בגלל הבגידה, ועוד איך בגלל הבגידה

התומכים בהחלטת בג"ץ לאשר את שלילת הדירה מהאישה המתגרשת ניסו לנמק זאת בפלפולים משפטיים. אבל העובדות כתובות שחור על גבי לבן. טור תגובה

עו"ד מיכל פייןפורסם: 26.11.18 , 06:59

(צילום: Shutterstock)

בתגובה ל"לא בגידה ולא יער. אנא קראו את פסק הדין" מ-20 בנובמבר

הניסיון להמעיט בחשיבות פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לשלילת זכויות בדירה מאישה שבגדה הוא מרגיז. עם כל הכבוד לרטוריקה של בית המשפט, בית הדין הרבני הגדול לא ניסה להסתיר דבר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, היה חייב להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול. משלא עשה כן, כשל בתפקידו. בג"ץ היה חייב להתערב כיוון שבית הדין הרבני חרג מסמכותו כשפסק לפי הדין הדתי בסוגיה של חלוקת רכוש ושיתוף זוגי. הכשל של מערכת הצדק כאן הוא בוטה, מהדהד ומפחיד. בג"ץ נרדם בשמירה על זכויות האישה.

שופטי העליון דוד מינץ ואלכס שטיין אפשרו לבית הדין הרבני להעניש אישה שבגדה בבעלה. היא לא קיבלה מחצית מדירת המגורים שבה התגוררו בני הזוג במשך 20 שנים. אמנם מדובר בדירה שנבנתה בעסקת קומבינציה על קרקע שהייתה לבעל לפני החתונה, אבל בני הזוג היו נשואים 31 שנים ובית הדין הרבני האזורי בחיפה קבע שהאישה זכאית למחצית מהרכוש. ספק אם בית הדין הרבני הגדול, שדן בערעור הבעל, העלה על דעתו שבג"ץ יאשר ענישה שכזו.

דירת המגורים המשותפת היא ברוב המקרים הנכס העיקרי של בני זוג בישראל, ובשל כך עסק בית המשפט העליון בסוגיה זו בעשרות פסק דין שהתגבשו לכלל הלכה משפטית שמחייבת במדינת ישראל גם את בתי הדין בסכסוכי גירושים. ואין בכך כל חדש. כבר ב-1994 קבע העליון שעל בתי הדין הרבניים לפסוק לפי הדין האזרחי בעת חלוקת הרכוש הזוגי.

מאז ניתנו עשרות פסקי דין של העליון, שלפיהם - כל עוד לא נערך הסכם ממון - תיבחן התנהגות בני הזוג במהלך החיים המשותפים ולפיה יקבע היקף הרכוש המשותף. ניתן להוכיח "כוונת שיתוף ספציפית" בנכסים "חיצוניים" (מלפני הנישואים או שהתקבלו במתנה/בירושה במהלך הנישואים) המתגבשת בנקודת זמן מסוימת.

עוד נפסק על ידי בית המשפט העליון שאין להעניש בחלוקת הרכוש את בן או בת הזוג ה"אשמים" בסיום הנישואים. אמנם בגידה עלולה לסיים את השיתוף הזוגי, אבל לא נענשים בגללה. אין בכוח הבגידה לבטל את השיתוף שכבר התגבש, אם התגבש – לפני כן. נקודת הזמן היא קריטית. אבל בית הדין הרבני הגדול שלל מהאישה זכויות בדירה בגלל בגידה שהייתה מאוחרת למועד שבו התגבש השיתוף בנכס (אפילו הבעל טען ש"הבגידה" התרחשה בחודשי הנישואים האחרונים), והעליון אישר זאת.

העליון לא ביטל את פסק הדין חרף החריגה מסמכות של הרבני, שנתן משקל רב לבגידה. חמור מכך, העליון לא התערב אף שבית הדין הרבני הגדול היה מאוד ברור לגבי המסר ההרתעתי שברצונו להעביר לציבור הרחב: לבגידת אישה משמעות כלכלית כואבת.