סרטן ריאה: אופטימיות זו לא מילה גסה
מרצדס דור לוי, בת 51 ואם לשתי בנות, התבשרה כי היא סובלת מסרטן ריאה גרורתי, למרות שלא עישנה מעולם. ההחלטה לא לאבד תקווה כבר מרגע הראשון הביאו לנסיגה דרמטית במצבה. "אני מאד אופטימית ולרגע לא חשבתי שזה סוף החיים. אני אדם מאמין ויודעת שיש מי שמשגיח עליי. אפשר לחיות גם עם סרטן ריאה ואני רוצה לטעת תקווה בחולים כמוני"
אני רוצה לתת תקווה לחולים. אני יודעת כמה היא חשובה ועד כמה היא מגבירה את הרצון לחיות. רק לפני מספר חודשים גם אני הרגשתי את כובד משקלה של הבשורה הקשה.
להתבשר שאת חולה בסרטן ריאה גרורתי בגיל 51, לגמרי בשיא החיים, הוא רגע מטלטל ומפתיע. לבטח שבכלל לא עישנתי. בזכות תמיכה מלאה של המשפחה, חברים ורופאים מצוינים, לא הפסקתי להיות אופטימית ולא חשבתי שזה סוף החיים. לא התייסרתי במחשבות "למה זה מגיע לי", למרות שמצבי בזמן האבחון לא היה מזהיר בלשון המעטה.
לא הבנתי שמשהו חריג קורה לי בגוף
בראייה לאחור, זה מוזר שלא הבחנתי שמשהו חריג קורה לי בגוף. הכל התחיל בצורה כל-כך מוזרה, שלא לומר הזויה. היו סימנים ותסמינים שונים שלא חיברתי ביניהם, בטח לא באופן שקשור לסרטן. במשך חודש וחצי סבלתי מכאב בירך שמאל ועברתי בדיקות לבירור הנושא וזריקות להפגת הכאב. במקביל, כשבעלי היה בנסיעת עבודה בחו"ל וצלצל בערב, הוא אמר לי שמשהו לא תקין בקול שלי, שאני מדברת לאט.
הנחתי שאני בסך הכל עייפה מהתרופה נגד כאבים. באותם ימים המשכתי את חיי כרגיל, לא מזניחה את הכאב ברגל ומנסה לטפל בו, אך כבר מתחילה לצלוע על רגל שמאל. תופעה מוזרה נוספת שצצה באותם ימים הייתה קשורה לרוק, שהחל מדי פעם לצאת ולנזול מהפה שלי באופן בלתי נשלט. עדיין, לא קישרתי בין הדברים ולא חשבתי אף לא לרגע שמשהו נורא מתרחש בגופי.
באחד הערבים נסעתי עם חמותי שהתארחה אצלנו ועם שתי בנותי לבקר בני משפחה בנתניה, שם מיד שמו לב שמשהו בפניי לא בסדר. העירו לי שצד ימין בפנים נפול ונראה שהפה התעקם קצת. מכאן, ובעיקר בזכות ההתעקשות של המשפחה מצאתי את עצמי מגיעה למיון בבית החולים לניאדו.
לאחר סדרת בדיקות כלליות, בדיקות לב ולבסוף גם בדיקת CT הובילו אותי בדחיפות באמבולנס לבית החולים איכילוב. כשבישרו לי שם על כתם גדול בריאה עם חשד לגרורות באגן ובמוח, כל הגוף שלי התחיל לרעוד. ביקשו עבורי כדור הרגעה. בשל בצקת במוח שלחצה על עצב הדיבור, הוכנסתי מיידית לניתוח ראש.
בניתוח כרתו גרורה אחת גדולה וניקזו את הבצקת שהצטברה. אחרי הניתוח כבר קיבלתי את התמונה המלאה: 'יש לך סרטן ריאה, דרגה 4, גידול גדול בריאה השמאלית וגרורות. 12 גרורות. ביניהן במוח, בכבד ובאגן. באגן לצערי, הגרורה הספיקה לכרסם ולהרוס חלק מהעצם ולכן הצליעה החמירה ונאלצתי ללכת בעזרת הליכון.
