בין מיניות בוטה לאידיאולוגיה: פרידה מברטולוצ'י
בית המשפט כינה את סרטו "הטנגו האחרון בפריז" "פורנוגרפיה", ובאופן כללי משיכתו למיניות מוחצנת הזיקה לקריירה שלו לעתים, אך הוא לא זנח את הפוליטי, והביע בסרטיו דעות מרקסיסטיות. עם מותו, ברנרדו ברטולוצ'י ייזכר כאחד מגדולי הבמאים של המודרניזם האיטלקי
לפני כשנתיים שמו של ברנרדו ברטולוצ'י שוב עלה לכותרות כשהופץ וידאו ערוך בצורה מגמתית בו השחקנית מריה שניידר, שכיכבה בסצנת החמאה הידועה לשמצה מהסרט "הטנגו האחרון בפריז", אומרת כי הסצנה הייתה למעשה אקט של אונס. בסרטון מודה הבמאי בריאיון שנגנז כי הוא ומרלון ברנדו אכן לא סיפרו לצעירה בת ה-19 את שהולך להתרחש וכי הוא "מרגיש אשם על כך, אבל לא מתחרט" (בהמשך הבהיר שדבריו מיוחסים לשימוש בחמאה בלבד, ולא לסצנה עצמה).
מבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה המורכבת, ולמידת הנאותות של המניפולציות ויחסי הכוח הלא שוויוניים שבהם היא הייתה נתונה במהלך הצילומים, הדברים הובנו שלא כהלכה. כוונתה המקורית של שניידר הייתה להשתמש באונס כדימוי לתחושותיה ולא כממשות של תקיפה מינית שנעשתה במפתיע בזמן שצולמה. יהיה זה עצוב אם סנסציה זו תגדיר את ערכו של הסרט, שלא לומר תמנע מצופים חדשים להכיר את סרטיו של מי שנחשב מגדולי הבמאים של המודרניזם האיטלקי.
ברטולוצ'י, שהלך לעולמו היום (א'),
פעל במתח מתמיד בין תחושת המחויבות הפוליטית למרקסיזם - במרחב הציבורי, לבין כמיהותיו האישיות "הבורגניות" והסקסואליות - במרחב האינטימי. בשיאו, סרטיו היו מהטובים שנעשו בשנות ה-70: בהם יצירת המופת "הקונפורמיסט" (1970), וסרטו השערורייתי "הטנגו האחרון בפריז" (1972) – שגם לאחרונה שב וחולל סערה מחודשת. מבין הבמאים שפעלו בתקופת השיא של הקולנוע האיטלקי הוא היחיד שהצליח ליצור בהוליווד, ולזכות בהכרה נלהבת בדמות תשעה פרסי אוסקר, בהם על סרטו "הקיסר האחרון" (1987).
עשר השנים הראשונות שלו כבמאי עמדו בסימן החלפת אבות ובגידה בהם. הוא נולד בפרמה במרץ 1941 למשפחה מהמעמד הבינוני גבוה. אביו, אטילו ברטולוצ'י, היה משורר ידוע ומוערך, וברנרדו, שבעצמו החל לכתוב שירה כבר בגיל 15, נחשב לכישרון גדול וסומן כעתידה של השירה האיטלקית.
חברותו של אביו עם המשורר-סופר-מחזאי ובעיקר במאי הקולנוע פייר פאולו פאזוליני אפשרה לברטולוצ'י לבצע תפנית אמנותית, ולחסות תחת אב חדש. בגיל 20 הוא מונה לאסיסטנט ב"אקטונה" (1961), סרט הבכורה של פאזוליני. שנה לאחר מכן ברטולוצ'י כבר ביים את סרט הבכורה שלו "La commare secca" המבוסס על תסריט שאותו כתב עם פאזוליני וסרג'יו צ'יטי. עלילתו עוסקת בחקירת מותה של זונה, ונסמכת על מבנה רשומוני המאפשר מבט על חייהם של העדים ועל המתח בין האמת והשקר בעדויותיהם. ברטולוצ'י עשה מאמץ מודע לגבש סגנון משל עצמו, למרות שנסמך על חומרים השייכים לפואטיקת המעמדות הנמוכים שאפיינה את עבודתו המוקדמת של פאזוליני.
