"לומדים על חיים משותפים ומקיימים אותם"
תלמידים יהודים וערבים, זה לצד זה, בכיתה אחת, לומדים ביחד בעברית ובערבית - כך נראית שגרת הלימודים בבתי־הספר הדו־לשוניים בישראל. מה שהחל כיוזמה של הורים שרצו לשנות את המציאות דרך חינוך משותף, הפך למפעל מצליח המשלב אלפי תלמידים ברחבי הארץ, שמנסים להפוך את החזון למציאות. וגם כשהעולם שמחוץ לבית־הספר כולל מתיחויות ואלימות על רקע לאומי, הם לא מנסים להסתיר את השסעים, אלא להתמודד איתם: "במקומות שבהם אנשים אחרים אומרים 'בואו לא נדבר על זה כדי להישאר חברים', אנחנו אומרים ‘בואו נדבר על זה כדי להישאר חברים'"
בשיתוף קרן מנדל
"שפה זה לא רק אמצעי תקשורת, זה גשר בין תרבויות", מסביר דני אלעזר, מנכ"ל עמותת "יד ביד". "כשיהודי לומד ערבית וכשערבי לומד עברית זו הדרך שלהם להכיר את התרבות ואת החברה השנייה בצורה הרבה יותר טובה. זה לדעתנו הבסיס ליצירת חיים משותפים".
לפני עשרים שנים בדיוק, בשנת 1998, הבינו לי גורדון, בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית וזוכה פרס החינוך על שם ברוק (2018) והמחנך הערבי־ישראלי אמין חלף, שהפתרון מבחינתם, לשינוי חברתי ולכינון חיים משותפים מתחיל קודם כל בחינוך. חדורי מוטיבציה, הם פעלו יחד עם שתי קבוצות הורים, יהודים וערבים, למען הקמת שני בתי ספר דו לשוניים, בירושלים ובגליל.
כתבות נוספות במתחם מנהיגות, חינוך וחברה :
מעצבים תרבות
בתחילת הדרך מנה בית־הספר בירושלים 20 תלמידים, ששוכנו במבנים ארעיים בשכונת הקטמונים, ורק לאחר כעשור הוא עבר למשכנו החדש בין שכונת בית צפאפא לשכונת פת – וכיום לומדים בבית־הספר "מקס ריין" בירושלים כ־700 תלמידים יהודים וערבים, מגילאי גן חובה ועד כיתה י"ב.
כל התלמידים מגיעים מירושלים ומהסביבה, ולומדים בשתי השפות, עברית וערבית, גם את מקצועות הליבה וגם מקצועות מורחבים דוגמת אמנות, תיאטרון, מדעים, תקשורת ותרבות הדת. בנוסף, ישנן שעתיים שבועיות של דיאלוג, שלא פעם מעורר סערות ומחלוקות. שיעור הזכאים לבגרות בבית־הספר התיכון הוא 80%, בין הגבוהים בעיר – וגם בשל כך אין זה מפתיע שישנה רשימת המתנה לרישום לבית־הספר, גם בקרב האוכלוסייה הערבית וגם היהודית.
אז איך הצליח המודל הייחודי הזה לצמוח ולהצמיח עוד ארבעה מוסדות לימוד דומים ברחבי הארץ? "אלו לא רק בתי־ספר, מדובר ברשת חינוכית שנבנו סביבה קהילות", מסביר אלעזר, שעמותת יד ביד שבה הוא משמש כמנכ"ל, סייעה להקים ולקיים את רשת בתי־הספר והגנים הדו־לשוניים ברחבי הארץ – בכפר קרע, ביפו, בחיפה, ובבית ברל.
"הרעיון הוא שזו מסגרת הוליסטית לחיים משותפים", מסביר אלעזר, בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. "הילדים לא רק לומדים על החיים המשותפים, הם גם מקיימים אותם, בין היתר על ידי השתתפות בפעילויות לימודיות וחווייתיות משותפות, שמשלבות ילדים והורים. אלו פעילויות קהילתיות רחבות ומאורגנות ולא רק לתלמידי בית־הספר, כך שההשפעה על הקהילה רחבה הרבה יותר. היום לומדים כ־1,800 תלמידים ברשת בתי־הספר, שסביבם כ־8,000 חברי קהילה".
"מסכימים שלא מסכימים"
בתי־הספר הדו־לשוניים של יד ביד מוכרים על ידי משרד החינוך ועובדים על פי מודל של אוריינות רב־תרבותית. כל בתי־הספר והגנים פתוחים לכל שכבות האוכלוסייה, ללא דרישות או עמידה במבחנים. בכיתות היסודיות הלימוד מבוסס על הוראה משותפת – כלומר, שני מורים, ערבי ויהודי, מלמדים ביחד בשתי השפות, ללא יחס מועדף לאחת מהן.
אלעזר, שנכנס לתפקיד בעמותה לפני פחות מחצי שנה, הגיע לעולם החינוך בכלל מתחום ההיי־טק – הוא עבד בתור מנהל כספים בחברה שהייתה מחלוצות טכנולוגיית הוויי־פיי, אך לאחר שבע שנים החליט לעשות שינוי דרמטי בחיים ועבר לתחום החינוך. הוא למד בבית־ספר מנדל למנהיגות חינוכית, הצטרף לקבוצת הורים שהקימה בית־ספר משותף לדתיים ולחילונים ולאחרונה סיים את תפקידו כסגן נשיא מכון הרטמן.