בשורה קשה לעיכול
החיים שלי ושל משפחתי, התהפכו להם ביום בהיר אחד. בעלי לקח חופש מהעבודה ושהה לידי בכל הבדיקות ובהקרנות. למרות ואף שהתבשר לי באופן ודאי, שיש לי מחלת חשוכת מרפא, פשוט לא ראיתי עצמי כאחת שהולכת למות. 'אני לא הולכת למות' זה וירוס. הכל טוב. כך אמרתי לעצמי. זאת הייתה מעין הרגשה פנימית שכזו, וידעתי שאני לא אוותר.
מאותו הרגע עטפו אותנו בבית החולים. יועצים, רופאים ופסיכולוגים, כולם היו בתהליך וסיפקו עזרה ומידע. זה לא שהסרטן לא היה מוכר למשפחתי. שתי אחיותיי חלו בעבר בסרטן השד וטופלו בהצלחה. עם זאת, החרדה מהמחלה תמיד ריחפה במשפחה שלנו. בשורה מעין כמוה קשה לעיכול וקשה לא פחות לצלוח את השלב בו צריך לספר זאת לילדים.
הרופאים והפסיכולוגים בבית החולים לחצו עלינו לספר להן מיד. ניהלנו את השיחה עם הבנות, והן לא תיארו לעצמן שהן הולכות לשמוע בשורה כה מבהילה. הן לקחו את הבשורה קשה אך עם הזמן ראו את האופטימיות שלי ושאני משדרת עסקים כרגיל רק אז הן נרגעו. אמרנו להן שאחוזי ההצלחה בטיפול הם מאד גבוהים "כמעט 100%".
כדי לבחור מטפל ולשמוע על אפשרויות הטיפול הקיימות הלכנו למספר מומחים ושמענו כמה דעות.הפרוטוקול הטיפולי שהומלץ לי היה סדרה של כ-40 הקרנות בשילוב טיפולי כימותרפיה. בשלב הראשון עשיתי את ההקרנות ברגל כאשר המשך תוכנית הקרינה הייתה מיועדת ישירות למוח.
עם כל הכאוס וההתמודדות הראשונית עם המחלה, ההרגשה שלי במחלה הזו הייתה שכל יום התרחש עבורי נס חדש. אחרי ההקרנות נפגשנו עם המומחים שמטפלים בי באיכילוב כדי לראות כיצד מתקדמים לכיוון של טיפול כימותרפי, אבל אז, הם העלו את האפשרות להימנע מכימותרפיה. שם הסבירו לי שהמחלה שלי קשורה למוטציה בגן שנקרא EGFR, ולראשונה עלתה האפשרות של טאגריסו, טיפול ביולוגי שמכוון לאותה מוטציה.
הם רצו שאתחיל לקחת מיידית את הטיפול ואז אפשר יהיה לדבריהם לוותר על טיפול כימותרפי. אולי אפילו לחסוך את ההקרנות המוחיות שתוכננו לי ושמאוד לא רציתי לעבור אותן. אני זוכרת שהם אמרו, 'נחכה עם הכימו וההקרנות כי התרופה הזאת אולי תצליח לעצור את הכל'. במקרה שלי, לקבל את הטיפול כטיפול ראשוני אחרי האבחון אינו אפשרי ולכן ניסיתי למצוא דרך להשיג אותה.
בשורות טובות והתמודדות עם המחלה
בתפקיד הנס התורן שלי שימשה עמותת 'חברים לרפואה' שסייעה לי במהירות להשיג את הטיפול עד שקיבלתי אישור מהביטוח הפרטי שלי להמשך האספקה. מאותו הרגע כולנו חיכינו במתח לבדיקת ה-MRI. בבדיקה נוכל לראות אם יש שיפור ואם אולי גם יש גאולה.
