הלידה עברה בקלות, זה הדיכאון ששיבש הכול
על מין בכלל לא היה מה לדבר. כלומר, עשינו מין לעיתים נדירות, אבל נראה שאף אחד מאיתנו לא נהנה ממנו במיוחד. הנישואים שלנו עלו על שרטון והיו רגעים בהם לא הייתי בטוחה שנצא מזה. סקס משפיע על הכול, או יותר נכון - היעדרו
בשבוע שעבר סיפרתי לכם על המסע שעברתי, או אולי נכון יותר לומר התחלתי לעבור, מנישואים שגרתיים, מונוטוניים ואפילו משעממים אל עבר חיים פתוחים כסווינגרית. המסע שלי התחיל מרעיון שנבט במוחו הקודח של בעלי שחלם לראות אותי עם גבר אחר, והמשיך בתחלופת תמונות סקסיות עם זוג חברינו בצד השני של היבשת. הרפתקה בלתי מזיקה שלא תוביל לשום דבר ממשי, חשבתי לעצמי בעוד אלפי מיילים מפרידים ביני ובין זוג החברים. יום אחד בעלי קיבל הצעת עבודה מפתה, ותוך זמן קצר עברנו לגור מרחק חצי שעה נסיעה מהם.
הטור הקודם של ליה סווינג: "המסע שלי מחנונית במיטה לפוליאמורית"
המעבר לצד השני של היבשת הביא עמו איכות חיים ברמה שלא הכרנו. דירה חדשה, קומפלקס עם בריכה, חדר כושר, מגרשי טניס ומרחבי דשא. לעומת הדירה הישנה שבה גרנו קודם היה זה שינוי של שמיים וארץ, וזה עוד בלי להשוות בכלל לדירת השלושה חדרים האומללה בקומה רביעית ללא מעלית שבה גרנו לפני כן בארץ. גם מזג האוויר שיחק תפקיד. לא עוד חורפים מושלגים וטמפרטורות שיורדות מתחת לאפס מעלות ונשארות שם. כאן הובטח לנו קיץ חמים במידה וחורף נעים להפליא, עם גשמים שפזורים לאורך כל השנה ושקיעות מרהיבות של אש אדומה. אין ספק שכמעט הכול היה מושלם. חוץ מהשעמום.
האזור כולו היה רדום, פרברי. כולם סביבנו משפחות עם ילדים, אירועים ופסטיבלים המוקדשים לזאטוטים שמסתיימים בחמש אחר הצהריים, ואחר כך האזור כולו שוקע בדממה ישנונית. לך תמצא איפה לאכול בתשע בלילה או לאן לצאת לבירה בעשר. פשוט משעמם. עברנו מהעיר השוקקת בעולם לאזור שבו אפילו הסטרבקס הקרוב נסגר בשבע. ומכיוון שכך, לא לקח זמן רב במיוחד עד שהחלטנו שזה כנראה המועד הנכון ביותר להרחיב את המשפחה. כן, כשבני יגדל וישאל אותי יום אחד איך ידעתי מתי הזמן הנכון לעשות ילדים, אביט בעיניו ואענה בכנות: לאימא היה משעמם. לא היה לה משהו יותר טוב לעשות.
וזה רלוונטי לסיפור שלנו בעיקר מפני שזה גרם להפסקה של כשנתיים בניסיונות שלנו להתקדם לעבר אורח החיים הסווינגרי. למה שנתיים, אתם שואלים? ובכן, שבו על ברכיי ואספר לכם. מעולם לא רציתי ילדים. זאת האמת. אף פעם לא חשבתי שהם חמודים במיוחד. נוכחות של פעוט בחדר לא ריגשה אותי, היא הבעיתה אותי. הם כולם נראו לי אותו הדבר בערך - יצורים מרעישים, מלוכלכים ומנוזלים שיש להם את היכולת המדהימה להעלים את ההורים שלהם מעל פני האדמה, החל מיציאתם לעולם ועד כניסתם לגן. גם לא הייתי טיפוס אימהי במיוחד. אני צינית ומרשעת, ומבחינתי הכלב שאימצנו כמה שנים קודם הספיק לכל צרכיי הרגשיים. מה גם שמי המשוגע שייתן למישהי חסרת אחריות כמוני בכלל לטפל בילד? אפילו עציץ הנענע המסכן שלי לא שרד תחת ידיי יותר משבועיים (אף אחד לא אמר שצריך גם לזכור להשקות אותו).
שני ילדים וסוגרים את הבאסטה
אולם החיים מלאים בפשרות ובבחירות, ומכיוון שבעלי רצה ילדים ואני רציתי את בעלי, סיכמנו שנעשה שני ילדים ונסגור את הבאסטה. לפחות לא נגדיל את האוכלוסייה, ניחמתי את עצמי, גם ככה יש יותר מדי אנשים בעולם אם אתם שואלים אותי, וחלקם הגדול בהחלט מיותר. כאילו כדי להרגיז, די מהר לאחר שהחלטנו לנסות להביא ילד לעולם, הריתי. מדהים כמה שלידה יכולה לגזול ממך את הנשיות. גם אם נתעלם לחלוטין מהאספקט הגופני.
