כמעט חצי מהישראלים: לא נגור ליד אדם עם מוגבלות נפשית
90% מההורים לא רוצים שהילדים שלהם ישתתפו בחוג יחד עם בעלי מוגבלויות, חצי מהישראלים חושבים שלא מגיעות להם הטבות והנחות מהמדינה ו-70% הודו שלא היו הולכים לבית קפה שמעסיק עובדים עם מגבלה נפשית. דו"ח מראה את המציאות העגומה על היחס של הישראלים לבעלי מוגבלויות
רחוב בשכונה לא יוקרתית מדי בראשון לציון. בקרוב, כך אנחנו מבשרים לשכנים, יגיעו לגור כאן בדירת גן שישה נערים אוטיסטים חביבים במסגרת שילובם בקהילה. השכנים, בזה אחר זה, נחרדים.
"זה לא יעבור", אומר אחד מהם. "תקימו להם מוסד במקום מסודר". אחרת, משתפת בחרדות שלה. "הם יכולים לפגוע לי בילדים", היא מסבירה את התנגדותה. שלישי אומר את האמת, מבחינתו. "זה יוריד את ערך הדירות, למה שלא תלכו לשכונה פחות חזקה? שם זה מתאים יותר".
האמת היא שלא מתוכננת להיפתח שום מסגרת כזאת בשכונה. הגענו לשם, ולשכונות אחרות ברחבי הארץ, כדי לבדוק עד כמה אנחנו מוכנים להכיל ולקבל את השונה. בחלק מהמקרים סיפרנו על מסגרת לאוטיסטים, במקרים אחרים על הוסטל לפגועי נפש בלתי מזיקים בעליל, ומדי פעם דיווחנו על בית שיושכר לאנשים עם מגבלה פיזית חמורה, במטרה לשלב אותם בקהילה.
אבל הקהילה לא בהכרח רוצה. ישראלים רבים מדי (50%, על פי מחקר של הג'וינט), אנחנו מגלים כאן גם בסדרה של מחקרים וסקרים, לא היו מעוניינים להינשא לאנשים עם מוגבלויות. הם לא רוצים שילדיהם ישתתפו בפעילויות שבהם משולבים גם אנשים עם מוגבלויות, ורבים מהם אפילו לא רוצים לראות אנשים עם מוגבלויות במרחב שלהם - כשותפים לדירה, כדיירים, או כמלצרים בבתי הקפה שלהם.
יש מגזרים ושכונות שבהן התמונה קשה יותר, ויש קבוצות מכילות יותר. על פניו, בשנים האחרונות עלתה המודעות לקשיי הנגישות, ולזכויות השוות שמגיעות לאנשים עם מוגבלויות, כפי שהן מגיעות לכל קבוצה ולכל מגזר. המחקרים והסקרים מראים שהמצב אכן השתפר, אבל בכל מה שנוגע להכלה פיזית - הדרך עוד ארוכה.
"לא מעוניינת, ביי"
סקר שנערך על ידי החברה למתנ"סים מגלה נתונים עגומים. רק ל-11% מההורים לא היה מפריע שילדם ישתתף בחוג או בפעילות עם ילדים שמתמודדים עם מגבלה פיזית, חושית או שכלית-התפתחותית. 34% הודו שהיה מפריע להם לו היה בחוג של בנם או בתם ילד שסובל ממגבלה כלשהי, תהיה אשר תהיה. אטימות. כשנשאלו אותם הורים איך היו מרגישים לו בנם או בתם היו מתמודדים עם המגבלה, הודו 55% מהם שהיה מפריע להם מאוד לו שאר ההורים היו מתנהגים כמותם. כלומר, מודעות אינה הבעיה.
שאלה נוספת בסקר היא מהתחום החברתי: האם לדעתכם אדם עם מגבלה זכאי להנחות משמעותיות בהשתתפות בפעילויות שעבורן שאר האנשים משלמים מחיר מלא? 52% השיבו בחיוב, ו-48% בשלילה.
גם נתוני הסקר של ג'וינט ישראל וקרן רודרמן חושפים נתונים עגומים. 48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם, 61% לא יסכימו להשכיר להם דירה. בשטח, בשכונות שנחשבות ליקרות יותר — בראשון לציון, במודיעין ועוד, אנשים מגלים פחות נכונות לגור לצד אנשים עם מוגבלות. לעומת זאת, בשכונות פחות חזקות, התמונה הייתה פחות קשה. כך, עלינו לבנייני דירות בשכונה בירושלים שמדורגת מתחת לממוצע הסוציו-אקונומי בירושלים, לראות כיצד יגיבו הדיירים לשכנים נכים או בעלי אוטיזם קל.
