התפרצויות הזעם שלכם הורגות את התשוקה
בן זוג שאנחנו מרגישים איום מפניו, הופך להיות דמות מפחידה ומסוכנת עבורנו. תפיסה זו סותרת את ההתאהבות הראשונית שלנו בו. ואז, במקום להימשך אליו ולרצות להיות בחברתו בכל רגע – אנחנו מרגישים איום וסכנה מעצם נוכחותו
בכל פעם שמירב אשתו של אוהד מתפרצת עליו, הוא קופא על מקומו. לא מסוגל לענות לה, להתווכח איתה. הוא סופג את הכעס שלה ונכנע לכל רצונותיה, רק שלא תתפרץ עליו שוב. לאחרונה החל להרגיש שהוא נכנס לדריכות ולמתח בנוכחותה, וניסה להתרכז בלשמור על עצמו מפני ההתפרצות הבאה. הוא הסתכל על פניה העדינות ועל גופה שפעם כל כך משך אותו, וניסה להזכיר לעצמו כמה נמשך אליה בעבר. קשה לו להימשך אליה היום, ואף אחד מהם לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהשניים קיימו יחסים. כשישבתי עם מירב לפגישה פרטית ודיברתי איתה על ההתפרצויות שלה, היא מאוד הופתעה שזה בכלל אישיו. היא כלל לא ידעה שתגובותיה מרחיקות את אוהד.
בראשית היה טריגר
התפרצויות זעם מתחילות בטריגר. זה יכול להיות משהו דרמטי וברור כמו שהבת שלך לא מסכימה לנעול את נעליה בדיוק כאשר עליכם לצאת מן הבית, ולפעמים זה הרבה פחות ישיר וברור: חבר שלך מפהק בזמן שאתה שופך את ליבך, בן זוגך לא מתקשר, או שמישהו תפס לך את החניה שבנית עליה. תחושות כמו: פחד, בושה, אשמה, השפלה, עצב או חוסר התאמה עלולות להתפתח לזעם. זעם יכול לבוא לידי ביטוי בשתיקה זועמת ומאיימת, התפרצות בכי ודמעות, הרמת קול ושימוש במילים קשות ועוקצות. האבסורד הוא שאתה נתפס ברגעים אלו על ידי הסובבים אותך בתור מסוכן או "משוגע" או "דרמה קווין", כאשר בפנים אתה בעצם מרגיש די חסר אונים ואובד עצות. התגובות האלו יכולות לקרות באמצע שבוע מלחיץ, או במהלך תקופה רגשית מעורערת, אך לפעמים זה הופך להיות דפוס קבוע ועקבי של התפרצות.
התגובות שלנו, גם הרגשיות וגם ההתנהגותיות, תלויות בקונטקסט, באישיות ובחוסן הפנימי שלנו, כלומר, בעד כמה אנחנו מסוגלים להכיל ולווסת את העוצמות הרגשיות והסוערות של המערכת הלימבית שבמוחנו. החלק במוח האחראי על עיבוד נתונים, שיקול דעת, קביעת סדרי עדיפויות, למידה, הבנה, השוואה, פתרון בעיות ועוד יכולות חשיבתיות מפותחות הוא הקורטקס, ולו יש גם את היכולת למודעות עצמית ולאמפטיה לזולת.
המערכת הלימבית וחווית הסכנה
לעומתו, ה"מערכת הלימבית" במוח היא המערכת הרגשית והייצרית שלנו. היא משותפת לנו ולכל היונקים, ותפקידה העיקרי הוא חתירה לסיפוק צרכים, עונג והתמודדות עם פחדים וסכנות כדי להבטיח הישרדות. רוב הזמן, השליטה במוח מגיעה מתוך הקורטקס, אבל כאשר מופיע איום ממשי או מדומה, הגוף חווה לחץ ומיד מופעלים עליו דפוסים אוטומטיים של תקיפה או קפיאה או בריחה, מבלי שיופעלו שיקול דעת וחשיבה תבונית. עם הופעתה של תחושת הסכנה, הקורטקס מאבד פיקוד.
אחת הדוגמאות הקלאסיות לאיבוד שליטה היא הקפאון שקורבנות של תקיפה מינית מדווחות עליו. במקום לברוח או לתקוף הן קופאות על מקומן ולא מסוגלות להגיב או לזוז. המערכת הלימבית ובעיקר גוף קטן בתוכה הנקרא האמיגדלה, תופסת פיקוד בתגובה לתחושת האיום המתקרב. האמיגדלה מגיבה במהירות – וטוב שכך - כאשר מדובר באיום פיזי כמו מכונית שמתקרבת אלינו במהירות או כלב שנובח עלינו. אבל אין לה את היכולת להבחין בין סכנה אמיתית לבין "תחושת סכנה". הכוונה היא שפעילותה, בניגוד לקורטקס, אינה מביאה בחשבון נורמות תרבותיות וחברתיות, או אינטרסים זוגיים, משפחתיים וחברתיים, ובדפוס התקיפה שלה היא מסוגלת לפגוע קשות בבן הזוג וגם בילדים.
