אישה שהגיעה לבית החולים בשל שריטה של חתול, וילדה קטנה שהובהלה לכאן בשל נשיכת בעל חיים, ממתינות כבר שעתיים להתקבל למיון.
16:00. המולה. עשרות אנשים בחדר ההמתנה, חלקם מחוברים לעירויים, אחרים שוכבים מיואשים על הספסלים. בצד ימין חדר הבדיקות, ובכניסה עומד מאבטח כשמאחוריו גדר בטיחות מברזל. איש בל יעבור.
בקצה החדר צעירה חרדית בוכה בשקט. בעלה הצעיר מספר שהיא רוצה לחזור לנוח בבית משום שקשה לה להמתין. בקצה השני זוג מבוגרים שמחכים כאן כבר שעות. הרופא יוצא אליהם, ומשוחח עם האישה בקול על ממצאים חריגים בבדיקת הסי.טי שנערכה לה.
16:20. בפתח חדר המיון ניצבת מיטה ואז עוד אחת. על אחת מהן שוכב גבר מבוגר שהגיע לכאן בשעות הבוקר. "אני מקווה שיהיה לו מקום עוד מעט, אבל לא יודעת מתי", אומרת האחות בחוסר אונים. "אבל מה עם בדיקות?" שואל בתסכול קרוב משפחתו. "לא עושים לו כלום? משאירים אותו ככה?" השאלה נותרת תלויה באוויר.
כל חלל חדר המיון מלא במיטות, ולקרובי המשפחה אין מקום אפילו לעמוד לצד יקיריהם. סביבם מתרוצצים אנשי הצוות האומללים, שלא מספיקים לקחת אוויר. גם במסדרונות מפוזרות מיטות עם חולים – ספרתי עשרה כאלה.
16:45. בכניסה למיון הילדים עומד רופא בבגדים אזרחיים ולצווארו סטטוסקופ. הוא אוחז בידו קופסה לא מזוהה ושואל בקול: "איפה הילד שבלע את זה?" הוא פונה לזוג הורים צעירים, שמנסים ללא הצלחה להרגיע את תינוקם ששוכב במיטה. "כל חומרי הניקיון רחוק מהילדים", הוא מוכיח אותם, כנראה בצדק. "כאלה דברים לא מחזיקים בכלל בבית עם ילדים".
17:00. אם צעירה עומדת בפתח המיון עם תינוקת על הידיים. הן כאן מתשע בבוקר, בשל חשד לבעיה בעיניה של הפעוטה. שמונה שעות חלפו מאז, והילדה כאן אוגרת זיהומים וחיידקים מהסביבה.
19:28. שוב בחדר ההמתנה למיון. צעקות. אם שבתה שוכבת במסדרון מתפוצצת. "זה לא מקובל עליי!" היא פורקת תסכול. "היא לא נשארת כאן יותר". בעקבות חילופי דברים עם האחות, מתברר ששכחו לעדכן את האם בממצאי הבדיקות. "אני מצטערת", מתנצלת האחות. "יש לה דם בשתן, לכן אנחנו רוצים שתישאר".
בחוץ אישה רוכנת לעבר צעירה שמקופלת על הרצפה מכאבים בבטנה. "משעה שלוש וחצי אנחנו כאן ואין רופא", היא מספרת בכעס. "לקחו ממנה בדיקות ויש לה כנראה ציסטה". ארבע שעות בחורה צעירה נאנקת מכאבים, ועדיין מחכה. כעבור כמה רגעים יוצאת אליהן אחות ומכניסה אותן לחדר המיון. "זה רק בגלל שצעקתי", אומרת האישה.
19:45. כל העת מובילים אנשי מד"א פנימה עוד ועוד חולים ופצועים. למשל, תייר אמריקאי שנפל על דוקרנים ופתח את הרגל והסנטר. זוג אמריקאים מבוגרים שמגיעים לשהות לצידו נאלצים לעמוד בצפיפות ליד הקיר משום שאין מקום לשבת, עד שכעבור שעתיים אני מוצאת כיסא לאחד מהם.