דפקנו על דלתות והצגנו את עצמנו כמתנדבים של עמותה שאינה קיימת, תל"ם (תעסוקה לבעלי מוגבלויות), שמתכוונים לשכור כאן דירה לצורך תעסוקה. אנחנו צריכים לוודא שאין התנגדות של שכנים, הסברנו.
מתוך שלושים דירות, הרוב הסכימו, אם כי היו בהם כאלה שהיה חשוב להם לוודא שהדירה המדוברת לא בבניין שלהם; אחת ריגשה במיוחד, כשדיווחה: "הבת שלי עם אוטיזם, אז בוודאי שאין לי התנגדות"; מקצתם סירבו, והיו גם כאלה שהגיבו באגרסיביות, כמו אותה אישה שטרקה לנו את הדלת בפרצוף, לא לפני שסירבה להקשיב ורק הודיעה: "לא מעוניינת, ביי".
לתופעה הזאת של סירוב לגור בשכנות לאנשים שונים מאיתנו קוראים נימב"י (Not In My Back Yard), והיא נוכחת בכל חברה. על פי הדו"ח של הג'וינט, בשנים 2006-2011 נפתחו 105 מסגרות דיור חוץ-ביתי עבור אנשים עם מוגבלות. לגבי 20 מהם הובעה התנגדות פעילה של תושבים, ושלוש מסגרות נוספות לא נפתחו בשל ההתנגדות. זכורים לנו כל אותם מקרים שבהם שכנים זרעו הרס בבתים שהושכרו או נמכרו לאוכלוסיות עם מוגבלויות שונות. במקרים קיצוניים יותר, זה הגיע לאלימות ממש והתעמרות בחוסים.
עוד נתונים שלא מוסיפים לנו כבוד כחברה: 15% מאזרחי ישראל סוברים שאדם עם מוגבלות שכלית עלול להיות אלים כלפיהם; 26% סברו שאדם עם מוגבלות שכלית זקוק למסגרת נפרדת ו-11% סברו שהוא צריך להיות במסגרת מרוחקת וסגורה.
מכל המחקרים עולה באופן מובהק שבני הנוער מגלים את הסובלנות הנמוכה ביותר כלפי אנשים עם מוגבלות. יותר מ-40% מבני הנוער מעדיפים להימנע מקרבה לבני נוער עם מוגבלות. הממצא הזה מצייר מציאות חברתית קשה עבור בני נוער עם מוגבלות, ומעמיד בספק את יעילותן של התוכניות החברתיות שמפעילה מערכת החינוך בנושא.
ערן (שם בדוי), בן 13 עם מוגבלות פיזית ניכרת, סיפר על חוויותיו בבית הספר ובמרחב הציבורי. "באופן כללי, יש לי חברים מדהימים שעוזרים לי ומתייחסים אליי כמו לכל אחד אחר. מצד שני, ככל שאנשים פחות מכירים אותי, כך הם מרשים לעצמם להתייחס בזלזול, לנעוץ מבטים או לדבר לא יפה".
הוא הוסיף: "היו לי כמה מקרים בעבר שילדים התנכלו אליי במילים לא יפות וזלזלו בי, אבל ברגע שמכירים אותי אני חושב שהם פוחדים פחות ובגלל זה גם מציקים פחות".
נתונים נוספים שעלו מהסקר של החברה למתנ"סים הראו כי ארבעה מתוך חמישה ישראלים לא היו רוצים לעבוד לצד אדם עם מגבלה נפשית. גברים (85%) נרתעים יותר מנשים (75%), ואפילו בקרב קרובי משפחה של אנשים עם מוגבלות המצב לא מזהיר — 62% נרתעים מעבודה לצד אדם עם מוגבלות.
67% הודו שיירתעו מללכת לבית קפה או מסעדה שמעסיקים אנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית; ואותו שיעור היו נרתעים מהשתתפות בפעילות פנאי במסגרת קבוצה שיש בה גם חברים שמתמודדים עם מגבלה נפשית.
"תוצאות הסקר מעידות על חוסר קבלה והבנה בקרב הציבור אודות התמודדות עם מגבלה נפשית", אומרת ענבר אדלר, מנהלת תוכנית "עמיתים" של החברה למתנ"סים לשיקום חברתי של נפגעי נפש. "מאה אלף אנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית נמצאים בקהילה, הם חלק מאיתנו, הם השכן, קרוב המשפחה, החבר לעבודה. הרבה פעמים אנחנו לא נדע על ההתמודדות שלהם בגלל שהם יפחדו לספר בעקבות הסטיגמה שעולה מתוך הסקר. אלפים מאותם מתמודדים משתלבים בקהילה באמצעות תכנית 'עמיתים', במרכזים קהילתיים ובמסגרות שונות בקהילה מבלי שהציבור מודע לכך ולהתמודדות שלהם. כדי שהם ישתלבו באופן מלא, יוכלו להחלים ולחיות חיים מלאים, הם צריכים לדעת שהם יכולים להפסיק להסתתר. זה השינוי שאנחנו צריכים לקדם".
