"אומרים לבנות לא להיאנס במקום להגיד לבנים לא לאנוס"
מי מאיתנו לא שומעת נהגים, או אפילו נהגות בכביש אומרים על נהגת אישה "מי נתן לה רישיון"? עם המקרים המזעזעים של אלימות ורצח כלפי נשים ונערות, עליהם אנחנו שומעים בימים האחרונים, אנחנו חייבים להפנים שאלימות כלפי נשים מתחילה בקטן, בזלזול כלפיהן שמחלחל גם לגילים הצעירים
בשיתוף תנועת הנוער והעובד והלומד
24 נשים נרצחו בשנת 2018 על ידי בני זוגן או קרוב משפחה או מישהו שהכירו. לאלימות יש פנים רבות, היא לא מסתתרת מאחורי עיניים רעות ומחכה לשעת הכושר כדי להרים את ראשה, היא יכולה להתחיל בדברים הקטנים, כמו מילה לא יפה, הערה מכאיבה - זו גם אלימות, היא פוגעת בנפש, לא רק בגוף והיא יכולה לבוא מכל מקום ובכל גיל, בלי קשר לצבע עור, למקצוע בחיים, למצב סוציואקונומי, היא סביבנו כל הזמן.
בשבוע שעבר (ג') נרצחה סילבנה צגאיי בת ה-13, היא הוכתה למוות בביתה שבשכונת התקווה, החשוד במעשה הוא בן זוג לשעבר של אמה. צגאיי היא עוד קורבן לאלימות נגד נשים שלא בוחלת, כאמור, בדבר. ברית פרהט, בת 18 במקור משכונת התקווה בתל אביב, עושה ש"ש (שנת שירות), קומונרית בהוד השרון. היא הייתה מדריכה במשך שלוש שנים בקן הנוער העובד והלומד בשכונת התקווה, שנקרא "מועדון הדורבן", במהלכן הדריכה את סילבנה ואת חברותיה 3 שנים, החל מכיתה ה', בביה"ס הירדן.
"סילבנה הייתה דמות מרכזית ואם מסתכלים ממבט של 3 שנים רואים את ההתפתחות והצמיחה שלה. בתוך הקבוצה שלה היא הייתה מרכזית והייתה חלק מחבורת בנות שהסתובבו ביחד וזכו לכינוי 'הנסיכות' כי הן היו הנסיכות של הקן. אפשר היה לראות איך היא מסגלת לעצמה כלים חדשים וצוברת ביטחון עצמי שמשפיע עליה ועל כל החברים שלה. היא למדה להביע את עצמה, לשתף ברגשות ובעצם הייתה בטוחה בלהיות היא עצמה.
"סילבנה הייתה האור של הקבוצה, ילדה שמחה, קופצנית, מרקידה את כולם. ידענו שאם צריך להרים את המורל, סילבנה תמיד תמצא דרכים להצחיק, להקפיץ ולשמח. מצד שני ידעה לשמור על פרופורציות ולהכניס אחרים לפרופורציה. ידעה מה לומר, איך לחזק או לאזן.
"כששמעתי על מה שקרה הייתי באמצע פעילות בקן הידיעה. זה היה נורא, כאב עצום שמפלח את הגוף", היא מתארת, "הייתי בשבעה וכל מה שרציתי לעשות זה להחזיר את הזמן אחורה ולהציל את הכל. ביום ראשון יצאנו לצעדה והרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, אבל בו בזמן הציפה אותי תחושת תסכול. כאילו כל מה שעשינו ירד לטמיון.
ברית השתתפה, יחד עם רבות מחבורתיה לתנועת הנוער, בקליפ של עם ביצוע מחודש לשיר "מה שלומך אחות" של נעמי שמר. "ההשתתפות שלי
בקליפ ממש מחזקת אותי. כמאמר השיר 'כשהכל מתמוטט על ראשי', אני יודעת שאנחנו עושים משימה חשובה בחברה הישראלית ונאבקים לשנות תודעה של אנשים. לגדל דור שמבין יותר, נאור יותר, פתוח יותר. אני מרגישה היום יותר מתמיד את החיבור שיש לי לחברים בקן. להם יש אותי ולי יש אותם, לנו יש אותנו".
