"לה ביידר": כשמדביקים מזרחיות מאולצת על בלט קלאסי
עם תפאורה הודית מוגזמת, שימוש בסטריאוטיפים אתניים ואווירה מצועצעת, בלט לה ביידר בביצוע תיאטרון האופרה והבלט בצ'ליאבינסק מאלץ חיבור בין עולמות שונים וחוטא בגימיקים. עד שמגיעה המערכה השנייה שמחזירה את הבלט לשורשיו עם מיצג קלאסי מהפנט
חצאית טוטו לבנה עם פאצ'ים מודבקים בגסות של עיטורים הודיים כתומים – זו התלבושת שעוטה הסוליסטית יקטרינה חומקינה, וזה אולי גם אחד הסימבולים החזקים לרוח הבלט "לה ביידר", בביצוע תיאטרון האופרה והבלט בצ'ליאבינסק. מדובר בבלט קלאסי אירופאי מבוצע במוקפדות נקייה, שאליו תפורים בצורה מאולצת כמעט טלאים של סממנים הודיים בלתי שייכים - החל מתפאורת המקדש ההודי, התלבושות מסורתיות, בודהה מזהב מסתובב ועד לתנועות סטראוטיפיות מפולקלור המחול ההודי.
את הבלט יצר הכוריאוגרף פטיפה ב-1876 והוא מתבסס על דרמה של המשורר ההודי הקדום קאליסאה. במרכז העלילה רקדנית מקדש ("ביידר") בשם ניקייה ולוחם בשם סולור שמתאהבים. אלא שהראג'ה דוגמנטה בוחר בסולור לשאת לאישה את בתו גמזאטי. ניקייה, מבלי לדעת על ההסדר, רוקדת בטקס האירוסין של השניים, בו היא מקבלת סל פרחים מבתו של הראג'ה. בסל יש נחש ארסי שמכיש אותה והיא מתה. האלים זועמים על סולור שנשבע אהבת נצח לניקייה, המקדש מתמוטט עליו והוא מתאחד עם הרקדנית המתה ב"ממלכת הצללים". ברבות השנים קיבל הבלט כמה גרסאות, אך את פרסומו הוא חייב בעיקר לגרסה בביצועו של הרקדן האגדי נורייב מ-1961.
הבלט מהמאה ה-19 הוא התגלמות האתנוצנטריות. הוא מביט על התרבות ההודית מעיניים מערביות סטראוטיפיות ומשליך עולם של מנהגים ותפיסות אירופאיות על תרבות המזרח. כך למשל תפיסת המלכות האירופאית כמו נכפית על תיאור המלכות ההודית. לרגע נדמה כאילו פיוטר הגדול והראג'ה התחנכו באותו בית ספר. הדימוי המוענק למשרתים, ללוחמים ולעבדים – "הנשלטים" בבלט מתאפיין בתפיסות קולוניאליסטיות. הם ממוסגרים חזותית ותנועתית כדמויות פראיות-פרימיטיביות, זאת לעומת השליטים האציליים והמוקפדים. בולטת במיוחד התמונה בה משרתי הארמון מולבשים בבגדי גוף המשווים להם מראה עור חום והם רוקדים להנאת השליטים בתנועות ליצניות מגוחכות; או הלוחמים הצעירים הנעים במעגל וולגרי כשבט אינדיאני מסביב למדורה, תוך שימוש בשפה ניאו-קלאסית על גבול המודרנית. בהקשר זה ההבחנה בין השימוש בשפת בלט קלאסי מוקפד אצל השליטים וניאו-קלאסית משוחררת עד מרושלת אצל הנשלטים היא בחירה מעניינת של הכוריאוגרף. ברור מהי השפה המועדפת, למה משוייכת האלגנטיות ולמה הפראות.
מפליאה לעשות סולנית הבולשוי יוליה סטפנובה שבאיכות התנועתית הייחודית שלה מצליחה לשזור תנועות משוחררות בעלות ניחוח של המזרח הרחוק אל המוקפדות הקלאסית האירופאית ומוזגת אותן אל שפה תנועתית אחת אינטגרטיבית. בכך היא מאפילה על הסוליסטית השנייה שמשכה את תשומת הלב, חומקינה המגלמת את גמזאטי, שביכולת פיזית מצויינת ניפקה מכמה רגעי ה"ואוו" במופע. אבל ההבדל בינה לבין הפרימה בלרינה - הוא שלא מספיקה מושלמות טכנית, אלא נחוצה היכולת למזוג איכויות תנועתיות משתנות, וזוהי כבר חותמת ייחודית של סטפנובה. הפרימה בלרינה מצליחה ברגע לעבור בין תנועה מלנכולית משתפכת עם קסם מזרחי מפתה, לעליצות חיננית וקופצנית של רקדנית המשמחת את הארמון - רגע לפני הטרגדיה האישית שלה.
בלט? שם המשחק הוא משחק
במערכה הראשונה מרחפת בעיקר אווירה של מצועצעות. תלבושות המוניות, שימוש באביזרים קיצ'יים, הבעות פנים ומחוות גוף גרנידיוזיות וכדי לחתום את הגולל - רקדניות מעוטרות נוצות המחזיקות בובות תוכי על ידיהן ופיל אחד גדול מבד החוצה לרגע את הבמה, כמו מסמן - סיימנו את הגימקים במחסן עם התותח הכי כבד.
מבעד לכל אלו קשה היה לראות במערכה הראשונה את המחול ככלי מבע. שם המשחק - היה משחק: מחוות גוף והבעות פנים מוגזמות המגישות לצופה את הרגש בכפית מפורשת ועם מעט מאוד שימוש בריקוד כשפה. כשהמחול מופיע, המשפטים התנועתיים פשוטים למדי, נעדרי וירטואזיות, והפשטות לכשעצמה משוללת קסם. בלא מעט רגעים המוזיקה העוצמתית של מינקוס מאפילה על הרקדנים והופכת כמעט לפרימה בלרינה בפני עצמה, שהמחול מקשט אותה כקורוס.
במערכה השנייה של "ממלכת הצללים" הכל מתנקה. את עולם המוות כובשות 12 בלרינות בטוטו לבן טהור היורדות השאולה בזו אחר זו בתנועות עראבסק אחידות וחוזרות - וכאן הפשטות שובה. לא לחינם הפכה תמונה זו לאחת התמונות המפורסמות בעולם הבלט ובחלק מהגרסאות השאירו רק את המערכה הזו. נדמה כי כשהכוריאוגרפיה מתנקה מ"אילוצים הודיים" וניאו-קלאסיים, חוזר הבלט הקלאסי אל רחם אמו האירופאי ושם הוא זוהר באור יקרות. מיכאיל לובוחין, כוכב הבולשוי המגלם את סולור, מרחף בקפיצות מרהיבות, גמישות ואורך תנועה מעורר השראה וביחד עם סטפנובה האצילית הם שובים את לב הקהל. משלימה אותם, ולא רק כרקע, הלהקה הפועלת כמעט תמיד באחידות ודיוק ליצירת מיצג קלאסי מהפנט, בלט במיטבו, המוציא את החוזקות של תיאטרון הבלט בצ'ליאבינסק. אז מי צריך קסם מזרח-רחוק מעושה כשיש קסם אירופאי כזה? לפעמים מוטב לחזור לשורשים.