6% חשים גועל
במרכז היישומי לפסיכולוגיה חברתית בראשות פרופ' עירן הלפרין הרכיבו את "דירוג הנגישות של ישראל". מדובר במחקר מקיף, שמאחוריו עומדות קרנות אריסון ורודרמן, והוא מדרג את ערי ישראל לפי מצב הנגישות בהן ועל פי היחס של התושבים ושל הרשויות לאנשים עם מוגבלויות.
במחקר, שנערך זו השנה השלישית, נטלו חלק 3,509 מרואיינים מ-20 רשויות מקומיות. על פי התוצאות, העיר הנגישה בישראל היא שהם ואחריה טבריה, באר שבע, הוד השרון וראשון לציון. בתחתית הרשימה מדורגות נצרת, אשקלון, כרמיאל ואשדוד.
על פי המחקר 50% חשים רחמים כלפי אנשים עם מוגבלויות, 42% מבוכה ו-5% גועל. בצד החיובי, 78% מהציבור חשים אמפתיה כלפי אנשים עם מוגבלויות. בקרב בני נוער, התמונה מעודדת פחות. 52% חשים עצב ורחמים, 45% מבוכה ו-6% גועל.
כשמפלחים את הנתונים לפי מגזרים, מתברר שהמגזר החרדי הוא זה שמכיל הכי פחות אנשים עם מוגבלויות. שם, 11% חשים גועל כלפי אנשים עם מוגבלות, 70% חשים עצב ו-76% רחמים - כולן תפיסת שליליות.
לתחושות הללו יש השלכות מעשיות. 23% מהישראלים (לעומת 30% לפני שנתיים) נמנעים מקרבה חברתית לאנשים עם מוגבלויות ו-9% תומכים במדיניות מפלה כלפיהם. הנתון המפתיע במיוחד הוא שבקרב אנשים שיש במשפחתם אדם עם מוגבלות, 7% עדיין תומכים במדיניות מפלה.
הבשורה הטובה, מלבד השיפור מהשנתיים האחרונות, היא ש־54% ממשתתפי הסקר הביעו נכונות לעזרה אישית לאנשים עם מוגבלות, ו־91% הביעו נכונות לתמיכה קולקטיבית בהם.
בשנה האחרונה הנהיגו ארגוני הנכים מאבק להעלאת קצבת הנכות. המאבק העלה לדיון את מצב הנכים, אבל רבים התרעמו על ההפגנות וחסימות הכבישים (כמעט מחצית ממשתתפי המחקר ציינו כי ההפגנות הפריעו לחיי היום-יום). באופן טבעי, אלה שלדעתם המחאה שיבשה את חיי היום יום של האזרחים, היו פחות נכונים להגיש עזרה לבעלי מוגבלויות. כלומר, אצלם המחאה דווקא הביאה להקשחת עמדות ותפיסות כלפי אנשים עם מוגבלויות.
במחקר של קרן רודרמן ואריסון, הוסיפו השנה גם מדד להתנהגות פוגענית. על פיו, 16% מתנהגים בצורה מזלזלת כלפי אנשים עם מוגבלות ונוטים לזלזל במוגבלות עצמה. עם זאת, רק 5% מהמשתתפים דיווחו כי הם צוחקים על בעלי מוגבלות, והשאר על עצם המוגבלות. 35% ציינו כי הם עושים שימוש בשמות של מוגבלות כמילות גנאי, והאמת היא שרבים מאיתנו חוטאים בזה כך שייתכן שהנתון סובל מהטיה.
ג'ייסון אריסון, יו"ר הקרן המשפחתית על שם תד אריסון: "הרשויות המקומיות שהגיעו למקומות הראשונים במדד ראויות לשבח, כי לא היו מגיעות להישג הזה בלי עבודה קשה ומחויבות לנושא מצד ראשי הרשות. עם זאת, המדד גם מוכיח, כי לרשויות רבות ברחבי הארץ יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי למנוע אפליה ולהבטיח נגישות - ואין זמן מתאים יותר לצאת למסע הזה מאשר הבוקר שאחרי הבחירות המוניציפאליות".