לדעת לקרוא את הסימנים כבר מגיל צעיר
"הוא כל כך מאוהב בי ודואג לי שהוא חייב לדעת תמיד מה אני עושה". כך מפרשות נערות רבות את ההודעה "שלחי מצב" מהחבר, וממהרות לשלוח לו בחזרה דיווח בתמונה המציגה בדיוק איפה היא נמצאת, עם מי ומה היא עושה.
בחברה המשמרת את עליונותם של גברים על נשים, לא מפליא שאמצעי השליטה מתפרשים בעיניהן של נערות כמפגן של חיבה ואכפתיות. הענקת מתנות המשמשות כהפעלת לחץ לקבלת "תמורה" הולמת, כמו יחסי מין, מתפרשות כאמצעי להבעת אהבה, וכשמצבים אלה גורמים להן לאי נוחות, הן נוטות להקטין בחשיבות תחושותיהן כדי לשמור על היחסים.
בני ובנות נוער המצויים בתחילת דרכם בעולם היחסים והאינטימיות, חווים לחצים ומסרים סותרים אותם הם מקבלים מסרטים, פרסומות ופורנו, מתקשים להבדיל בין אלימות והטרדה לחיזור מכבד ונוטים לבלבל בין מושגים של אהבה וכבוד למושגים של קנאה ושליטה.
האלימות המופנית כלפי נערות לא מתקיימת רק במסגרת היחסים הזוגיים. התייחסויות כמו: "רזית/השמנת", "איזה כוסית", "למה את לא מורידה שיערות ברגליים", "מי יגע בך", "אם ככה את מתלבשת אז אל תתפלאי אחר כך" וכן הלאה, הן רק חלק זעיר מהאמירות שנערות יכולות לספוג על בסיס יומיומי בבית הספר, ברחוב ואפילו בבית. את הלגיטמיות החברתית להתייחסות לנשים ונערות כמושא לחיפצון ניתן לראות בצורה ממוסדת במדיה ובפרסומות, וגם בדינמיקה חברתית יומיומית בה נערה תקבל חיזוקים חיוביים או שליליים על פי מידת ההתאמה שלה לדימויים כלפי "נשיות".
לחצים ומסרים אלו מעצבים את תפישותיהן של נערות כלפי עצמן. נערות יכולות לנהוג באלימות ובריונות אחת כלפי השנייה ובכך לשמר את המצב הקיים. לעיתים, תשלום המחיר החברתי הכרוך בשינוי המצב הינו גבוה מאוד, זאת לעומת החיזוקים להפנמה של מקומך ותפקידך בחברה. כך, את יכולה ללקות באשליה שאם תורידי מישהי אחרת, תרגישי טוב יותר עם עצמך.
רק אם נדבר על הנושא עם הנוער, נוכל לחשוף את המבעים של האלימות וכך לצמצם את התופעה.
תנועות הנוער, המחנכות לשוויון, דוגמה אישית, אחריות וכבוד הדדי לא פוסחות על טיפול בנושא האלימות המינית והמגדרית, זאת מתוך הכרה כי חניכי וחניכות התנועה, בני ובנות הנוער, לא חפים מהתמודדות עם סוגיה זו.
כמי שעומדות בראש צוות הטיפול באלימות מינית ובמניעתה בנוער העובד והלומד, זו מחויבותינו למגר את האלימות המינית והמגדרית, להציף את הבעיה ולקחת אחריות במקרה שבו נעשה עוול, ולקיים באמצעות הפעילות החינוכית בתנועה, חברה בה נערות ונשים יכולות להיות מנהיגות מובילות ולהשמיע את קולן, חברה בה הן לא חוות פחד או תחושת איום.
