"אני מעשן, אני שותה, אני מזיין": סיפורו של ליאונרד ברנשטיין
במלאת 100 שנים להולדתו, חזרנו אל ליאונרד ברנשטיין, אחד המוזיקאים המבריקים של המאה ה-20, שהלחין יצירות מוערכות כמו "סיפור הפרברים", מתח ביקורת על השלטון עם "קנדיד", ועשה היסטוריה כשהופיע בבאר שבע עם קום המדינה וכשניצח על חומת ברלין
"כשעלינו לסוויטה בהילטון תל אביב, היה כזה שקט, שניתן היה לחתוך את האוויר בסכין", נזכרת הפסנתרנית אירית רוב שנבחרה ב-1989 עם הפסנתרן אריאל כהן והזמרים עמליה יצחק ורפי פרידר לבצע יצירה חדשה של ליאונרד ברנשטיין ושמה "אריות וברקולות". איש לא ידע אז שזו תהיה יצירתו האחרונה.
שנתיים קודם לכן אמר ברנשטיין בריאיון, "באמצע שנות העשרים לחיי אובחנתי כחולה אֶמפיזֶמׇה (מחלת ריאות קשה, י"ש) ונאמר לי שאמות כשאהיה בן 35. אחר כך קצבו לי עוד עשר שנים ועוד עשר שנים. התגברתי על גזר הדין הזה - אני חי, אני מעשן. אני שותה. אני לא זקוק לשעות שינה רבות. אני מזיין ויש לי התחייבויות בכל החזיתות". הוא החזיק מעמד עוד ארבע שנים. בשנת 1990 בגיל 72, נפטר ברנשטיין בסיומה של אחת הקריירות המבריקות והתוססות של אמן ויוצר במאה העשרים ואולי בכלל.
השנה חוגגים בעולם 100 שנים להולדתו של ברנשטיין, גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית מקדישה לו סדרת קונצרטים שתכלול את "קדיש", "קנדיד" ומחזות הזמר שלו. ברנשטיין הלחין עשרות יצירות לבלט, לאופרה, לתיאטרון ואפילו לסרטים, הוא חתום על שלל הקלטות, נכתבו עליו ספרים, הוא תועד בסרטים, והגיע להישגים שרבים רק חולמים עליהם, בדרך להופכו לאחד מהמוזיקאים הגדולים של המאה הקודמת - וזו סיבה נהדרת לחזור אל חייו ואל אבני הדרך בקריירה שלו.
עוד בערוץ המוזיקה:
מאור כהן: "המדינה צריכה לחתום נאמנות לתרבות"
גידי גוב: "פעם אנשים לקחו אחריות. פישלת? תתפטר"
כישפה, רצחה והוצאה להורג: סיפורה של הזמרת מונה פאנדי
ליאונרד (לני) נולד בלורנס מסצ'וסטס. אביו סם ברנשטיין מכר בהצלחה מרובה תכשירי שיער לאמריקניות, ודאג לחינוך מעולה עבור ילדיו, אולם סירב לשמוע על חינוך מוזיקלי. "מוזיקאי לאבא שלי היה ה'כלייזמר' שחי מחתונה לחתונה ומלקט פרוטות למחייתו", סיפר בנו. אולם בדרך פלא לבית ברנשטיין הגיע פסנתר מקרובת משפחה שחיפשה להיפטר ממנו. תוך זמן קצר השתלט לני בן העשר על הכלי, מיצה את המורה המקומית והחל לממן את לימודיו כשלימד ילדים צעירים ממנו.
המורים שלו הם שהובילו אותו אל הפסגה. "אתה צריך להיות מנצח", אמר לו דימיטרי מיטרופולוס, מנצח תזמורת בוסטון, שפגש אותו לאחר שסיים את לימודיו בהארוורד והכיר לו את מהאלר. משם המשיך ברנשטיין הצעיר לפריץ ריינר בפילדלפיה, "אצלו למדתי לשמוע ולדייק את תנועת השרביט", סיפר לימים. אך היה זה סרגיי קוסביצקי שהפך למנטור שלו. בזמן שברנשטיין התפרנס בניו יורק מעיבודים, תזמורים והופעות קטנות, אמר לו קוסביצקי "לא נראה לי שעם שם כמו ליאונרד ברנשטיין תוכל להתקדם. שם כזה לעולם לא ינצנץ על שלטים ועל לוחות מודעות. כבר חשבתי על שם בשבילך: ליאונרד ס. ברנס".
