שכונת פאר: המסע המדהים של הפועל קטמון
לגיונר מאמריקה, ארגז תפילין, אנליסט מ-8200 ונער פוסטר עם חיוך כובש. הפועל קטמון עושה את הכל כדי להפוך לקבוצת האוהדים הראשונה בליגת העל. וגם: צפו בשחקנים של ליאור זדה מפזמים שירי אוהדים
את הסיפור של הפועל קטמון אפשר להתחיל עם פוסטר. רואים בו את שחקני הקבוצה רוקדים מול יציע אדום, ובתחתיתו הכיתוב "עלייה לליגה הלאומית". שי אהרון, פעם קפטן הפועל ירושלים והיום המנהל המקצועי של קטמון, מצביע בגאווה על ילד קטן שנבלע בין האוהדים ומוחא כפיים לגיבורים שלו.
לטבלת הליגה הלאומית
קוראים לו אווקה אשטה, הוא גדל בטריבונה הקטמונית, הצטרף למחלקת הנוער ועכשיו הוא בצד של הרוקדים על הדשא - שחקן בוגרים בקבוצת האוהדים הראשונה בישראל, שטיפסה בעקשנות מליגה ג' ונמצאת העונה בעמדה מצוינת לעלות לליגה של הגדולים - ליגת העל.
בינתיים אווקה (19) רק אוסף לעצמו קילומטראז' ודקות משחק במדי מוליכת הלאומית, אבל הוא נהנה להיזכר: "אני אוהד קטמון מגיל קטן. שיחקתי עם הקבוצה בליגת השכונות ומאז החלום היה להגיע לקבוצה הבוגרת. הסתובבתי אז ביציעים, ושחקנים שראיתי משם מובילים היום את המועדון למקומות הכי גבוהים שאפשר. אהבתי אותם מהיציע, עכשיו אני רץ עם השחקנים על המגרש".
כשהוא חמוש בחיוך מבויש, אווקה מוסיף בתמימות שטרם התלכלכה: "בתור ילד, הייתי מגיע ליציע ונהנה מהכדורגל ומהאווירה. ראית שם מבוגרים, ילדים, נשים, ערבים, יהודים, לא משנה. אנשים שמאמינים בשוויון ובחופש ביטוי לכולם. גם היום, כשאני מסתכל על היציע מהדשא, אני רואה הרבה ילדים, נשים ומשפחות. זה כיף". אם חיפשתם את נער הפוסטר של המהפכה הקטמונית האדומה, אווקה הוא יופי של מועמד.
ואלה תולדות
כדי להבין את משמעות המהפכה צריך לחזור קצת אחורה. תקציר האירועים: ב-2007 החליטו מספר אוהדי הפועל ירושלים בראשות העיתונאי אורי שרצקי, שמאסו בניהולם של ויקטור יונה ויוסי סאסי, להקים קבוצה אלטרנטיבית. הקונספט: קבוצה בבעלות האוהדים שגם תנוהל על ידם. תחילה הוקם המועדון במיזוג עם הפועל מבשרת ציון מליגה א' (שהייתה בקשיים כלכליים וקרובה לפירוק) והוחלט לקרוא לו הפועל קטמון. השידוך החזיק מעמד כשנתיים, וב-2009 התפרקה הקבוצה המאוחדת והוקמה מחדש כקבוצת אוהדים בליגה ג'.
ההתייחסות הראשונית לחלום הירושלמי-קטמוני הייתה ספקנות צינית. התגובות נעו מ"גימיק חביב" ועד ל"פרויקט רומנטי שלא ישרוד". החיבור לפרויקטים קהילתיים, מאבקים חברתיים וייצוג לא מבוטל בתקשורת הוסיפו לקסם, אבל במקביל הגדילו את החשש שהקבוצה תהפוך ל"מאמי החברתית של הליגות הנמוכות".
