היה לי מזל שאגרופו לא פגש את פרצופי
הוא איים שבפעם הבאה אשלם על כך מחיר יקר. לאיזה מחיר הוא התכוון? האם אקבל שתיקה רועמת מספר ימים? האם המריבה תוליד מריבות נוספות בתחום? האם הוא ימנע ממני אהבה או סקס? והכי נורא - האם יחבוט בי עד זוב דם?
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שרבנו, אבל ממש רבנו. באמת נאמרו שם דברים קשים. חילופי האשמות עם אמירות שאפילו לא היו קשורות לנושא המריבה עצמה. זאת לא הפעם הראשונה שרבתי עם בן זוג שלי, ובטוח שלא האחרונה. רק שבתוך המריבה שמעתי פתאום מתוך הדברים את המשפט הבא: "את תשלמי על זה מחיר יקר", ונאלמתי דום. היה משהו במשפט הזה ובצורה שבה הוא נאמר שגרם לי לעצור את הכול, להגיד סליחה ולמהר להתרחק פיזית מהסיטואציה.
מה היה שם במשפט הזה שהקפיץ אותי? הרי כולנו אומרים דברים שאנו לא מתכוונים אליהם בזמן מריבה, לעיתים אפילו מאיימים בפרידה או בניתוק. אז מצד אחד, למה לקחת את המשפט הזה ולהתייחס אליו כל כך ברצינות? ומצד שני, למה הוא התכוון כשאמר שאשלם מחיר יקר? לאיזה מחיר הוא התכוון? האם אקבל שתיקה רועמת מספר ימים? האם המריבה תוליד מריבות נוספות בתחום? האם הוא ימנע ממני אהבה או סקס? האם יחבוט בי עד זוב דם?
אני מודה שלא רציתי להמשיך ולנחש למה התכוון המחבר, אך חוסר היכולת שלי לקרוא את מחשבותיו בזמן אמת גרמו לי למספר שעות של חרדה אמיתית. מספר ימים לאחר מכן, תוך כדי תקופת ירח הדבש הרגועה שבאה אחרי המריבה, הכול חזר לקדמותו וההדהוד הבלתי פוסק של המשפט הזה נמוג לאיטו. בפעם השנייה ששמעתי את אותו המשפט, שוב תוך כדי מריבה, נרתעתי לרגע לאחור אבל הפעם נשארתי ושאלתי בביטחון את הגבר שעמד מולי, למה הוא מתכוון.
השאלה עוררה תדהמה ועצבים בצד השני, והבנתי שזה משפט שכנראה נאמר לא פעם ולא פעמיים, וכנראה שזו הדרך בה בחר להתבטא במקומות בהם לא ידע איך להתמודד עם מריבה. אז אזרתי אומץ והמשכתי להגן את עמדתי בחירוף נפש, עד שהגיע המעשה הבלתי צפוי הבא: הוא חבט עם אגרופו בעוצמה בקיר שלידי. אין צורך לציין שנבהלתי, אם כי נשמתי לרווחה שהאגרוף שלו לא פגש את פרצופי. הבטתי בפניו כשליבי דופק בחוזקה, ובמהירות וניסיתי להבין אם הוא פספס אותו בכוונה או לא.
לטענתו, היה מתוסכל מאוד מהמריבה ולכן העדיף להוציא את כעסו על הקיר. כששאלתי מה צריך לקרות כדי שהאגרוף ימצא את דרכו אליי, הוא הביט בי במבט של כלבלב פצוע שפגעתי בנפשו העדינה. לאחר מסע שכנועים וטענות מוצדקות מצדו שאין שום מצב בעולם שבו היה פוגע בי, המריבה הסתיימה. דרך אגב, המריבה נסבה סביב עומק המחשוף בחולצות שלי ביציאות המשותפות שלנו.
מיותר לציין שיחסינו הסתיימו בקול ענות חלושה. הימים שהגיעו אחרי זה עברו עליי בחיבוטי נפש וייסורי מצפון קשים. מצד אחד, הוא לא פגע בי, לא פיזית ולא נפשית. זאת הייתה ההתנהלות שלו. נכונה או לא, זו שאלה לגיטימית ששווה לדון בה. אבל בשבילי זה היה יותר מידי – רק הספק שיום אחד איומיו יהפכו מוחשיים, או החשש, קטן ככל שיהיה, שבמריבה הבאה הוא לא ישלוט בעצמו ואני אמצא את עצמי מוכה, הספיקו לי כדי לקבל החלטה. אני שמחה שעזבתי בזמן.