ברנשטיין לא ויתר על שמו, ובמהרה מונה להיות עוזר מנצח בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק - הוא קרא פרטיטורות, ישב בחזרות ופעל מאחורי הקלעים. ב-14 בנובמבר 1943 הזעיק אותו מנכ"ל התזמורת ומינה אותו לנצח על קונצרט הצהריים, אבל אפילו טוקסידו לא הייתה לו. ברנשטיין עבר על התוכנית המורכבת, הוריד מן הקולב את החליפה היחידה שלו, התקדם ל'קרנגי הול' וחלק את צרותיו עם המוזג בין קפה לקפה. המוזג נותן לו שתי גלולות: אחת להרגעה ואחת גלולת מרץ, ברנשטיין תוחב אותן לכיסו וממהר לאולם. בעומדו מאחורי הקלעים הוא שומע את הכרוז: "אנחנו מצטערים אבל המנצח ברונו ולטר חלה ולא יוכל לנצח. במקומו ינצח מנצח אמריקני צעיר". אנחת אכזבה עולה מהקהל. אבל ברנשטיין משליך את הגלולות הרחק ממנו ועולה לבמה.
"חשבנו שברנשטיין פשוט יסמן לתזמורת והם ינגנו לפי הנחיות ולטר, כתמול שלשום. זה לא עבד כך", מספר ז'ק מרגוליס, הנגן הראשי של התזמורת, "לדוכן מגיע צעיר בן 25 מתייצב מול נגנים בני חמישים-שישים עתירי ניסיון. זב החוטם הזה מוציא מהם מוזיקה אחרת, שונה מכל הערבים הקודמים. נשארנו פעורי פה. האיש שניצח עלינו באותו ערב היה המוזיקאי המדהים ביותר שפגשתי בימי חיי".
הנגנים והקהל נעמדו בסוף הקונצרט והריעו, העיתונים בניו יורק שבחו והללו, אבל ברנשטיין הודה: "אני זוכר רק את שלושת הצלילים הראשונים. לא זוכר מה קרה אחר כך". זמן קצר אחרי כן הוא רושם הישג היסטורי (הראשון בשורה של הישגים ושיאים) כאמריקני הראשון המשמש כמנהל מוזיקלי של תזמורת חשובה בארצות הברית.
מניו יורק לבאר שבע
בתום מלחמת העולם השנייה ברנשטיין יצא לסיור ראשון באירופה ובאפריל 1947 הגיע לארץ ישראל עם אביו ואחותו. בערב הראשון האזין ל"תזמורת הסימפונית הפלסטינית" ולמחרת כבר החל בחזרות. "המילה הראשונה שלמדתי כאן הייתה 'ש-קט!' שנאלצתי לומר בקול רם", סיפר, "התברר שרבים מן הנגנים לא מדברים עברית - ומה שאמרתי בעברית, או באנגלית - תורגם ליידיש, לגרמנית ולפולנית - בקיצור היה רעש".
"הוא הפתיע אותנו, כשניצח ללא שרביט, לא היינו רגילים לסוג כזה של ניצוח", סיפר שלמה בור, מוותיקי נגני התזמורת. "בירושלים הנצורה הופענו בקולנוע אדיסון. מים לא היו. כל אחד קיבל דלי מים ליום לרחצה ולבישול". על הופעותיו בארץ נכתב ב"הראלד טריביון": "הקהל נפל בשבי קסמיו של המנצח שהיה גם צעיר, גם מוכשר וגם יהודי."
שנה אחר כך באוקטובר 1948 ברנשטיין הגיע לביקור נוסף בתזמורת שבינתיים זכתה לשם הפילהרמונית הישראלית: "ביקשתי לנצח בבאר שבע. עשרים וחמישה נגנים התנדבו לצאת איתי לעיר שהקרבות בה הסתיימו יום קודם. ירדנו במשוריינים. בעיר הסתובבו סוסים נטושים והתאהבתי בסוסה היפה ביותר שראיתי, רכבתי עליה והיא הלכה אחריי. לא יודע אם היא אהבה יותר את מוצרט או את גרשווין אבל היא נכחה בקונצרט".
"הרדיו פרסם את הקונצרט ולמקום הגיעו חמשת אלפים מאזינים בעיקר חיילים וחיילות. לימים אמר לי בן גוריון שהקונצרט היה תכסיס הטעייה. מטוסי תצפית מצרים דיווחו לקהיר על ריכוז חיילים גדול בבאר שבע וכנראה שמשם ייצאו להתקפה. אנחנו עקפנו את הצבא המצרי וניצחנו בקרב", סיפר ברנשטיין.