21:15. אדם ששוכב בקצה המסדרון מתלונן שהבטיחו לו לפני יותר מתשע שעות שקרדיולוג יבוא לראות אותו. הוא עדיין מחכה.
21:40. שקט מפחיד. בקצה החדר מתבצעת החייאה על מונשמת מבוגרת. בני משפחתה עומדים בצד מבוהלים, ממלמלים פרקי תהילים. פרופורציות.
08:45. חיילת שעברה תאונת דרכים מובהלת פנימה בבגדים קרועים, כשחלקים מגופה גלויים לעיני כל. לא נעים. רק רבע שעה לאחר מכן הואיל הצוות להעביר אותה למיטה פנויה, אך את הווילון לא סגרו. האורתופד מגיע וממליץ לתת לה בהקדם משככי כאבים ולשלוח אותה לבדיקת אק"ג.
10:00. החיילת עדיין לא קיבלה את הכדורים.
10:30. החיילת עדיין לא עברה בדיקת אק"ג. האחות הראשית ניגשת לאחד מאנשי המיון ושואלת מדוע ההנחיה של הרופא לא בוצעה. "לא ידעתי שצריך", הוא עונה. חוסר התיאום בין אנשי הצוות במחלקות השונות ניכר לעין, גם במקרים אחרים.
11:10. אחת לחמש דקות נכנס עוד מטופל, ומיד מוצא את מקומו בצד. עוזי שעבר תאונת דרכים עם האופנוע, וסובל כנראה מזעזוע מוח, מחכה כאן מהשעה חמש בבוקר, "ורק לפני חצי שעה התקבלתי אצל הרופא", הוא מעדכן. "בושה וחרפה".
11:30. בצד השני של חדר המיון המוני חולים משוטטים ללא השגחה או יחס. אחת מהם קמה לפתע ומנסה להסיר מעצמה את מכשיר החמצן והאינפוזיה. במשך 40 דקות היא נותרת כך, לא מחוברת למכשירים, עד שרופא שעובר במקרה בסביבה שם לב ומיד ניגש לחבר אותה מחדש.
12:00. שמרית ממתינה כבר שלוש שעות לתוצאות הבדיקות שלה, ומאבדת סבלנות. רק כשהיא מציקה לרופא שוב ושוב, היא מקבלת מכתב שחרור.
09:00. רצפה מטונפת, ציוד רפואי זרוק על הרצפה ועל השירותים עדיף לא לדבר. איפה אני?
09:15. במסדרון מפוזרות מיטות רבות ועליהן חולים. השיטה: אלה שעושים הכי הרבה רעש מועברים למקום ראוי יותר. השקטים נתקעים.
09:25. אישה מבוגרת, כרותת רגל, יושבת על מיטה במסדרון עם בנה ומחכה. רק כעבור זמן ממושך ניגשת אליה רופאה ועוברת איתה על התיק הרפואי, בקול. שכנתה למסדרון, אישה בשנות החמישים, ישנה עמוק בערך מחצות, אולי בהשפעת אלכוהול. בשלב מסוים היא קמה, מפשילה את תחתוניה, משתינה על הרצפה וחוזרת לישון. השתן נותר על הרצפה, ורק כשמלווה של חולה תופסת יוזמה והולכת להביא בעצמה מנקה, המפגע מטופל. הריח, לעומת זאת, לא עוזב.
09:50. גברת על תלת-אופן ישן ומלוכלך נכנסת לחדר המיון עם ארגז ציוד, שגם הוא לא נקי. נהדר.
10:00. קריאה מצמררת קורעת את חלל האוויר: "צוות א' למיון, החייאה". אנשי הצוות וגם מטופלים סקרנים דוהרים למטופל שאיבד דופק. במקביל מגיע אדם שנפגע בתאונת דרכים קשה.
10:15. הדינמיקה בין אנשי הצוות לא נעימה: צעקות, תלונות אלה על אלה. לבחורה בשנות השלושים לחייה שהגיעה לכאן בשלוש לפנות בוקר אחרי תאונה נמאס. "אני מחכה כבר שעות לסי.טי!" היא מתחננת, ספק נוזפת.