אבל בקטמון לא לקחו ללב, ותוך ארבע שנים הצליחו להדהים כשטיפסו עד לליגה הלאומית. היעד הראשוני נכבש: קבוצת האוהדים הראשונה שמשחקת באחת משתי הליגות המקצועניות בישראל. בנובמבר 2013 היא כבר ניצחה בדרבי את קבוצת האם, הפועל ירושלים. ב-2017 היא הפכה לקבוצה האדומה הבכירה בעיר אחרי שהיריבה העירונית ירדה לליגה א'.
והיום, נובמבר 2018, הפועל קטמון מובילה את הלאומית כשהיא רחוקה שש נקודות מהמקום השלישי עם מאזן של תשעה ניצחונות, הפסד בודד והפרש שערים 10:26. עם המאזן הזה, פלוס האנרגיה והיציבות המקצועית, אף אחד כבר לא מרים גבה כשהמאמן והשחקנים מדברים בקול רם ובטוח על עלייה לליגת העל. החלום הרומנטי הפך למציאות מקצועית.
ג'י-פי-אס ותפילין
כשמגיעים לראות מקרוב את המציאות הקטמונית, הדבר הראשון שמגלים הוא מתקן אימונים חדש שממוקם בכניסה לעיר. הוא כולל מגרש דשא, לצידו אחד עם דשא סינטטי, ומתחם בנוי שבו חדר הלבשה, חדר טיפולים, חדר חימום וחלל מרכזי הכולל חדר אוכל משותף. לאן שלא תביט תמצא סמלים בגווני אדום ופוסטרים ענקיים שמתעדים את צמיחת המועדון.
בשולחן שנמצא בכניסה מונחים בשורה הצ'יפים של ערכות הג'י-פי-אס, ולא רחוק ממנו יושב המאמן ליאור זדה עם האנליסט אורין מונק ("בוגר 8200, תותח-על", מפרגן אהרון בהתלהבות) ועובר איתו על סרטונים ונתונים סטטיסטיים. בפינת הקפה, סמוך למתקן הפלסטיק להגשת קורנפלקס וטוסטר עם פרוסות לחם קלויות מדי, אפשר למצוא סידורי תפילה וארגז שבתוכו מונחות שקיות תפילין. טכנולוגיה זה אחלה, אבל בלי האמונה - הליגה הלאומית לא הייתה אוכלת אותה.
אז מי המאמינים שאחראים לריצה של קטמון העונה? בין השמות המובילים אפשר למצוא את ירדן אבוחצירה (אוטוטו יחגוג 26), שגדל בהפועל באר-שבע, נדד לאשקלון ובינואר נחת בקטמון. העונה הוא כבר חתום על שישה שערי ליגה, מה שהפך אותו לקשר־חלוץ הכי חם של זדה. לצידו מככב בהתקפה וויליאם אגדה, ניגרי בן 19, שבקטמון מתגאים בכך שהביאו אותו כשחקן נוער מבטיח. החלוץ, שמתהדר באחת התסרוקות הכי מדליקות בליגה, מתהדר גם בחמישה שערים, אבל סובל לאחרונה מפציעה.
שם מפתיע משהו הוא קובי מויאל, שהגיע לקבוצת האוהדים הירושלמית היישר מניו-יורק. הקשר בן ה-31 זכור בעיקר מתקופתו בבית"ר ירושלים, אבל מאז הספיק לנדוד לכפר־סבא, בני־יהודה, מכבי חיפה, שריף טיראספול המולדבית ולבסוף לניו־יורק קוסמוס מליגת ה-NASL (שהספיקה להיסגר אחרי מאבק משפטי בארצות־הברית).
גם מויאל חוזר מפציעה ועורך אימון קל על אופני הכושר, אבל זה לא מפריע לו להקפיד על פאסון הלגיונר הבכיר שנחת בציון: "לא פשוט להגיע מקבוצה כמו קוסמוס, ששיחקו בה אגדות כדורגל, לליגה השנייה בישראל. בעיקר כשאתה חי בניו-יורק, שזו העיר אולי הכי מדהימה בעולם. יכולתי לשבת במנהטן ולהמשיך לקבל כסף, אבל הרעב לשחק היה גדול יותר.