בשנת 1957 שב לישראל כדי לחנוך את היכל התרבות בתל אביב בקונצרט חגיגי. בתחרות היוצרים הצעירים של התזמורת הפילהרמונית ברנשטיין בחר ביצירה "אקדמות למועד". המחבר, מלחין צעיר בן 22 בשם נעם שריף. בהמשך הוא גם זכה לתהילה בינלאומית ואף חיבר זמן קצר לפני מותו יצירה תזמורתית קצרה ושמה "לני". ב-25 באוגוסט השנה, יום הולדתו המאה של ברנשטיין, שריף נפטר והמעגל נסגר.
אבל שריף אינו המוזיקאי היחיד שברנשטיין גילה וטיפח, "הוא היה האיש שתמיד מוכן לסייע. להיענות לבקשות מבקשות שונות", סיפר המלחין עדי כהן שברנשטיין מימן את לימודיו בניו יורק. "אני נצר למשפחת רבנים, כשאני מלמד אני לומד", הסביר ברנשטיין בריאיון על העיסוק הדורות הרבים שלימד.
ברנשטיין הגיע לישראל בימי שלום ובימי מלחמה. ביוני 1967 ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים ניצח על קונצרט באמפיתיאטרון האוניברסיטאי בהר הצופים, ובקהל היו חיילים רבים פצועים. גם בימים הממושכים של מלחמת יום כיפור, המנצח המהולל ביקר פצועים בבתי חולים והזמין אותם לקונצרטים שלו ובשנת 1981 חיבר את "חליל" יצירה לחליל ולתזמורת לזכרו של ידין טננבאום, החלילן שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
בין אופרה למחזמר
בתחילת הדרך בניו יורק, בין כתיבת מחזמר לאופרה ברנשטיין התמנה לתפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית ניו יורק ויצא עם התזמורת למסעות בעולם. באותו זמן הוא גם ערך תוכנית בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "אומניבוס". התוכנית המרתקת שלו הדגימה איך בטהובן הגיע לארבעת הצלילים האייקונים בסימפוניה החמישית שלו וברנשטיין התגלה ככוכב טלוויזיה. התהילה החדשה שלו בקרב הקהל הצעיר הביא אפילו את הערוץ הראשון בשנותיו הראשונות, לשדר את הקונצרטים של המנצח העולה.
לצד תפקידו הטלוויזיוני, שמו של ברנשטיין הפך לנחלת הכלל גם בעקבות הפגישה עם הכוריאוגרף ג'רום רובינס שהולידה את "סיפור הפרברים". העיבוד המודרני משנת 1957 של "רומיאו ויוליה", בו מתואר מאבק בין חבורת נערים לבנים לפוטוריקנים בניו יורק. ברנשטיין הלחין את "סיפור הפרברים" והביא לברודווי צירופי צלילים חדשניים שלא נשמעו לפני כן במחזות זמר. הסרט שנעשה כעבור כמה שנים זכה בלא פחות מתשעה פרסי אוסקר. מפתיע לגלות שברנשטיין ניצח על היצירה שלו לראשונה רק ב-1985 עם נבחרת זמרי אופרה בהם חוזה קאררס, וקירי טה קנאווה, ואף הונצח בסרט דוקומנטרי.
לצד החשובים שבאמני אמריקה, ברנשטיין התייצב לתשאול בתקופת "חיפושי השמאלנים" של הסנטור ג'וזף מקארתי, ודרכונו נשלל ממנו לתקופה קצרה. על אחת מידידותיו הסופרת ליליאן הלמן, קומוניסטית מוצהרת בעברה הוטלו עונשים כבדים שפגעו בעבודתה. "ועדת החקירה הזכירה לי את תשאולי האינקוויזיציה הספרדית", אמרה הלמן לברנשטיין והציעה לו להפוך את הנובלה "קנדיד" של הפילוסוף הצרפתי וולטיר למחזה מוזיקלי.
בשונה מעבודתו ב-"סיפור הפרברים", ברנשטיין פנה אל התרבות האירופית וצבע את היצירה בשלל מחולות צרפתיים ספרדיים וגרמניים. היצירה הייתה מורכבת מדי עבור הקהל של ברודווי וירדה מן הבמה אחרי 70 הצגות בלבד. אך כעבור כמה שנים חזרה ועלתה על במות שונות כמחזמר (למשל ב"בית צבי" בעיבודם של עידו ריקלין ודניאל אפרת) ובפעמים אחרות כקונצרט כפי שתעלה על במת הפילהרמונית ב- 2 בינואר. ברנשטיין עצמו סומן מרגע זה כאמן שמאלני, ליברלי שתומך בארגונים מהפכניים, בזכויות הקהילה הגאה, במאבק השחורים ועוד.