האחות חסרת אונים: ״יש לנו מקרה טראומה עכשיו. זה בית החולים היחיד שעושה סי.טי לכולם, גם לאלו שלא צריך. אם את רוצה ללכת לבית חולים אחר, זו החלטה שלך". המטופלת מתייאשת ומבקשת להשתחרר.
10:20. אחד האחים יוצא בריצה מחדר הטראומה וצועק באמצע המיון, "איפה שושי? אני חייב מורפיום". קוראים לשושי בכריזה, כי ארון התרופות נעול. בינתיים הבחור האומלל, שסובל מעמוד שדרה מרוסק, מחכה למורפיום.
10:35. גבר צעיר לצדי מתפתל מכאבים. אחד הרופאים מסמן לאחות לגשת אליו, אבל היא לא מתרגשת. "ראיתי אותו, הוא שוחרר אתמול מאשפוז", היא עונה. "יש לנו טראומה, שיחכה". גם כעבור שעה אותו גבר עדיין סובל ומחכה.
11:00. העומס לא נגמר במיון. חולים רבים ממתינים להתאשפז במחלקות השונות, אך אלה מסרבות לקבל עוד חולים משום שהתפוסה אצלן מלאה.
11:50. המיון עדיין נראה כמו חדר מלחמה. אנשי הצוות מנסים להשתלט על כמות החולים, אך ללא הצלחה. לא היום, לא השנה.
10:00. "זמן ההמתנה ארוך", מתריעה האחות בכניסה, "לפחות שעתיים כדי לראות רופא". החולים לא מתרגשים. "עדיף לבוא להתייבש פה יום שלם מאשר לחכות חודשיים לבדיקות בקופת חולים", מסבירה מטופלת שמחכה לבדיקה.
12:30. האחות אכן עמדה בהבטחה, למרבה הצער. מטופלים שאושפזו המתינו באותו היום במיון בסביבות שמונה שעות בממוצע, ואלה שלא נותרו לאשפוז עדיין נאלצו להעביר בבית החולים כשש־שבע שעות.
13:00. מספר החולים במיון הולך וגדל וגם זמני ההמתנה לתוצאות הבדיקות – מסי.טי ועד בדיקות דם פשוטות – ארוכים. "אמא שלי מרגישה לא טוב, היא צריכה לשכב", מתחנן בנה של קשישה שמחכה לאשפוז בשל בעיות לב. "רק כשנקבל את הבדיקות נוכל להעביר אותה למחלקה, ואז תהיה לה מיטה", מסבירה נציגת בית החולים, "זה יכול לקחת עוד זמן".
13:30. גם כאן, בלגן וטינופת. עגלות של זבל וכביסה מלוכלכת במסדרונות, כיסאות גלגלים זרוקים במעברים, שירותים מטונפים וצוות שמאבד אט־אט שליטה על החולים.
הבלגן מוביל לחוסר תיאום, שעלול לגרום לאסון. כך, למשל, שתי אחיות מנהלות שיחה שלמה על מטופלת מעל לראשה, ורק ברגע האחרון מגלות שזו בכלל מטופלת אחרת. וכך אחות אחרת מכינה עירוי תרופתי למטופלת, שמגלה ערנות ומסבירה לאחות שהיא כבר קיבלה את התרופה. זה אפילו כתוב בתיק הרפואי.
מסביב כבר קרוב לשבעים חולים. "אין דרך לזרז את הטיפול", מודיע להם אחד האחים.
לו רק היו ילדים, אפשר היה לשלוח אותם לבית החולים שניידר הסמוך, שם זמני ההמתנה נמוכים במיוחד גם בשעות העומס, היחס נפלא והמקום נקי ומצוחצח. מצד שני, ההמתנה של הילדים שם לאשפוז יום אורכת בממוצע ארבע עד שבע שעות, לא נעים.
