"מגיע להם חינוך בדיוק כמו לילדים שלי"
הבעיות הכלכליות, חרדת הגירוש ומצוקת הזרות מקשות על חייהם של העובדים הזרים ומבקשי המקלט בישראל, ופוגעות בסיכויים של ילדיהם – שמרגישים ישראלים לכל דבר – לזכות בחינוך הולם. שלוש נשים החליטו לעשות מעשה, כדי להגשים את חזון החינוך השווה לכל אדם בישראל באשר הוא אדם. "אנחנו צריכות לתת לילדים האלה את הביטחון הבסיסי שלכולנו הוא מובן מאליו", הן מסבירות
בשיתוף קרן מנדל
איך מייצרים חינוך, כששאלה של גירוש מרחפת מעל הראש? לא בקלות. "יש חרדה יומיומית", מספרת יעל בונה לוי, מנהלת מעון לילדי עובדים זרים בדרום תל־אביב. "אנחנו מבלים הרבה זמן עם הילדים, אז יש לנו המון אחריות, ואנחנו צריכים להיות מעורבים עם המשפחה והקהילה ככל שאנחנו יכולים".
הזכות לחינוך בסיסי אולי נראית מובנת מאליה לרובנו, אך עבור ילדי אזרחים זרים היא הייתה במהלך השנים נושא למאבק עיקש. הדרך של ילדי הזרים לקונצנזוס החינוכי היא מלאת אתגרים, מהמורות וגם הצלחות משמעותיות – כפי שאפשר ללמוד מסיפורן של שלוש נשים.
כתבות נוספות במתחם מנהיגות, חינוך וחברה :
בית הספר של העתיד
"המבט שלהם היה מושפל"
קארן טל ניהלה בין השנים 2005 ל־2011 את קמפוס ביאליק־רוגוזין בדרום תל־אביב – מוסד חינוכי רב־לאומי ורב־תרבותי, הכולל ילדי מהגרי עבודה ופליטים מ־48 מדינות שונות. בתקופת כהונתה זכה בית־הספר לפרס החינוך הארצי, במעמד נשיא המדינה דאז שמעון פרס ושר החינוך דאז גדעון סער. "כשהגעתי לבית־הספר, רציתי להכיר את הילדים, ולכן בכל בוקר עמדתי בשער ובירכתי אותם לבוקר טוב", היא מספרת.
"שמתי לב שחלקם נכנסים עם מבט מושפל ולא מחזירים ברכה במאור פנים. כדי לגלות את הסיבה, השתמשנו בכלי שקיבלנו מפרופ' רמי בנבנישתי, ובאמצעות ראיונות עומק גיליתי שיש בבית־הספר 128 ילדים המועמדים לגירוש ואין להם סטטוס. הבנתי שהמושג 'להעניק מוגנות לילד' קיים לא רק במובן הצר – אם אין לילד קורת גג קבועה, מה הטעם ללמד אותו שירים או משוואה עם שלושה נעלמים?"
בתור בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, טל אומרת כי "בשלב ההוא, אם להשתמש בשפה של מנדל, קודם כל עשינו המשגה – זיהינו את המניע ואת הצמתים המרכזיים. לאחר מכן חתמתי על סוג של חוזה מול הילדים בבית־הספר, שבו הצוות מבטיח להפוך עולמות בשבילם במטרה להסדיר את המעמד שלהם, להוות קול ושופר עבורם – ובתמורה הילדים מבטיחים להתנהג כמו בני־אדם, גם במקום בו אין בני־אדם, ולשאוף להצלחה". המאבק נשא פרי כשב־2006 עברה בכנסת החלטה להסדרת המעמד של חלק מהילדים, ובהמשך התקנות כללו עוד ועוד ילדים.
יעל בונה לוי הגיעה לתפקידה הנוכחי אחרי מסלול מעניין במיוחד. היא בעלת תואר ראשון ושני במשפטים ובוגרת המחזור השלישי של בית־ספר מנדל למנהיגות חינוכית, שלקחה חלק בהקמת בית־הספר הדמוקרטי בכפר־סבא, אותו גם ניהלה, וכן הייתה חלק מהצוות המייסד של בית־הספר "החדש" בחולון, המתמקד בהיי־טק ובלמידה מבוססת פרויקטים.
"כששאלתי את עצמי מה הלאה, ניסיתי להבין מה הכי חשוב בעיר שלי, שיכול להביא לידי ביטוי ידע שהתחלתי לצבור בחינוך, וגם במשפט", היא מספרת. "הבנתי שהכל מתנקז לאוכלוסיית מבקשי המקלט ומהגרי העבודה". באותה תקופה, עמותת "לשובע" נענתה לקריאה לפתוח גנים שנועדו להחליף את המסגרות הפיראטיות שבהן שהו ילדי הזרים, ולספק לילדים הללו מענה הולם, מכבד ומפתח. "המטרה היא לתת כל מה שאפשר לחלום לכל ילד, לא חשוב מאיפה הוא בא", היא אומרת. "הילדים לא חלק מוויכוח פוליטי – אני רוצה בשבילם מה שאני רוצה לילדה שלי, לא פחות.
בונה לוי, שנחשפה לנושא הפליטים גם במסגרת סמינר על עלייה הגירה ופליטות שהתקיים בשנה שעברה ביחידת בוגרי מנדל ונועד להקנות לבוגרי מנדל ידע וכלים בהובלת שינוי בקרב אוכלוסיות אלה, מספרת על הורים קשובים מאוד שמטפחים את החינוך של ילדיהם. "הגדרנו מטרות במעון: להיטיב עם התינוקות והפעוטות, להעניק להם מסגרת התפתחותית תקינה ובטוחה מבחינה נפשית, רגשית והתפתחותית ולספק צרכים בסיסיים לצד מזון בריא ועשיר", היא מספרת. "אנחנו מפגינים אמפתיה לכל ילד ולתרבות שלו".
"הסתכלות רחבה על סוגיה ציבורית"
עורכת־הדין ענת בן דור היא מייסדת ומנהלת הקליניקה לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב והיא בוגרת מחזור ז' של בית־ספר מנדל למנהיגות חינוכית, שבה קיבלה "בעיקר הסתכלות רחבה יותר על סוגיות ציבוריות". בהתאם לכך, במסגרת התוכנית הקלינית, פליטים ומבקשי מקלט מקבלים ייצוג ללא תמורה במגוון סוגיות הנוגעות למעמד שלהם.
כשהיא נשאלת על סוגיית ילדי הזרים, בן דור נזכרת במקרה של הפרדת ילדי מבקשי המקלט במערכת החינוך באילת. "בזמנו הייתה בעיר אוכלוסייה של מבקשי מקלט, בעיקר מדרום סודן, שעבדו במלונות", היא מספרת. "מלבד שני ילדים, העירייה לא רצתה לשלב אותם במערכת החינוך". הורי הילדים פנו לארגוני זכויות האדם המטפלים במבקשי המקלט, בתחושה של השפלה – משום שהילדים מופרדים מבני גילם. בעזרת עו"ד יונתן ברמן מהמוקד לפליטים ומהגרים ועו"ד יעל כפרי, מומחית לדיני חינוך, נעשתה פנייה לעיריית אילת ולמשרד החינוך. "אחרי שסורבנו, הגענו לבית־המשפט בבאר־שבע", מספרת בן דור. "פסק הדין המשמח, שניתן ב־2012, קבע שצריך לשלב את הילדים במסגרות חינוך ממלכתיות רגילות".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף קרן מנדל
לפנייה לכתב/ת 