הסימנים הראשונים העידו שיהיה בסדר. לאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב באופנים רבים. הזיכרון שלי השתפר, הדיבור חזר למה שהיה ולאחר שאיבדתי ממשקלי 7 ק"ג בתקופה כה קצרה, גם המשקל התחיל אט אט לחזור לעצמו. תודה לאל אין תופעות לוואי. אני עדיין לא הולכת כמו פעם, ומנסה לשקם את הרגל על-ידי פיזיותרפיה.
לאחר הבדיקה המתנתי לפגישה עם הרופא. הימים של לפני מועד תוצאות ה-MRI היו מורטי עצבים. בכל שיחה עם האנשים הקרובים לי ובכל רגע של שקט ביני לבין עצמי מרחפות השאלות 'מה יהיה' ו-'האם הטיפול השפיע בכלל?!'. המתנה לא פשוטה שבסופן חיכו לי בשורות משמעותיות.
יום לפני התור אצל הרופא התכתבתי איתו בנוגע לעניין אחר. 'חדשות טובות' הוא כתב. 'רוב הגידולים נעלמו ואלו שלא - נסוגו משמעותית'. עניתי בנימוס: 'תודה רבה, אלו חדשות טובות'. בשבילי כמובן הן היו החדשות הנפלאות ביותר בעולם. שלחתי את המייל לבעלי, לבוס שלי ואף עשיתי צילום מסך לכל החברות שלי שלאורך כל התקופה תמיד דאגו לי והיו שם בשבילי. כתבתי: "גם כשזה נראה כמו סוף העולם, עדיין תמיד יש הזדמנות לתקן".
השמחה המשיכה גם למחרת בביקור אצל הרופא. הבנתי שאני בכיוון הנכון, אוספת ניצחונות קטנים במסע הזה. קיבלתי אישור להפסיק עם הסטרואידים ולא פחות משמח, כתוצאה מהשיפור הדרמטי במוח גם קיבלתי חזרה את האישור לחזור לנהוג. זו תחושה שקשה לתאר שאני ממש חוזרת לחיים. זו עדיין מחלה חשוכת מרפא, אבל אני לא מוותרת על האפשרות גם לחיות וגם לחיות טוב גם עם סרטן ריאה.
בעלי ואני מאמינים ומעבירים את התחושה האופטימית גם לילדות שלנו לצד שיקוף המציאות שאני מתמודדת עם מחלה לא פשוטה, אבל שאנחנו מטפלים בה טוב. כל אחת מהן מתמודדת עם הנושא אחרת ואנחנו בהחלט מבינים ומקבלים את הקושי. הכי חשוב לנו היה להקטין את החרדה מהמילה סרטן ובוודאי לא להסתירה אצלנו בבית.
אם יש דבר אחד שאני מאד נחושה לגביו הוא החזרה לשגרת החיים. אני עובדת מספר שנים כמנהלת משרד עורכי דין, ומקבלת מהם תמיכה רבה. החברים בעבודה נתנו לי הרבה כוח ואופטימיות. התחושה שהם מחכים לי עושה לי טוב. אני שמחה מאד שאני לקראת סיום תקופת ההחלמה בבית, שמחה שחזרתי לנהוג, ומרגישה שאני פשוט מחזירה את השליטה על המחלה.
למרות הכל, אני הכי אופטימית בעולם, שום דבר לא ישבור אותי ואני לא מתכוונת לתת לדאגות שמדי פעם צצות להשתלט על החיים שלי. מבחינתי, אם הסיפור שלי יכול לעזור למישהו אחד בעולם שמתמודד עם המחלה לשאוב אופטימיות וכוח, אז הרווחתי. נכון, הדרך לא פשוטה בכלל אבל בהחלט, יש חיים גם עם סרטן ריאה.
לפנייה לכתב/ת 