08:15. קשיש שנפל מגיע לחדר המיון. בתוך 17 דקות הוא מוכנס פנימה. כעבור עוד 13 דקות ניגשת אחות לבדוק אותו, בשעה תשע הוא כבר בבדיקת סי.טי ראש, וכעבור 45 דקות נוספות ניגש אליו הרופא. מצד שני, ב־11:06 אני רואה אותו משוטט בלי שאיש ישים לב אליו. ככלל, בית החולים סורוקה נראה שליו היום והאווירה נעימה. הרופאים שומרים על מצב רוח טוב, מעודדים את החולים ומתייחסים יפה לכולם.
11:10. מוסטפה הגיע לפני כשעה וממתין למיטה. למזלו, כאן יש לדוברי הערבית יתרון בזכות לא מעט אנשי צוות שדוברים את השפה.
15:50. שלט גדול שמוצב בחזית מתריע מראש: "מבקרים יקרים, בגלל התפרצות החצבת בישראל ולפי הוראות משרד הבריאות, אסורה הכניסה לשטח בית החולים..." עם פירוט למי ולאן אסור להיכנס. ימים אחדים קודם התברר כי חולה חצבת נכנס למחלקת היולדות בבית החולים וסיכן את התינוקות הרכים.
16:10. חדר המיון שקט, ונראה כי אנשים רבים חוששים מהחצבת ומעדיפים להגיע לבתי חולים אחרים. אני מתיישבת על ספסל ההמתנה לצד איש מבוגר שמספר שהגיע כבר לפני שלוש שעות עם בנו, ששומע קולות וצריך להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית, אבל בינתיים אף אחד לא בא לקחת אותם למחלקה.
16:30. דרמה. עוד חולה פסיכיאטרי לכאורה: תייר מחו"ל שהחליט לערוך לעצמו ברית מילה עם מסור הובהל לבית החולים כשהוא מדמם ואז נמלט על נפשו, לפני שהטיפול בו הושלם. המשטרה מוזעקת לסייע בחיפושים.
18:00. אני עוזבת את בית החולים, אחרי סיפור מטלטל במיוחד. בלי ספוילרים, הפרטים מחר.
19:34. כעשרים אנשים ממתינים באווירה מתוחה. זמן הקבלה כאן ארוך במיוחד והמאבטחים נראים דרוכים.
20:15. שלושה אמבולנסים מבהילים שלושה חולים לתוך חדר המיון. בפנים: חילופי צעקות בין אנשי צוות, לחץ.
21:26. "למה אף אחד לא מתייחס אליי?" צועקת אישה בכיסא גלגלים שמלווה את בנה. "מחכים לתוצאות הבדיקות", משיבה לה האחות ברוגע. האישה פונה אליי ולוחשת: "כאן, אם לא תתייחסי יפה לרופא, מיד יקפוץ עלייך מאבטח".
22:15. שוב עולה מפלס העצבים. "אני מבקשת להוציא את כל המלווים החוצה", מודיעה האחות, וגם המאבטחים מקבלים הוראה דומה. כולם החוצה.
9:30. אקלה, בת 65 ממוצא אתיופי, ניגשת לקבלה ומסבירה שנפלה בדרכה לעבודה והיא סובלת מכאבים ברגל.
9:43. בתום תשאול קצר אצל האחות, אני נשלחת להביא לאקלה כיסא גלגלים. האחות לוקחת מדדים ושולחת אותנו לצילום רנטגן.
10:10. אנחנו כבר אחרי הצילום, בחזרה במיון. האחות מפנה אותנו אל האורתופד, שלוקח ממני במעט אגרסיביות את התיק של אקלה מהיד ושולח אותנו להמתין.
10:27. אני ניגשת לאורתופד אחר, שיושב בחדר עם דלת פתוחה ללא מטופלים, ושואלת אותו בנימוס מה עם התיק של אקלה. "יקראו לכם", הוא אפילו לא מרים את ראשו.