שני סרטיו הבאים החלו להגשים את ההבטחה שבסרטו הראשון. הראשון היה "לפני המהפכה" (1964) עיבוד מאוד חופשי ל"מנזר פארמה" (1839) של סטנדל, אשר נגע באופן ישיר בנושא המרכזי שיהדהד בסרטיו הבאים. הגיבור פבריציו (פרנצ'סקו ברילי) הוא סטודנט מעיר הולדתו של ברטולוצ'י המחזיק בהשקפות מרקסיסטיות. במקביל הוא מתחיל קשר מיני עם דודתו ג'ינה (אדריאנה אסטי). ההיטלטלות בין שתי הזהויות מסתיימת בכניעה לגורל הנישואים הבורגניים. סרטו הבא "פרטנר" (1968) הוא עיבוד חופשי ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, ועוסק במורה לתיאטרון שמגלה כי יש לו כפיל מיליטנטי הדוחף אותו לעבור מרעיונות למעשי טרור. אם "לפני המהפכה" נשא את רוח סרטי הגל החדש הצרפתי, הרי ש"פרטנר" הוא חיקוי סגנוני שהשפעתו של ז'אן-לוק גודאר עליו היא ברורה, מהותית ומשתקת.
בצומת הדרכים שלאחר כישלון מרד הסטודנטים של מאי 68 ברטולוצ'י פנה לכיוון בו נמצא גורלו הבלתי נמנע. בשנת 1970 הוא מביים שתי יצירות מופת המסמנות שינוי כיוון סגנוני, כזה הנובע לא במעט מתחילת השותפות היצירתית שלו עם הצלם הגדול ויטוריו סטורארו (יהיו להם שמונה עבודות משותפות). זהו מעבר לסגנון חושני, צבעוני, רב עוצמה שבמסגרתו נוצרו כמה מהדימויים המרשימים בתולדות הקולנוע. סגנון המספק הנאות "בורגניות" העומד בניגוד חריף לקולנוע המחויב פוליטית ובעל האופי הדידקטי כמו זה שבויים בשנים אלו על ידי גודאר.
"אסטרטגיה של העכביש" הוא עיבוד חופשי לסיפורו של חורחה לואיס בורחס. בן חוזר לעיירה בה פעל ומת אביו שהיה פרטיזן שלחם כנגד הפשיסטים האיטלקיים. ההתחקות אחר שורשי הזהות מגלה את האמת על פחדנותו של האב. הסרט נע בין ההווה והעבר, בין הבן והאב הנושאים אותו שם (אתוס מניאני), המגולמים על ידי אותו שחקן (ג'וליו ברוגי) ובסופו של דבר לכודים על ידי אותו גורל.
"הקונפורמיסט", עיבוד לספרו של אלברטו מוראביה, מייצר דיוקן פסיכולוגי של הדחקה הממזג את המעמד הבורגני, הומוסקסואליות מודחקת, ורצח אב בתודעתו של משת"פ של המשטר הפשיסטי. מרצ'לו קלאריצ'י (ז'אן-לואי טרנטיניאן) נשלח בירח הדבש שלו לפריז על מנת לרצוח את מי שהיה הפרופסור שלו לפילוסופיה. הכתובת שניתנת לגיבור היא הכתובת הפריזאית האמיתית שהייתה אז לגודאר. העלילה, במתכונת של זרם תודעה, נעה בין שברים של זהות זאת על פי ההיגיון של מנגנוני דחיסה והתקה שבתוכם חבויה הלוגיקה של הנפש המעוותת.
