לא רחוק מהבית: השריפות שמסכנות אותנו
לצד זיהום האוויר מתחבורה ומתחנות כוח, קיימים מקורות זיהום מקומיים וקטנים, שנפלו בין הכיסאות וכמעט אינם מפוקחים ומטופלים - שריפות פיראטיות ולא מבוקרות של פסולת ביתית וחקלאית ושימוש בקמינים שבהם שורפים עצים בחימום בתים
ריח חזק, צריבה בעיניים ומחנק, זו נחלתם של תושבים רבים בישראל נוכח שריפה בלתי חוקית של פסולת ביתית וחקלאית ברחבי המדינה, שגורמת לזיהום אוויר כבד. אם לא די בכך, אז החורף שבפתח מביא עמו גם את עונת הקמינים הביתיים, שמחממים בבית אחד ופולטים מזהמים לבתים של השכנים. והמדינה, שהחלה להילחם במקורות זיהום האוויר הגדולים, ממגזר התחבורה, מתחנות הכוח ומהתעשייה, לא מצליחה לתת לאזרחיה סעד כנגד פורעי החוק הסמוכים לביתכם.
זיהום אוויר הוא מגורמי המוות העיקריים בעולם, יותר מתאונות הדרכים ויותר ממלחמות. הוא גם גורם מרכזי לתחלואה במגוון רב של מחלות בדרכי הנשימה, מחלות לב ודם וגם סרטן. על פי ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה נפטרים בטרם עת בעולם כ-7 מיליון אנשים מזיהום אוויר, מחציתם מזיהום אוויר חיצוני, ממקורות במרחב הציבורי כגון תעשייה ותחבורה, ומחציתם מזיהום אוויר בבית או במשרד, בעיקר במדינות נחשלות וכתוצאה מחימום ובישול בתנורים המוסקים בעץ.
בישראל, המספרים מצביעים על כ-2,200 נפטרים בכל שנה, רובם ככולם מזיהום אוויר חיצוני. במקרה של זיהום אוויר חיצוני מקורות הזיהום וסוגי המזהמים רבים ומגוונים. אך במדינות מפתחות המקור העיקרי הוא שריפה של דלקים, אם בתחנות כוח לטובת ייצור חשמל ואם בהנעה של כלי תחבורה. בהקשר זה, המזהם העיקרי הוא חלקיקים נוזליים ומוצקים בגדלים שונים המורכבים מחומרים רבים, כגון מתכות, פיח, תרכובות אורגניות ועוד, שנכנסים לגוף, ובהתאם לגודלם יכולים לחדור למערכת הנשימה, לדם ולאיברים השונים.
זיהום האוויר היה תמיד המנוע העיקר של המאבקים הסביבתיים בעולם כולו, וגם בישראל. גם כיום, זיהום האוויר בערים עולה פעם אחר פעם לכותרות: במפרץ חיפה ובאשדוד, בתל-אביב ובירושלים.
בשנים האחרונות נעשו פעולות שונות להפחתת זיהום האוויר ככלל והזיהום החלקיקי בפרט, זאת לצד שיפורים טכנולוגיים שמאפשרים הפחתת פליטות. חקיקת "חוק אוויר נקי" בשנת 2008, חוק שמגדיר מהו זיהום אוויר, מהם הריכוזים המותרים באוויר של מזהמים שונים ומה האמצעים הטכנולוגים והרגולטורים שיש לקבוע ולהשית לטיפול בתופעה, היווה ציון דרך מרכזי במאבק מול מקורות הזיהום.
במהלך השנים נוספו כלים שונים, מרגולציה ותקינה, דרך התקנת אמצעי סינון בארובות תחנות הכוח ובציי האוטובוסים והמשאיות הגדולים במדינה או גריטת מכוניות ישנות ומזהמות, ועד לפיקוח ואכיפה נחושים יותר. אך מעל לכל, השפיעה על הפחתת זיהום האוויר המעבר ההדרגתי לייצור חשמל מגז טבעי במקום מדלקים מזהמים כגון פחם וסולר, שמאפשר הפחתה של יותר מ-70% בפליטות החלקיקים. מהלך זה עדיין מתמשך, כאשר החזון שמציג משרד האנרגיה לשנת 2030 הוא הפסקת השימוש בפחם בתחנות הכוח, הגברת השימוש באנרגיה סולארית, שהיא ללא ספק נקייה עוד יותר, ואפילו מעבר לשימוש בגז ובחשמל להנעת כלי רכב.
זיהום ממקורות אחרים
אולם לצד כל אלה, בשנים האחרונות נוספו במדינה מקורות זיהום מקומיים וקטנים, שנפלו בין הכיסאות וכמעט אינם מפוקחים ומטופלים. שריפה פיראטית ולא מבוקרת של פסולת ביתית וחקלאית הפכה למכת מדינה, שטורדת את שנתם של מאות אלפים מאזרחים בישראל, תרתי משמע. התופעה, שמתחילה בפינוי פיראטי של פסולת, לאתרים לא מוסדרים ובעיקר לשטחים פתוחים בשולי הישובים, ממשיכה בשריפה של הפסולת שגורמת לזיהום אוויר כבד, לרוב בסמיכות לבתי התושבים ולמבני ציבור.