המוגבלים עניים יותר
מספר בעלי המוגבלויות בישראל מתקרב למיליון איש. על פי מחקר של ג'וינט ישראל וקרן משפחת רודרמן, בישראל חיים 704,000 אנשים בגילאי העבודה (18-67) ועוד 246 אלף ילדים עם מוגבלות. ל-260 אלף מהאוכלוסיה הבוגרת יש מוגבלות חמורה. שיעור האנשים עם מוגבלות חמורה גבוה בחברה הערבית כמעט פי שלוש מאשר ביהודית. אצל רובם (80%) המוגבלות היא לא מלידה. לפי הנתונים, שיעור האנשים עם מוגבלות עולה עם הגיל (מ-7% בגילאי 20-43, עד ל-30% בגילאי 55-64).
נכון לשנת 2016, 230 אלף איש בישראל - שהם 5% מהאוכלוסיה בגיל עבודה - מקבלים קצבת נכות. בקרבם, המוגבלות העיקרית השכיחה (אצל חלק ניכר יש כמה מוגבלויות) היא נפשית (34%). רוב הישראלים עם המוגבלויות מתגוררים במשקי בית בקהילה. 10,500 מתגוררים במוסדות - מתוכם 2,000 ילדים ובני נוער – ו-17 אלף מתגוררים בהוסטלים ובדיור מוגן בקהילה.
בעוד 71% מהישראלים בגיל העבודה מועסקים במשק, בקרב אנשים עם מוגבלויות רק 51% מועסקים, ירידה של 6% מאז שנת 2013 לאחר 11 שנים רצופות של עלייה. כמעט חמישים ממקבלי קצבת הנכות מועסקים, רובם במשרה חלקית ובשכר נמוך מ-3,000 שקל. למרבה הצער מתברר שרק 3% מימשו את כוונות חוק לרון, להגדיל את השתתפותם בשוק העבודה.
ככלל, ההכנסה של אנשים עם מוגבלות נמוכה משל אנשים ללא מוגבלות. 71% מהם מרוויחים משכורת של 7,500 שקל ומטה, לעומת 60% בקרב אנשים ללא מוגבלות. גם למדינה יש עוד הרבה מה לעשות: בקרב עובדי המדינה עומד שיעור המועסקים עם מוגבלויות על 2.2%, למרות שחוק חובת ייצוג הולם מחייב ש-5% מהעובדים יהיו עם מוגבלות.
התוצאה: אנשים עם מוגבלות עניים יותר. 36% מהם ויתרו על טיפול שיניים עבורם או עבור בן משפחה, לעומת 17% מהאנשים ללא מוגבלות; 18% מהם ויתרו על תרופות שנרשמו להם על ידי הרופא; ורק ל-41% מהם יש פוליסת ביטוח פרטית (לעומת 61% מהאנשים ללא מוגבלות).
מבחינת השכלה, ל-46% מהם אין תעודת בגרות (27% בקרב אנשים ללא מוגבלות). 42% מהסטודנטים עם מוגבלות במוסדות להשכלה גבוהה, דיווחו כי אינם מקבלים את ההתאמות הלימודיות המגיעות להם. שליש מהם שקלו לעזוב בשל כך את הלימודים.
אנשים עם מוגבלויות מבלים פחות זמן בפעילויות חברתיות. 17% מהם דיווחו כי אין להם חברים שאיתם הם נפגשים או מדברים בטלפון (7% בקרב אנשים ללא מוגבלות), ו-13% חשים בדידות לעתים קרובות (לעומת 3% בקרב אנשים ללא מוגבלות). הנתון האחרון, יש להניח, נובע גם מהתפיסה הציבורית השלילית כלפי אנשים עם מוגבלויות. אם אנשים ללא מוגבלות לא רוצים לבלות איתם או לגור ולעבוד לצדם, איך לא יחושו בדידות?
שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן שעוסקת בשילוב בעלי מוגבלויות בחברה ובהעלאת המודעות לזכויותיהם, מגלה גם צדדים חיוביים בתוצאות הסקרים. למרות שהנתונים עדיין קשים בחלקם הגדול, הם עדיין משקפים במקרים רבים ירידה באפליה ובדעות הקדומות נגד בעלי מוגבלויות. "הגברת המודעות לנושא מביאה תוצאות", היא אומרת. "מצד שני, העמדות השליליות שאיתרנו בקרב בני נוער חייבות להדליק נורה אדומה, ולהביא ליותר השקעה בחינוך ובתנועות הנוער לזכויות אנשים עם מוגבלות. חייבים להבטיח שהדור הבא של הישראלים יהיה שותף לשינוי".
לפנייה לכתב/ת 
