למארק נופלר לא ממש אכפת אם מישהו מאזין לו

לא ערכתי מחקר מדעי בנושא, אבל אני די משוכנע שאם תזכירו בפני מרבית הישראלים שגדלו בשנות השבעים השמונים את מארק נופלר, השאלה הראשונה שלהם תהיה "לאן הוא נעלם?" (והשנייה - מה קרה ל-ק', בתחילת שם המשפחה שלו). מבחינתם, מהרגע שדייר סטרייטס - אחת הלהקות האהובות כאן מאז ומעולם - התפרקה באמצע הניינטיז, הסולן והיוצר שמאחוריה פשוט פרש מהמקצוע. העובדה שהחודש יצא אלבום הסולו התשיע שלו, Down The Road Wherever, ודאי תישמע להם כמעט מופרכת.

מארק נופלר(AP Images)

בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית יש לא מעט אנשים שהיו חברים בלהקה סופר מצליחה, ואז פרשו לקריירת סולו בפרופיל נמוך מהותית. אבל נדמה שהסיפור של נופלר קיצוני במיוחד. דייר סטרייטס הייתה מהלהקות הגדולות בעולם, לפחות בשנותיה האחרונות. להיטי ענק, מכירות מטורפות ומינון של 300 הופעות אצטדיונים בשנתיים. בשנות השמונים, עידן השפל של הז'אנר, מיליוני אנשים ברחבי העולם ראו בהם את מחזיקי הלפיד של הרוקנ'רול.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה:

געגועים לביטלס: "האלבום הלבן" חוגג 50

החדש של פול מקרטני: ההאזנה הכי נכונה לשנה החדשה

חי מתמיד: המארז החדש של שירי אריק איינשטיין הוא אוצר

בראשית ימיו של MTV, נופלר עצמו הפך לאייקון תרבותי, כולל סממנים חיצוניים מזהים כמו מגני הזיעה שנהג לשים על ידיו ומצחו. אבל מהרגע שהחליט לפרק את החבילה, נדמה שהלך על האנטיתזה המוחלטת. מוזיקה כמעט מופנמת, שעושה הכול כדי להימלט מהצליל הבומבסטי של להקת האם, וגם מכל יומרה מסחרית.

קל להבין את הצעד הזה. ההצלחה המסחרית של דייר סטרייטס פגעה באופי הצנוע, הפשוט והיפהפה של הלהקה באלבומיה הראשונים. אבל על אף הפשטות, גם בהם היה רעב ורצון לכבוש את העולם עם שירים מקוריים ומלאי תשוקה. ואילו מרבית אלבומי הסולו של נופלר נשמעו כמו תחביב של מוזיקאי, שכבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, ויכול פשוט לייצר מוזיקה להנאתו.

אי אז עם מגני הזיעה באיצטדיון(AP Images)

היות ונופלר הוא אדם מאוד מוכשר בכתיבה, הלחנה, עיבודים ונגינה, שגם הקיף את עצמו בנגני על (טובים יותר מאלה של דייר סטרייטס) - האלבומים שלו תמיד נשמעו מצוין, והכילו לכל הפחות כמה רגעי קסם. אבל לא היה בהם את המרכיב הזה שגרם לי להתרגש או לרצות להקשיב להם שוב. ואני כותב את זה כמי שכולל את Making Movies של דייר סטרייטס ברשימת האלבומים שלו לאי בודד. אולי מדובר בנושא לדיון רחב יותר, אך תמיד טענתי שהרצון להצליח בגדול ואפילו - סליחה על המילה הגסה - לייצר להיטים, הוא גם קטליזטור חשוב מבחינה אמנותית. ואצל נופלר במיוחד.

במובן הזה, Down The Road Wherever לא מביא איתו שינוי או בשורה יוצאת דופן - כצפוי מתוצר של מוזיקאי עקבי בן 69. יש כאן כמה תוספות מפתיעות למדי, כמו שימוש בנשפנים ובזמרות לווי, ואפילו רגעי Fאנק של ממש (Nobody Does That), אבל זה עדיין אלבום טיפוסי של נופלר. רוצה לומר, אותו שילוב שקט, נקי וסולידי של בלוז, פולק ורוק רך בגוון סקוטי מעושן, עם קטעי גיטרה ארוכים שאי אפשר לטעות בזהות המבצע שלהם, המשמשים מצע לקול ששוכן איפשהו בין בוב דילן לג'יי ג'יי קייל.

נופלר, מספר סיפורים נהדר, מפזר כאן בנדיבות (14 שירים) את החיבורים הגיאוגרפיים-כרונולוגיים-מוזיקליים שהוא מיטיב לייצר. באחד משיאי האלבום הוא מספר על אוהד ליברפול המשוטט ברחובותיה הריקים של ניוקסל אחרי משחק בין הקבוצות (Just A Boy Away From Home). השיר מבוסס על זיכרון אמיתי מהתקופה שבה אביו של נופלר היה מאושפז בבית חולים אחרי התקף לב, ושמע לפתע בלילה בחור צעיר השר לבדו את You'll Never Walk Alone - המנון האוהדים הליברפולי; השיר הנועל ומלא הקסם בליווי גיטרה אקוסטית בלבד, Matchstick Man, משחזר את הלילה שבו נופלר הצעיר חזר מהופעת כריסמס כמוזיקאי מתחיל, וחשב בתמימותו שיוכל לתפוס טרמפים הביתה בשלג לאורך מאות קילומטרים; My Bacon Roll מספר על עובד שחוק בדיינר, והגיטרה שלו מזכירה יותר מבכול רגע אחר באלבום את דייר סטרייטס; One Song At A Time הוא ציטוט מחווה מתוך שיר של צ'ט אטקינס, חברו המנוח של נופלר, על הדרך שבה פילס את דרכו מחוץ לחיי העוני עם שיר אחד בכל פעם. 

בהשוואה לאלבומים הקודמים של נופלר, יש כאן תחושה של טריות ואנרגטיות. כמה מהשירים נהדרים ממש, כמו Slow Learner שמתבסס על פסנתר וחצוצרה - עניין לא שכיח אצל נופלר; Floating Away שרוקם יפה בין צליל פסנתר חלומי, וגיטרה בגוון לטיני לקולות נשיים; או When You Leave הרומנטי והג'אזי. הבעיה היא, שכשאתה מאזין לאלבום של 14 שירים, כמעט כולם בני חמש דקות ומעלה, והם מוגשים בשירה הנופלרית שסובלת לא פעם ממונוטוניות - הולכת ומזדחלת ללב המשאלה שזה ייגמר כבר. עם עריכה יותר מוקפדת, זה היה עשוי להיות האלבום שישיב לנופלר רבים ממעריציו הוותיקים. אבל עושה רושם שזה הדבר האחרון שמטריד אותו.