10:34. קוראים לנו. רופא ממוצא רוסי מנסה בעברית די רצוצה לדבר עם חולה ממוצא אתיופי, שגם העברית שלה לא משהו. מרגיש כמו מערכון. בתום שיחה קצרה, הוא שולח אותה בחזרה לצילום רנטגן, "והפעם שיצלמו כמו שצריך". מצטלמים שוב. למרבה המזל מתברר שאין שבר. חוזרים לאחות, שחובשת את רגלה של אקלה. בתוך זמן קצר היא תשוחרר.
14:30. מאה אחוז תפוסה, לא יותר, אבל בשל היעדר מקום המלווים – חלקם מבוגרים בעצמם – נאלצים לעמוד במשך שעות ארוכות.
14:45. אישה ששוהה לצד אמה בת התשעים ומעלה מספרת לי שהן הגיעו לכאן בעשר בבוקר, בעקבות כאבי בטן חזקים שחשה האם. "רק עכשיו הסכימו להכניס אותה לצילום בטן", אומרת הבת.
לצידן, על כיסא, אדם בשנות השישים לחייו. הוא הגיע לכאן בשעת בוקר מוקדמת ובבדיקות התגלו מים בריאותיו. "הוחלט לאשפז אותי במחלקה פנימית", הוא מספר, אבל במחלקה הפנימית אין מקום, ולכן כבר שש שעות הוא יושב כאן ומחכה.
15:10. אחת החולות מבקשת מהאחות לקבל את תוצאות הבדיקות שערכה כבר לפני שעתיים. "אני לא יכולה", משיבה לה האחות. במיטה ממול שוכבת הקשישה בת התשעים ומעלה, ובתה מבקשת שמישהו יבוא להחליף לה את החיתול. "היא כאן מהבוקר", מתלוננת בתה, "מלאה בפיפי ואף אחד לא חושב להחליף לה".
15:20. בינתיים באגף האורתופדיה, אנשים ממתינים שעות ארוכות לבדיקת רופא או לטיפול פשוט. בהם ילד בן חמש ששבר את ידו ובוכה בכעס שהוא רוצה לחזור הביתה. כמעט כל הנוכחים מתגייסים לשעשע אותו.
16:45. נפגע בתאונת דרכים מתרומם לרגע מכיסא הגלגלים כדי לסדר משהו בתיק. אחד האחים מנצל את ההזדמנות ופשוט לוקח לו. מתחיל מרדף, בצליעה, שבסיומו ויכוח נוקב. "אני צריך את הכיסא!" מסביר האח בקול. "זה בית מטבחיים כאן!" אמר אז הפצוע.
10:00. חזרנו בזמן. בעוד שאר בתי החולים מנסים להתפתח ולהשתדרג, נראה שכאן מקפידים להימנע מחדשנות. במקום מערכת ממוחשבת, חדר המיון – צפוף עד חנק, בבניין מיושן ומוזנח – מנוהל על ידי צוות מנהלתי ורפואי. וככה זה גם נראה.
10:15. "לפחות שעתיים המתנה", נאמר למטופלים מראש, גם בשעה לא עמוסה. זמני ההמתנה: רבע שעה לקבלה, רבע שעה לראות אחות, שעה לראות רופא, 45 דקות לכירורג.
14:00. ביום לא עמוס בכלל, חולים שלא יתאשפזו כאן ימתינו ארבע שעות במיון, והמאושפזים ימתינו עוד שעתיים עד למעבר למחלקה. בימים עמוסים – אלוהים ישמור.
בזמן ההמתנה תשבו בחדרון קטן ומוזנח ובו 15 מקומות ישיבה. ההנהלה באדיבותה הוסיפה עוד שני כיסאות פלסטיק. על אחד מהם ישב אדם קשיש, שנאלץ לקום לאחר שהמאבטח בכניסה דרש את הכיסא לעצמו. והדרת פני זקן, לא?
בעוד היחס לניקיון ולהיגיינה מדורג כאן נמוך, היחס לענייני כשרות ודת עומד בראש הסולם, והמאושפזים נדרשים לעמוד בשלל חוקים. שנאמר, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וברחתם מבית החולים הזה.
לפנייה לכתב/ת 