"אני רוצה להגדיר מהו ליברל, לא לברוח מן ההגדרה ולא להתגונן מפני המתעבים את המילה, אלא להבהיר. מקור המילה הוא במילה הלטינית 'ליבר' שמשמעה חופשי. מי נאבק לשחרור העבדים? ליברלים. מי נאבק לביטול מס הבחירות? ליברלים. מי נלחם למתן זכויות שוות לנשים? ליברלים. מי נלחם להפסקת עבדות ילדים, נגד גזענות, למען מתן חינוך לכל אוהבי חופש ואויבי הרודנות - הליברלים", אמר אז.
זמן לא רב אחרי כן הוא פצח ברומן ארוך השנים עם הפילהרמונית בווינה שתחילתו בניצוחו המבריק על האופרה "פלסטף" של ורדי. בהמשך הוא איתגר את הווינאים בעבודה על מאהלר. גוסטב מאהלר, יש לומר, היה מנהל בית האופרה בווינה עד לעשור הראשון של המאה העשרים. בזמן השלטון הנאצי הממושך המוזיקה שלו נאסרה להשמעה, ולאחריה היא פשוט נשכחה. ברנשטיין החליט להחזיר את מאהלר הביתה אבל זו לא הייתה משימה פשוטה. "אתם מנגנים את כל הצלילים יפה", אמר המנצח היהודי מאמריקה לווינאים, "אבל זה לא זה". גזר הדין היה בסופו של דבר של הקהל, ברנשטיין החזיר את מהאלר לווינה והתזמורת הפכה לאחת האהובות עליו.
רצח קנדי תופס את ברנשטיין בעת חיבור הסימפוניה השלישית שלו "קדיש", ומיד הוא מקדיש אותה לנשיא שנרצח בשנת 1963. בסוף העשור הסוער קם בוושינגטון היכל אמנויות, בית לתזמורת הלאומית ולאופרה, על שמו של קנדי. אלמנתו, ג'קי, מזמינה מברנשטיין יצירה לפתיחה. והוא מחבר עבור המשפחה הקתולית "מיסה" שנוגעת ברבדים שונים של החברה האמריקנית ועם זאת נשארת נאמנה לדפוס הקתולי כשאחד הפסוקים האחרונים בו הוא "תן לנו שלום". אדגר הובר, ראש ה FBI, הציע לנשיא ניקסון לא להגיע לטקס חנוכת המרכז כי הטקסט, התפילה לשלום - חתרנית. ניקסון קיבל את ההמלצה ואמר לתקשורת: "לא רציתי שנוכחותי במקום תאפיל על נוכחותה החשובה של ז'קלין קנדי".
שנים אחרי כן, ברנשטיין המשיך לשלב ביצירתו התייחסויות היסטוריות ופוליטיות. בספטמבר 1989 הוא ניצח בוורשה על קונצרט לציון חמישים שנה לפלישת הגרמנים לפולין וכשנופלת החומה בברלין הוא ממהר לשם, ומנצח על התשיעית של בטהובן כשהמוזיקאים סביבו באים מגרמניה המזרחית והמערבית, מארצות הברית, מבריטניה ומרוסיה. "שמחה, ייסורים ומחילה התערבבו בקונצרט הזה" אמר אחד הנגנים שם.
אין ספק שהייתה זו קריירה פורייה ורבת שבחים. מאחוריה היו לברנשטיין חיים אישיים יציבים לכאורה. הוא הכיר את השחקנית פליציה מונטאלגרה כהן בתחילת שנות החמישים והשניים ניהלו מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. נולדו להם שלושה ילדים: ג'יימי, אלכסנדר ונינה. בפועל, חייהם המשותפים תמיד לוו בצל נטיותיו ההומוסקסואליות של ברנשטיין. חברים סיפרו שמערכת היחסים שלהם הייתה מלאת אהבה, ולא הייתה כיסוי ליחסים אחרים, אך הוא ניהל מהצד קשרים עם גברים צעירים מדי פעם ותמיד חזר הביתה. פליציה מתה מסרטן בשנת 1978 בגיל 56.
בשנתו האחרונה כוחותיו נחלשו. בדירתו בבית הדקוטה בניו יורק הוא טופל בהקרנות בעקבות גידול על אחת מריאותיו. ב-14 באוקטובר 1990, בגיל 72, הקריירה שלו הגיעה לסיומה. דגלים הורדו לחצי התורן במדינות שונות בעולם ובדרכו האחרונה ממנהטן לבית הקברות בברוקלין עצרו עוברים ושבים ממלאכתם, הסירו את כובעיהם, נפנפו וקראו "Goodbye Lenny".