למזלי, היה לי הריון נטול משברים משמעותיים, ולידה קלה מאוד באופן יחסי. מבחינה גופנית חזרתי לעצמי די מהר: בתוך שעתיים מהלידה כבר קמתי להתקלח, תפרים לא היו לי בכלל, וכעבור פחות מ-24 שעות כבר הייתי מחוץ לבית החולים, מוכנה לטייל עם העגלה החדשה ולהשוויץ בצאצא הטרי. כן, אני קייט מידלטון של העניים, מתייצבת מול המצלמות (של בעלי) בתוך שעות מהלידה עם שיער מתנפנף ושיניים בוהקות בחיוך רחב. תשנאו אותי נשים, יש לכן סיבה.
אבל הגוף היה החלק הקל. מבחינה נפשית לקחו לי חודשים רבים לקום מהריסות חיי. למה הריסות? כי נפלתי לבור שחור כל כך עד שלא הייתי מסוגלת להבחין בשלב מסוים אם אני עדיין נופלת או שמא כבר פגעתי בקרקעית וכעת אני שוכבת שם גוססת. עד כדי כך זה היה גרוע, ומשלא ניתן לזה טיפול תרופתי הולם, זה נגרר במשך שנה ויותר של חוסר חשק אמיתי לחיות. על מין בכלל לא היה מה לדבר. כלומר, עשינו מין מדי פעם, אבל נראה שאף אחד מאיתנו לא נהנה ממנו במיוחד. אצלי החשק המיני מת טוטלית ולא הייתי בטוחה אם הוא אי פעם יחזור, מה שרק העלה את מפלס הלחץ והחמיר את המצב. אצל בעלי היה זה בעיקר תסכול מכך שהוא לא יכול היה לעזור ולא היו לו את הכלים לשנות את המצב. הנישואים שלנו עלו על שרטון והיו רגעים בהם לא הייתי בטוחה שנצא מזה. סקס משפיע על הכול, או יותר נכון - היעדרו.
זה גם לא האקט עצמו, זאת האינטימיות שמגיעה איתו. זה לא שהיא פותרת את כל הבעיות, אבל היא ממסכת אותן, מצפה אותן בשכבה רכה וחמה שהופכת אותן להרבה פחות מכאיבות. פתאום דברים קטנים שהוא עושה פחות מפריעים, יותר נסלחים. השאיר שוב את הנעליים במסדרון? שכח שתורו למלא מדיח? לא נורא. לא ביג דיל. הזיכרון של החיבוק ממקודם עדיין טרי בראש, ההתעלסות של הבוקר הותירה את הריח שלו עליי, הכול בסדר. אבל כשאין התעלסות ואין חיבוק, אז דברים מרגישים אחרת. הכול קצת יותר מרגיז, צורם, חד.
בסופו של דבר, רק לאחר שלילד מלאה שנה ואני עדיין חלמתי בלילות על חבלי תליה וסכינים משוננות, הלכתי לראשונה לפסיכיאטרית וקיבלתי תרופה שאט-אט החזירה את החיים למסלולם. אולם הטעות של לחכות שזה יעבור מעצמו ולא לקרוא לילד בשמו - דיכאון אחרי לידה, עלתה לי בשנה מהחיים וכמעט וחיסלה את נישואיי. ואפילו אם נשים בצד את ההחלמה הפיזית והנפשית מהלידה, הרי שיש איזשהו שינוי מנטאלי שמגיע עם ההפיכה להורים. יש איזו אחריות כבדה שמוטלת על הכתפיים. פתאום זה לא רק אני ובעלי בעולם, אחראים לגורלנו בלבד ולא חייבים דין וחשבון לאף אחד. פתאום יש ילד, תינוק רך שתלוי כל כולו בנו.
מלבד עניין הלוגיסטיקה של הבאת בייביסיטר כדי לצאת מהבית ואובדן הספונטניות, הרי שמדובר בעולם שלם וחדש של רגשות אשמה ודעות קדומות. במילים אחרות - אם קודם חשבתם שזה לא לגיטימי לצאת באמצע הלילה להזדיין עם גברים אחרים שאינם בעלי, נראה אתכם מצדיקים את העניין כשבבית יש תינוק קטן.
ואם נדמה לכם שאני מגזימה, רק תציצו בסרט 'אמהות רעות' שבו הדבר החמור ביותר שאחת מהן עושה זה לא להכין ארוחת בוקר לילדים שלה פעם אחת. אכן, אימא רעה. תועבה של ממש. עכשיו תארו לעצמכם סרט הוליוודי שבו ההורים מזמינים בייביסיטר כדי ללכת למסיבת חילופי זוגות. נכון שזה נשמע פחות סביר? בדיוק. וזו הסיבה שלקחו לנו כמעט שנתיים עד שחזרנו לעניינים, ונפטרנו מכל התחלואים ורגשות האשם שהתלוו להריון וללידה. אבל על כל אלו בשבוע הבא.