בנוסף על הפעילות העוצמתית של המערכת הלימבית, יש גם מנגנון אנושי חשיבתי נוסף שמסבך ומחריף את המצב: אנשים כל הזמן שמים "פרשנות אישית" על מה שקורה להם. הפרשנות מושפעת מן הצרכים והרצונות שלהם, וכאשר הגוף מגיב בתחושות של לחץ, הקורטקס "מתרשם" מעוצמת הלחץ ונותן לכך פרשנות מוגזמת, מחמירה וקיצונית מהדרוש. ואז המחשבות והפרשנות החמורה מביאות להסלמה נוספת בתפיסת המציאות, ותחושת הלחץ גוברות. בעצם מתחיל להיווצר מעגל קסמים זדוני שאינו מאפשר לנו להשתמש בשיקול דעת ובתבונה שלנו, הממוקמים בקורטקס.
בגלל מהירות התגובה של המערכת הלימבית לעומת איטיותו היחסית של הקורטקס, אנחנו מתחילים לפעול בדפוס של תקיפה או בריחה באופן מיידי, וכבר נגרם נזק בלתי הפיך. ולמרות שזהו איפיון מאד אנושי של כולנו בהיותנו בני אדם, עדיף למנוע את התגובות הקיצוניות האלו לפני שהן פוגעות באנשים סביבנו, או מזיקות למטרות שלנו ולמשימות אותן אנחנו רוצים לקדם. מה גם שכאשר מדובר בזעם המופנה כלפי בן/ת הזוג, הזעם הזה הופך להיות טריגר עבור בן הזוג. עכשיו הוא זה שמרגיש איום ונכנס אף הוא למערכת הלימבית שלו. זה אומר שבן זוג שאנחנו מרגישים איום מפניו, הופך להיות דמות מפחידה ומסוכנת עבורנו.
תפיסה זו סותרת את ההתאהבות הראשונית שלנו בו. במקום להימשך אליו ולרצות להיות בחברתו בכל רגע – אנחנו מרגישים איום וסכנה מעצם נוכחותו, ומתחילים להיזהר במוצא פינו ובמעשינו. ברוב המקרים, זה פוגע ישירות במשיכה המינית. אי אפשר להמשיך להימשך פיזית אל אותה דמות שהיא בו זמנית מסוכנת ומאיימת עבורנו. ויש לכך גם הסבר פיזי: כאשר אתה נדרך ומרגיש סכנה פוטנציאלית – הדם מועבר מן האיברים הפנימיים ואברי המין אל הכתפיים והרגליים (על מנת לאפשר לנו לברוח על נפשנו). על כן, במערכת יחסים קבועה, מספיק שיש כמה התפרצויות זעם של בת/ן זוג, ואנחנו כבר עשויים לאבד את המשיכה המינית שחשנו אליו או אליה.
5 דרכים לעצור את ההתקף בזמן
בעייה נוספת היא מידת המודעות העצמית לנטייה להתפרץ. יש הרבה אנשים שחושבים שלהתפרץ ולבטא כעס במלואו זאת תכונה בריאה – כי לא בריא לכלוא את הסערה המתחוללת בגופך. להצדקה הזאת מתלווה גם תחושת שיחרור לחץ די נעימה שמרגיש האדם הכועס והמתפרץ מיד לאחר ההתפרצות. כי אחרי שמשחררים קיטור, הלחץ של המתפרץ חולף ועובר, ואילו בן הזוג המותקף נשאר פגוע, דרוך וחושש מן הפעם הבאה. איך מטפלים בדפוס לפני ההתפרצות?
1. טכניקות של שליטה בנשימות. אפילו השיטה הפשוטה של לנשום שלוש נשימות עמוקות ואיטיות עוזרת להחזיר את השליטה לקורטקס.
2. ללמוד להקשיב לסימני הלחץ בגוף ולזהות את ההתפרצות המתקרבת כאשר זו עוד בהתחלה שלה, ולנתק מיד מגע מבן הזוג (בן הזוג צריך לשתף עם זה פעולה ולאפשר את ההתרחקות הזמנית על מנת להירגע, ולא לדרוש עימות כאן ועכשו).
3. לעבור לפעילות אחרת שמרגיעה ומסיחה את הדעת. המטרה היא להפעיל את הקורטקס ולהחזיר אותו לשליטה.
4. עצם ההבנה מה מתרחש במוח עוזרת להשגת שליטה עצמית.
5. ללמוד דרכים אפקטיביות - האם, מתי ואיך לבטא רגשות, תיסכול וכעס בין בני הזוג ובכלל.
מי שאינו יכול לאמץ לעצמו את הטכניקות האלו, חשוב מאוד שילך לטיפול פסיכולוגי אישי, כאשר השיטה האפקטיבית ביותר הינה הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. כמובן שאם מדובר בתופעה מתמשכת, חשוב להגיע כמה שיותר מוקדם לטיפול, לפני שהתשוקה המינית תיעלם לחלוטין, ואז כבר לא ניתן יהיה לעורר אותה מחדש.
דורית כהן היא פסיכולוגית ויועצת זוגית
לפנייה לכתב/ת 