"מהרגע הראשון קיבלו אותי ממש יפה, יש פה אנשים ממש טובים, המון שחקנים צעירים וכרגע זה נראה טוב. לשמחתי לקחתי כמה תארים בקריירה, ואם אעלה ליגה עם קטמון - אשלים משימה מאוד חשובה".
בזמן שאנחנו מדברים עם מויאל, אחד הצעירים זורק עקיצה מחויכת על כך שהוא הפך למרואיין הכי מבוקש בקבוצה. הגרזן מאמריקה לא מתבלבל: "גם כשאני הייתי צעיר והיו באים לראיין את גל אלברמן, ז'רום לרואה, דרק בואטנג וברק יצחקי, הייתי קצת מתבאס. אבל מה לעשות, יש היררכיה, זו דרכו של עולם. יש פה הרבה ילדים טובים ומוכשרים, בסופו של דבר גם הם יגיעו לזה".
תתחילו לשחק, היריבה בדרך
מי שאמור לדאוג שהצעירים יפרצו לתודעה ויגיעו לשלב שבו יבקשו לראיין אותם הוא זדה. המאמן בן ה-39, ירושלמי שגדל בשכונת גילה, יכול בעצמו לסגור את המעגל הכי רומנטי שיש. הוא היה שם כשהכל התחיל בליגה ג' וזוכר היטב את הרגע ההוא לפני תשע שנים כששרצקי הציע לו להוביל את הפרויקט כמאמן.
"זה היה מטורף", מספר זדה, "שאלתי את שרצקי, 'טוב, אז מה יש לנו?' הוא ענה, 'כלום. מאמן, זה מה שיש. תתחיל לעבוד'. והתחלנו לעבוד - הבאנו אפסנאי, עוזר מאמן, הרצנו טלפונים לשחקנים שפרשו, שחקני נוער שהגיעו לגיל בוגרים ולאט-לאט בנינו קבוצה. ביקשנו רשות להתאמן במגרשים, היינו גוררים את הציוד והתיקים ממקום למקום ואנשים נתנו מעצמם. זה הלך קשה, אבל זו הייתה חוויה אדירה שחישלה אותנו".
בטח יש לך סיפור ביזארי מהימים הראשונים.
"יש הרבה, אבל לך תבחר אחד. היה לנו משחק נגד צעירי אל-הוזייל בליגה ג', והם עלו למגרש רק עם שמונה שחקנים ואמרו שהיתר יבואו בהמשך. תוך כדי המשחק התחילו להגיע שחקנים
מהתפילה, הצטרפו לחברים שלהם ובדקה ה-20 היו להם 11 שחקנים - אבל כבר הובלנו 0:4".
זדה הספיק להיפרד מקטמון בקיץ 2012, כשהייתה בליגה א', ואחרי חמש שנים חזר לקדנציה שנייה כדי להוביל אותה למאבקי הצמרת ולזכייה בגביע הטוטו בלאומית. בין לבין הספיק לאמן בקריית־גת, רמת-השרון והפועל ר"ג.
כששואלים אותו מה מאפיין מאמנים ירושלמים הוא מתעכב רגע ואומר: "ירושלמים הם אנשים רגישים יותר. קשה לנו להיפתח למקומות אחרים, אבל כשזה קורה - אנחנו פורחים. השנים שאימנתי מחוץ לירושלים עזרו לי מאוד, הכרתי תרבות אחרת. זה לאמן בקריית-גת ולהתפלל איתם 'מנחה', וזה לאמן ברמה"ש ולראות אותם אוכלים שרימפסים. נהניתי בחוץ, אבל פה זה הבית שלי".
לפנייה לכתב/ת 