מניסיוננו והיכרותינו, כאשר מתקיימת שיחה פתוחה עם בני ובנות הנוער על נושאים אלו, מתגלים גם כוחות נוספים. אנו מוצאות השראה רבה בבנות הנוער, המוכיחות כי ניתן להתנגד למציאות השואפת להקטין אותן, ופועלות ליצירת מרחבים ויחסים שוויוניים ובטוחים יותר. קבוצות הנוער בתנועה, קבוצות מגוונות מגדרית, מהוות בעיני דגם אפשרי לחברה בה האלימות המופנית נגד נשים תהיה נחלת העבר.
האלימות נמצאת שם כל הזמן, גם בדיבור היומיומי
"אני רואה את התופעה של אלימות בין בנים לבנות כל הזמן!", אומרת עומר קסלברנר, בת 15 וחצי, מדריכה כיתה ו' בקן נצר סירני וחברה בלהקת הנוער העובד והלומד. "למשל, הבנים בכיתה שלי, לא יכולה להגיד שהם אלימים, אבל כן יש אווירה אלימה כלפי הבנות בכיתה. אם הם רוצים לתפוס תשומת לב, אז זה דבר ראשון דרך אלימות. זה יכול לבוא בלזרוק דברים בשיעור. אני יכולה לשבת בשיעור ויתנו לי מכה על הראש. לא בקטע רע, כאילו בקטע של ידידות, אבל זה אלים. ואם אני אעשה את זה לילד מהכיתה, יגידו לי 'השתגעת? מה את עושה?'. זה יהיה לא לגיטימי, אם אני אדחוף ידיד שלי למשל.
"זה שהתנועה עושה את מה שהיא עושה, זה מעלה את המודעות. למשל, אני יכולה להבין שזה פשוט לא בסדר מה שעושים לי, גם אם לאחרים זה נראה בסדר בחיי היום-יום שלנו.
"אני רואה את זה גם כמדריכה. החניכים שלי הם בכיתה ו', הם מתחילים להבין מי ומה הם, כזה בקטנה. אני יכולה להגיד שיש אווירה טיפה אלימה, הם מתגרים המון אחד בשני. בתור מדריכה שלהם, אני צריכה להעביר להם את זה, שזה לא בסדר. אם מישהו אמר משהו, אז אפשר להגיד לו שזה לא בסדר. לא צריך לתת לו מכה על הכתף.
ביום שלישי האחרון העברתי פעולה ורציתי לחלק אותם לקבוצות. אחד הילדים זרק הערה – שכל הבנות יהיו בקבוצה אחת, וגם כלל את אחד הבנים בקבוצה. חשוב לי, בתור מדריכה שלהם, שהם יבינו גם ממני, שזה לא בסדר ושהדברים לא אמורים להיראות ככה. התנועה היא מקום מאוד טוב להראות את זה כי בסופו של דבר אני רוצה להיות כמו המדריכים שלי, אני מקווה שגם החניכים שלי, וזאת אחלה דרך להשפיע. אני אראה לחניכים שלי את הקליפ של 'מה שלומך אחות', ואדבר איתם על הנושא הזה.
"בשנה שעברה העברתי פעולה על יום האישה, היה לי חשוב לגעת בזה. ממש ראו בפעולה את מה שקורה: חילקתי את הקבוצה לבנים ולבנות, והבנות היו צריכות לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא 'גבר', והבנים היו צריכים לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא כמו 'אישה' או 'נקבה'. אח"כ הם הקריאו את זה אחד מול השנייה והבנות נורא נעלבו. לבנים נפל שם איזשהו אסימון, הם יצאו מעורערים מהפעולה, שמחתי שהצלחתי לעורר את זה בהם, זה היה חשוב.
"שמעתי את השיר המון, ויצא לי לחשוב על המילים שלו, הן ריגשו אותי. השמעתי אותו גם לחברות שלי. ישבנו והבנו שזה ממש נכון, שזה מה שיש לי עם החברות שלי, 'לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו'. זה משהו שממש מתקיים בקבוצה שלנו, עם החברות שלי, בקבוצה שלנו בקן. הן הסכימו איתי, וזה עזר לנו להבין שזה חשוב, שאנחנו פה אחת בשביל השנייה, שאנחנו ביחד."