"ברור לי שאנחנו הולכים נגד הזרם, יוצרים משהו חדש בתוך החברה הישראלית, ושזה דבר מורכב וקשה", הוא מספר. "אנחנו כל הזמן צריכים להתמודד עם השאלה של הרב־תרבותיות – איך יוצרים איזונים בתוך בתי־הספר ואיך מקפידים על שוויון בין התרבויות, כשברור שיש פה רוב יהודי ומיעוט ערבי. אנחנו רוצים ליצור מקום שהשוויון בו הוא ברור".
גם אריק ספורטה, מנהל בית־הספר התיכון "מקס ריין" בירושלים מזה שמונה שנים, לא הגיע מרקע של חינוך: הוא בוגר של מחלקת הצילום באקדמיה בבצלאל, ובמשך שנים הוא עבד בתעשיית הקולנוע הדוקומנטרי – עד שהחליט לעשות שינוי. ספורטה למד במשך שנתיים בתכנית מנדל למנהיגות חינוכית צעירה בפריפריה מחזור ב’, שמפתח תהליכי שינוי בחברה הישראלית, בין היתר באמצעות החינוך, ואחרי מספר שנים בתפקידים שונים בתחום החינוך הגיע לניהול "מקס ריין".
באווירה של היום בית ספר דו־לשוני יכול להישמע כמו בועה, בייחוד בירושלים. "אני לא מוכן לקבל את ההגדרה בועה – אני מעדיף חממה. חממה זה מקום שמצמיח, שנותן לתנאי החוץ להיכנס פנימה בתנאים מבוקרים. כשצמח גדל בחממה, יוצאים ושותלים אותו ביער. אנחנו לא מתעלמים מהחוץ, אנחנו עושים את זה בצורה שמאפשרת שיח בין אנשים. יש יותר שיח אצלנו מאשר בבתי־ספר חד־לאומיים, דווקא בגלל המגוון. אני חושב שהמניע הראשוני של ההורים לרשום את הילדים שלהם לבית־הספר הוא שונה. באוכלוסייה הערבית המניע הוא בעיקר הרצון להשתלב בחברה הישראלית, ואצל היהודים הדגש הוא על חיים משותפים והיכרות עם האחר".
מה לגבי חופש הביטוי, דעות לא מקובלות?
"אנחנו מאפשרים קודם כל שיח. כמובן שיש גבולות של מה אפשר להגיד ומה לא, אבל ממקום שבו אסור לבטל את דברי האחר. אנחנו רואים תלמידים שמגיעים מחטיבת ביניים לכיתה ט’, והזהות הפנימית שלהם מתגבשת. לכן פיתחנו את שיעורי הדיאלוג. המורים שלנו עוברים הכשרה של מנחי קבוצות, והם מעבירים שעות חינוך ודיאלוג".
"לא מובן מאליו שזה קיים"
קולות דומים נשמעים גם בכפר קרע. "האתגר שלי היה לקום כל בוקר ולעשות משהו שהוא לא מובן מאליו – לא מובן מאליו שבית־הספר קיים, לא מובן מאליו שיהודים וערבים באים לבית־הספר ולא מובן מאליו שהם רוצים ללמוד בו", אומר ד"ר חסן אגבאריה, בוגר בית־ספר מנדל למנהיגות חינוכית מחזור ח’, מי שעד לפני חצי שנה ניהל את "גשר על הוואדי", בית הספר הדו־לשוני של רשת יד ביד בכפר קרע, זהו בית הספר היחיד בארץ שנמצא בתוך יישוב ערבי ולומדים בו תלמידים יהודים.
"גשר על הוואדי", שבו לומדים תלמידים מגיל טרום חובה ועד כיתה ו’, הוקם בשנת 2004 על ידי הורים ערבים ויהודים מהאזור שביקשו לנסות לגשר על הפערים והמתיחויות, בייחוד לאחר מהומות אוקטובר 2000 בוואדי ערה. "בהתחלה הייתה אופוריה גדולה לגבי בית־הספר", נזכר אגבאריה. "זה לא מובן מאליו להקים בית־ספר ולמקם אותו ביישוב ערבי. הייתה גם התלבטות גדולה, אנשים שחשבו שזה התאבדות".
אגבאריה החל לנהל את בית־הספר שש שנים לאחר מכן, וכיהן בתפקיד במשך שמונה שנים. "כשאני הגעתי היו בבית־הספר מאה תלמידים, מתוכם רק 15 יהודים", הוא מספר "היום יש שם 350 תלמידים, מחצית מהם ערבים ומחצית יהודים".
מתיחות ביטחונית משפיעות על בית־הספר?
"בוודאי, אבל במקומות שבהם אנשים אחרים אולי אומרים 'בואו לא נדבר על זה כדי להישאר חברים', אנחנו אומרים 'בואו נדבר על זה כדי להישאר חברים'. התלמידים שסיימו את בית־הספר הם היום אנשים מודעים, משכילים ובעלי מודעות פוליטית. הם בהחלט אנשים עם אופי".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף קרן מנדל
לפנייה לכתב/ת 
