מה היה קורה אם גבלס היה פעיל בטוויטר?
הביוגרפיה החדשה של שר התעמולה הנאצי מתארת את הפיכתו מצעיר שסולד מפוגורמים למקורבו של היטלר, ומעלה תובנות מעניינות על נטיית הפשיזם להאמין לשקרים של עצמו. היא גם מספקת הצצה לסיפור הבלתי מוכר על משולש היחסים בין היטלר, גבלס ואשתו. החיסרון: ירידה מוגזמת לפרטים
בקיץ 1938, בשיאו של משבר חבל הסודטים, התפנה אדולף היטלר לטפל בבעיות בחיי הנישואים של יוזף ומגדה גבלס. מגדה הודיעה שהיא לא מוכנה לחלוק את בעלה עם כוכבת הקולנוע לידה בארובה, ודרשה את התערבותו המיידית של הפיהרר. היטלר אכן תבע ניתוק מיידי של היחסים עם בארובה וגבלס ציית. "אני מקבל החלטות קשות ביותר אך הן סופיות", כתב ביומנו. "כעת מתחילים חיים חדשים, חיים קשוחים, שמוקדשים רק לחובה ולא לשום דבר אחר. נעוריי חלפו ואינם".
הפאתוס הזה מכסה על מה שניתן לראות כהתפכחות מאוחרת של שר התעמולה של הרייך. ב-1931, כשרק הכיר את מגדה קואנדט, ביקש גבלס את אישורו של המנהיג הנאצי הנערץ לזיווג. באופן לא צפוי היטלר עצמו התאהב במגדה, שאותה ראה כמי שמממשת את חזון האישה הארית: טהורת גזע, ולדנית, מחויבת למהפכה הנציונל-סוציאליסטית. השלושה הסכימו על מעין הסדר, שבמסגרתו הייתה מגדה בו בזמן אשתו של גבלס ובת הזוג הלא-רשמית (וכנראה אפלטונית) של היטלר - אשת סוד, מעריצה ותומכת. גבלס טעה כשחשב שהיטלר יהיה מוכן לחזור בו ב-1938 מההסדר ההוא. היטלר היה יכול לשמור על מערכת היחסים הקרובה עם מגדה כל זמן ששמה הטוב נשמר באמצעות נישואיה לגבלס. ביטולו של ההסדר יסכן את מעמדו בחצר הפיהרר ויביא לסיום הקריירה הפוליטית שלו. גבלס קיבל את ההחלטה האפשרית היחידה מבחינתו. כמעט מיותר לציין שלידה בארובה לא עבדה יותר בתעשיית הסרטים הגרמנית.
הביוגרפיה שכתב ההיסטוריון פטר לונגריך - המבוססת על יומניו של גבלס - היא מעקב רציני ומפורט, כמעט מפורט מדי, אחרי חייו של שר התעמולה הנאצי מאז שנות ה-20 שלו ועד מותו. אפיזודת משבר הנישואים של בני הזוג גבלס, על העניין הרכילותי המובן שבה, לא ממש מאפיינת את שאר הספר, שכתוב בכובד ראש קורקטי ובהיצמדות למסמכים היסטוריים, ומבקש בעיקר להעריך את חלקו של גבלס בעיצוב ובהפצת המסרים הנאציים. אבל יש באפיזודה הזו כדי להסביר את המוטיבציה העיקרית שתידלקה את השאיפה הפוליטית של גבלס, ואת הבחירה שלו ושל מגדה לרצוח את ששת ילדיהם ולהתאבד עם התבוסה הסופית של גרמניה הנאצית. כמו שכותב לונגריך בהקדמה, עם התאבדותו של הפיהרר גם חייו של גבלס איבדו כל משמעות, והמשך הקיום של משפחתו היה מבחינתו אקט של בגידה. ההשמדה האופראית של משפחת גבלס הייתה הגראנד פינאלה לחיים שהתאפיינו בנאמנות, ובכן, עד מוות. הנאציזם מראשיתו סגד באופן מוקצן, פרימיטיבי, למוות, ויותר מכל מנהיג נאצי אחר גבלס הוא זה שהגה ותיפעל את פולחן הפיהרר. במותו הוא מימש באופן מושלם את שתי המגמות האלה.
גבלס היה טיפוס מעט חריג בצמרת הנאצית. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך בריידט, עיר קטנה בחבל הריין, ומשיכתו לנאציזם הייתה פחות עניין של הזדהות אידיאולוגית ויותר צורך נפשי למצוא משהו שיאזן, שימצק, את נפשו המסוכסכת. גבלס הצעיר כתב שירים רגשניים, פלירטט עם הקתוליות, ניהל רומנים מתסכלים, נמשך לקומוניזם וקיווה לעשות לעצמו שם כסופר ואינטלקטואל. לונגריך, שנועץ כחלק מהתחקיר בפסיכיאטרים, מאבחן אותו כמי שסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, ככזה שבאישיותו התערבבו שתי מגמות לכאורה סותרות: מצד אחד השתוקקות עצומה להכרה, הזיות מגלומניות על התפקיד שימלא בעולם והיעדר מוחלט של אמפתיה לזולתו; מצד שני נכונות להכפיף את עצמו לאישיות גדולה ממנו עד כדי כניעות מוחלטת וביטול עצמי.
גבלס ידע לאתר בשלב מוקדם את המאוויים ונטיות הלב של היטלר, לתמוך בהם ולהפיץ אותם הלאה בסיוע מערכת התעמולה שבנה. בהקשר הזה מעניין לגלות שהאיש שמילא תפקיד מרכזי כל כך ביצירת האווירה שהביאה לשואת יהודי אירופה, היה בעצמו אנטישמי קטן למדי בצעירותו. "ידוע לך שאינני סובל במיוחד את האנטישמיות המוגזמת הזאת", כתב גבלס בגיל 22 לאהובתו אנקה שטלהרם. "איני יכול לומר שהיהודים הם ידידיי הטובים ביותר, אך אינני מאמין שאפשר לשחרר את העולם מעוּלם בדרך של קללות ואפילו פוגרומים, וגם אילו היה הדבר אפשרי, הוא היה משפיל ומתחת לכבוד האנושי".
"גבלס" הוא ספר מומלץ למרות ארכנות מסוימת ודבקות בפרטים שנראית לעיתים מוגזמת. אחת התובנות המעניינות שעולות ממנו נוגעת לנטייה של הפשיזם להאמין לשקרים של עצמו. כשר התעמולה היה גבלס אחראי לארגון עצרות ההמונים בגרמניה, שההתייצבות אליהן הייתה חובה (פעילי המפלגה דאגו לסגור חנויות ועסקים ודרשו באיומים מאנשים להגיע), ואז כתב ביומנו בהתלהבות על האהבה שקיבל המשטר מהציבור. באותה מידה הוא התפעל מכך שמשאלי העם שאירגנו הנאצים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון הסתיימו ב־98 אחוזי תמיכה במשטר. המערכת שבנה הייתה סגורה והרמטית, ללא כל סובלנות לדעות שונות, מבוססת על שליטה מוחלטת במרחב הציבורי, והציגה "הוכחות" להצלחתה באמצעות תמונות והקלטות, כתבות בעיתונים, אירועים המוניים ודוחות פנימיים על מצב הרוח הלאומי שגבלס יזם, כתב, נאם והפיק בעצמו. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו היה פעיל בטוויטר.
"גבלס: ביוגרפיה של רוצח במילים", פטר לונגריך, מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא־ברוכי, הוצאת דביר, 784 עמודים
הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות|"