סרטו השערורייתי "הטנגו האחרון בפריז" פרץ דרך במפורשות המינית שלו, שטשטשה את הגבול בין העזה אמנותית לפורנוגרפיה. כך, לכל הפחות, לדעת בית המשפט האיטלקי שהגדיר אותו כפורנוגרפיה, ושלל מברטולוצ'י את זכות ההצבעה לתקופה של חמש שנים. הסרט עוסק במפגש בין גבר אמריקאי בגיל העמידה (מרלון ברנדו, בן 48, באחת מהופעותיו הגדולות), וצעירה פריזאית (מריה שניידר בת ה-19), המגיעים ממקומות שונים בחיים ובגילאים – בתנועה לתוך החיים, ובנואשות של תחילת הגלישה לעבר המוות. הם מפתחים מערכת יחסים מינית-אובססיבית המתקיימת בגבולות דירה פריזאית. אותה בועה של סיפוק מיני המנותקת מהעולם ומההוויה הפוליטית שתהדהד גם בחושניות של החיים בארמון הקיסר ב"קיסר האחרון" ובדירה בה שלושה צעירים מסתגרים ב"החולמים" בזמן שברחובות פריז מתרחש מרד הסטודנטים.
לא כל עבודותיו הבאות של ברטולוצ'י יזכו להצלחה או להערכה. השאפתנות הגדולה של "1900" (1977), אפוס היסטורי באורך של כמעט חמש שעות וחצי. כרוכה בהצגת הקרב בין מנצלים ומנוצלים בהיסטוריה האיטלקית משחר המאה ועד נפילת הפשיזם. יש בו סצנות אדירות, יחד עם רגעים מביכים בדידקטיות שלהם. הפרופילים הפסיכולוגיים והרגשיים של "לה לונה" (1979) ו"טרגדיה של איש מגוחך" (1981) היו שלב של דשדוש בקריירה – שלב שהסתיים עם ההצלחה המסחרית הגדולה של "הקיסר האחרון".
זו הייתה נקודת שיא בתנועה של ברטולוצ'י בין האמנותי והמסחרי. הסרט שעסק בקיסר-ילד פו-יי נע על פני למעלה מחצי מאה של היסטוריה סינית במאה ה-20. ההפקה זכתה להרשאה תקדימית מצד השלטונות הסינים לצלם באתרים היסטוריים ובכך סימנה שינוי שמתחולל בפתיחות למערב. סרט אדיר היקף ומרהיב חזותית, ויחד עם זאת הוא מונע מהנושאים והדגשים האינטימיים שהיו גם בסרטיו המוקדמים של ברטולוצ'י. מנקודה זו הוא המשיך לעבוד עם שחקנים אמריקאים, אך מעולם לא זכה לאותה מידה של הצלחה.
גם אם סרטיו הבאים לא הצליחו מסחרית הם כוללים עבודות הראויות להערכה ועניין, יותר מכפי שציפתה להם כשעלו על המסכים. העיבוד לספרו האוטוביוגרפי למחצה של פול באואלס "שמיים מגינים מעל" (1990) צולם בצפון אפריקה, ו"בודהה הקטן" (1993) צולם בנפאל ובבהוטן ועסק בילד אמריקאי שאולי הוא גלגול של לאמה בודהיסטי. שניהם מעניינים באופן עיסוקם ביחס שבין הרוחני והאקזוטי – לפחות עבור הקהל המערבי.
בתקופה שעד סרטו האחרון ("אני ואתה" מ-2012) ברטולוצ'י ביים עוד שלושה סרטים שרק אחד מהם ראוי לציון מיוחד – "החולמים" (2004). המשולש המיני המאוד מפורש שהוצג בו נעזר בשלושה שחקנים צעירים ויפים באופן מיוחד (מייקל פיט, לואי גארל ואווה גרין). הסרט היה המחשה לכוח הפיתוי הארוטי שבא על חשבון הדחף לנער את החברה. המשיכה של ברטולוצ'י ליפה, "היפה מדי", הייתה בעוכריו של הסרט – לפחות מבחינת חלק לא מבוטל מהמבקרים, אך הסרט עצמו המחיש את הקונפליקט המרכזי בעבודותיו של הבמאי.
לפנייה לכתב/ת 