"אומרים לבנות לא להיאנס במקום להגיד לבנים לא לאנוס"
"אני רואה הרבה אי-שוויון בכל מקום שאני הולכת אליו, בבי"ס, בבית, בכפר, בקהילה", מספרת סהארה חמדאן, בת 18, מתנדבת שירות לאומי-אזרחי בקן כפר ינוח. "אצלי בבי"ס רק הבנים יכלו לצאת למסע השנתי. לבנות אסור לצאת לישון מחוץ לבית, בטענה ש'יקרה להן משהו רע'. המורים אמרו לבנות לא לצאת, ההורים לא הרשו להן לצאת. אפילו הבנים לא רצו שנבוא. השייחים הכריזו שהורים דתיים שישלחו את הבנות שלהם, הם כופרים בדת. אז כל הבנות החליטו לא לצאת מלבדי. אבל לא יצאתי.
"קשה לי עם החינוך הזה, אומרים לבנות לא להיאנס במקום להגיד לבנים לא לאנוס, כל המערכת עושה את זה. לא מרשים לבנות לעשות כל מיני דברים כדי שלא יקרה להן 'משהו רע'. הדת שלנו מכוונת לשוויון, אבל החברה עצמה לא, זאת הבעיה.
"אמא שלי היא יו"ר נעמ"ת במרכז הגליל, היא עוזרת להרבה נשים שהן קורבנות לאלימות. מאז שאני קטנה, שמעתי הרבה סיפורים קשים מאוד. גם כמדריכה, שיתפו אותי ילדות במקרים של אלימות מינית שקרו להן.
"הרבה אנשים אומרים 'אנחנו ב-2018, אין כבר אלימות, יש שוויון בין גברים ונשים', אבל זה לא נכון. אולי לא כולם רואים את זה בבית שלהם, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בבית של השכנים. ילדים קטנים מושפעים בקלות מהאווירה הזאת, בין אם מההורים שלהם או מהחברים שלהם.
"למזלי לא ראיתי בתנועה אלימות כזאת, אבל כשאני מעבירה שיחות ופעולות על הנושא, אני שומעת דעות שונות ואני רואה איך הם סופגים אלימות מהחברה. כשאני מעבירה פעילות, אני לא מקבלת את זה שהחניכים יפלו בין הבנים לבנות ומלמדת אותם שזה לא בסדר. אני מלמדת אותם שביחד אנחנו העולם, שביחד אנחנו יכולים לשנות. אני מלמדת אותם איך לכבד ולאהוב אחד את השני, אני אומרת להם לא ללכת לפי החוקים, לחשוב מחוץ לקופסה, כי זה מה שמייחד בני אדם – שכל אחד הוא שונה. וגם אם יש דעות שונות, אלימות לא פותרת כלום."
- תכנים ופעילויות המכוונים לשינוי האקלים החינוכי והציבורי בכל הנושאים הנוגעים לשוויון בין גברים ונשים ואלימות כלפי נשים על כל המשתמע מכך. מחלקת ההדרכה של התנועה פיתחה ומפתחת תכניות הדרכה בנושא. כמו כן, פועל בתנועה צוות ייעודי העוסק בהיבטים הרגשיים והנפשיים בפעילות, אשר מלווה את הרכזים ואת המדריכים בתנועה ועוסק בין היתר ביצירת "מרחב בטוח" בפעילות התנועה, ובמניעת אלימות.
- בשבוע האחרון השתתפו חניכות וחניכים מהתנועה בצעדות המאבק באלימות כלפי נשים שהתקיימו בתל אביב ובחיפה.
- תנועת הנוע"ל תומכת בשביתת הנשים ותאפשר לעובדות שירצו בכך לשבות בשלישי, ותשתתף בהפגנות המקומיות והמרכזית בכיכר רבין
לילי סלצברג והדר רז עומדות בראש צוות הטיפול באלימות מינית ובמניעתה בנוער העובד והלומד
בשיתוף תנועת הנוער והעובד והלומד
לפנייה לכתב/ת 