זיהום האוויר, העשן והריח הכבד גורמים לכך שהתושבים לא יכולים לצאת מהבית וצריכים להסתגר ולסגור את החלונות והדלתות, וכמובן גם להשפעות בריאותיות מידיות ולטווח הארוך. התופעה מכה במדינה כולה, בשרון ובשומרון, בגליל ובנגב. הסיבה לכך היא הניסיון של יזמים, אזרחים ואפילו רשויות מקומיות שונות להוריד את העלות הכרוכה בפינוי פסולת לאתרים מוסדרים, אך היא פורחת בגלל אוזלת ידה של המדינה בפיקוח ובאכיפה. ואם חשבתם שהקושי הוא נגד הגופים הגדולים במשק, אז פורעי החוק הקטנים מצפצפים על המדינה שבעתיים.
כך, למרות החקיקה המתקדמת והתקציבים הרבים שמוקצים להפחתת זיהום האוויר בארץ, מול תופעה זו הרשויות המקומיות והלאומיות לא מתמודדות, ולכל היותר מגלגלות את האחריות והאשמה בין משרד אחד למשנהו, בין המשטרה, שירותי הכבאות והמשרד להגנת הסביבה, והשריפות ממשיכות בשלהן.
רק לאחרונה פרסם המשרד להגנת הסביבה שבארץ יש כ-300 מוקדים בלתי חוקיים של שריפת פסולת, המהווים מקור מרכזי לפליטת מזהמי אוויר מסוימים, אפילו יותר מזיהום האוויר מהתעשייה ומהתחבורה. זאת ועוד, בחלק מהישובים בארץ התדירות של השריפות היא יומיומית.
המשרד הכריז לאחרונה שנכשל בטיפול בתופעה עד כה, ושהוא מנסה לקדם מהלך בינמשרדי למיגור התופעה. כמו כן, הוא הקים יחידת פיקוח לאיתור מוקדי הפסולת והפינוי שלהם עוד לפני השריפה, והבטיח מתן תמריצים לפינוי מוסדר של פסולת. במקביל, נעשה גם מאמץ לקידום חקיקה מחמירה נגד העבריינים, מבעלי הקרקע ועד לקבלני הפינוי ואזרחים מהשורה.
אבל לא רק משרדי הממשלה לא עומדים במשימה, גם רבות מהרשויות המקומיות. החורף המתקרב מכניס רבים מהתושבים בארץ לכוננות ספיגה מפני הזיהום והריחות שמפיצים קמינים המשמשים לחימום ביתי בבתים פרטיים.
השימוש בקמין עצים גורם לזיהום אוויר נקודתי, אך כזה שמשפיע ישירות על כל השכנים מסביב, ומחייב אותם לסגור את הבית ולהסתגר בו. במקרה זה הטיפול הוא בידי הרשויות המקומיות, ועל אף שברבות מהן יש תקנים וחוקי עזר עירוניים המגדירים את סוג וגובה הארובה וכן את טיב העצים שבהם ניתן להשתמש, עדיין כשמגיעים לאכיפה לא נעשה כמעט דבר.
בטח לא תופתעו לשמוע שגם במקרה זה, ממש כמו בתחנות הכוח, שימוש בעץ או בסולר גורם לזיהום משמעותי יותר מאשר שימוש בגז, ושהמזהם העיקרי שנפלט בתהליך הם החלקיקים. בנוסף, אם העץ רטוב ויש בו דבקים או צבעים, הזיהום אף חמור יותר. נדמה שגם כאן הגיע הזמן לעשות מהפכה, לאסור את השימוש בקמין מוסק בעץ, ולשלב מערך נרחב של הסברה ואכיפה.
כדי להילחם בפיגועים הסביבתיים הללו, המדינה חייבת להראות נוכחות בשטח, ולשם כך צריך כוח אדם ואמצעי מעקב ותיעוד, וגם כלים לפינוי פסולת. ואם שאלתם את עצמכם מאיפה יגיע התקציב למהלך שכזה, אז בקרן לשמירת הניקיון, שאליה נאספים כספי היטל ההטמנה שכל אחד מאיתנו משלם כשהפסולת עוברת לאתר מוסדר, ומטרתה לצמצם את היקף ההטמנה ולהבטיח טיפול סביבתי בפסולת, יש עודפים של מיליונים שמועברים בכל שנה לאוצר. כך, במקום שההיטל יהפוך למס, המדינה יכולה לעשות בו שימוש נכון ולהחזיר לתושבים את הכסף ואת הסדר.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0
לפנייה לכתב/ת 
