חושש מהרגע שבו אראה אותה פוסעת מולי
מאז שזה נגמר היא הפסיקה לעבור מתחת לביתי. היא כבר לא מסתובבת באזור שלי, היא לא תחלוף שם באישון לילה אחרי עוד ערב של שתייה. גם כשאני נאלץ לעבור סביב הבלוק שלה, אני פוסע לי דרך רחוב אחר, בדרך צדדית, שבטעות לא אפגוש אותה. ברור לשנינו למה
בקושי עולים לי זיכרונות של שנינו יחד, אבל כשאני יוצא לרחובות, אני לא מצליח להפסיק לדמיין איך היא מופיעה לפתע, הולכת מולי בקו ישר. תמיד אני תוהה איך זה יהיה. עם מי אני אהיה סביבי, עם מי היא תהיה. ללא ספק הכי מחסיר פעימה זה כשאני מתאר את שנינו לבד שם, האחד מול השנייה.
מאז שזה נגמר היא הפסיקה לעבור מתחת לביתי. היא כבר לא מסתובבת באזור שלי, היא לא תחלוף שם באישון לילה אחרי עוד ערב של שתייה. גם כשאני נאלץ לעבור סביב הבלוק שלה, אני פוסע לי דרך רחוב אחר, בדרך צדדית, שבטעות לא אפגוש אותה. ברור לשנינו למה. היא לא יכולה לראות את חיוכי ואני אינני מסוגל להביט בעיניה. ולמרות זאת, אני משתדל להיות מוכן תמיד, אז אני מדקלם בדמיוני שלום קר כזה עם העיניים, כי להתעלם ממנה אינני יכול.
אני אחד כזה שאוהב ללכת ברחוב עם הטלפון בתוך הכיס וללא אוזניות. להביט על הצועדים והצועדות ולתאר במוחי מה הסיפור שלהם או להמציא להם אחד כזה. לאחר הפרידה נתתי לעצמי לשקוע בסמארטפון למקרה שהיא אכן תעבור על פניי, וכך אוכל לפספס אותה. היא בטח תחשוב שראיתי והתעלמתי, היא עצמה לא תעצור אותי אם היא תבחין בהתעלמות מצדי, וכך פשוט אפסח עליה ללא תשומת לב מצידי או מצידה. בכל פעם שאני חומק מן הרחוב, ההרגשה בפנים מתחלקת לשתיים - מצד אחד אני משחרר אנחת רווחה על שלא נפגשנו, ובעת ובעונה אחת אני כבר מבין שלא אראה אותה יותר מבליחה מולי לפתע.
יום אחד חיכיתי שהגשם יירגע, ויצאתי מהבר בו ישבתי עם חבריי בדרך לביתי. הרחוב היה ספוג מים ואני הרמתי לראשי את הקפוצ'ון. בעודי הולך ומדמיין את סיפוריהם של העוברים והשבים, ראיתי לפתע דמות מוכרת מרחוק מתקדמת לעברי. הראייה שלי מחודדת למרחקים ואני קולט די מהר פרצופים מוכרים, אבל ברגע הראשון לא קלטתי. אני חושב שהמוח שלי שיחק איתי ומיאן להאמין שזו היא, אחרי כל הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. כשהיא כבר ממש התקרבה, כבר אי אפשר היה להכחיש זאת. נתקפתי בהלה ותהיתי איך להתנהג? מה לומר? האם היא תגיב? ואולי בכלל עליי להמשיך הלאה בלי לומר מילה?
היא נעצרה מולי ושאלה, "איך אתה?". גמגמתי "סבבה, מה איתך?", בו בזמן שקפאתי והיא מיד הבחינה בכך. אז היא שאלה לאן אני טס. אין לי מושג איך היא ידעה על זה. אמרתי לה שתמיד חלמתי לעשות את הנסיעה הזו, ושקיבלתי הצעה שלא יכולתי לוותר עליה (לא סיפרתי לה שבעיקר בא לי לנשום אחרי שהלכה). שקשקתי בליבי מהאפשרות שהיא תחליט להתערב בחלום הזה. אני, אגב, לא הרביתי להתעניין בה יותר מדי מאז שנפרדנו. תפיסתית אני נוטה להמשיך הלאה מהר, לא מכעס או עשיית דווקא, אלא ממקום רציונלי שמבין ותופס את העניין שבפרידה. הלב הוא כבר סיפור אחר.
עמד לי על קצה הלשון לבקש ממנה הסברים, לשאול מדוע היא עזבה בקור כל כך גדול. אבל עצרתי את עצמי. במקום זה שאלתי אם היא נרשמה לקורס שהיא תמיד רצתה, ואיך הייתה החתונה של חברתה הטובה. חששתי לשאול יותר מכך, כדי שהיא לא תפתיע ותשתף אותי בחבר החדש שאולי כבר יש לה. בעניין הזה היא תמיד ידעה להמשיך הלאה מהר ממני.
אני משער שעקב הנסיעה שלי ליבשת רחוקה, היא בחרה לעדכן אותי שלפחות לתקופה הקרובה היא טסה לנסות את מזלה בעיר הגדולה של אמריקה במסגרת עבודתה, בצד ההפוך של העולם לעומתי. לא שאלתי אותה מה הסיבה ואיך זה קרה, אבל אני משער שהיא, בדיוק כמוני, חייבת אוויר כדי להירגע ממה שהיה, וכדי לאפשר לעצמה להתחיל במקום חדש בלי שום אפשרות להיתקל בי או במקומות או באנשים שיזכירו לה את מה שהיה.
השיחה ארכה אולי שלוש דקות, אבל הרגישה כפרק הזמן של כל התקופה שלנו יחד ולחוד. לבסוף היא נחתכה, ללא שום מגע. "הרבה הצלחה", איחלתי. "שמור על עצמך", ענתה והמשיכה לפסוע. הסתובבתי להסתכל עליה צועדת. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא על החיבור העמוק שיש בינינו כשאנחנו מביטים אחד בעיניו של השנייה ועל כמה שהוא נדיר.
אחד הספרים האהובים עליי הוא 'מצרפי המקרים', בו המצרפים לוקחים שני אנשים שלא מתאימים, מפגישים ביניהם בדרך חתחתים וגורמים להם להיות ביחד. בזמן שהמשכתי לצעוד, תהיתי ביני לבין עצמי איך היקום או הגורל או מה שזה לא יהיה, מרשה לחלק מהאנשים להיפגש, כשאין שום דרך בעולם בשבילם להיות ביחד. מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות זה עבור זו הוא לשכוח. שתי יבשות מרוחקות עשרות אלפי קילומטרים זו מזו אולי יגרמו לכך.
