ג'ון סי. ריילי: "אני לא רואה איך מישהו שובר את השיא שלי"
ג'ון סי. ריילי משתתף בכל כך הרבה סרטים טובים שאפילו המציאו פרס על שמו. בריאיון לרגל הסרט "האחים סיסטרז", הוא מדבר על הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין הסוס שלו ועל סצנת העכביש שלא תצא לכם מהראש
בשנת 2003 רשם השחקן ג'ון סי. ריילי הישג נדיר: שלושה סרטים בהשתתפותו נכללו ב"חמישיה הפותחת" והיו מועמדים לאוסקר הסרט הטוב ביותר: "השעות", "כנופיות ניו-יורק" ו"שיקגו". הוא עצמו, אף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה בזכות הופעתו ב"שיקגו". מאז שנות ה-40, אף שחקן לא עשה כזאת שלישיה.
בעקבות המקבץ המרשים הזה התפתחה באינטרנט הלצה שנקראת "פרס ג'ון סי. ריילי". "הפרס" מוענק לשחקן שהשתתף באותה שנה בהכי הרבה סרטים שמועמדים לאוסקר (המינימום הוא שלושה סרטים). אחרי שריילי עשה זאת, לקחו 15 שנה עד ששחקן נוסף ישחזר את ההישג: בטקס שנערך השנה שלושה סרטים של מייקל סטולברג היו מועמדים לאוסקר הסרט המצטיין: "העיתון", "קרא לי בשמך" ו"צורת המים", אבל הפעם על תואר הסרט הטוב ביותר התקוטטו שמונה סרטים.
"כמובן שאני מודע למשחק הזה שקרוי על שמי", אמר ריילי (53), כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "הפרס הזה הוא בעצם דרך לומר: 'וואו, עשית הרבה סרטים השנה'. אני לא רואה כרגע איך השיא שלי נשבר. אגב, בטקס האוסקר הקרוב, יש לי סיכוי טוב לזכות שוב במשחק הזה אם ארבעת הסרטים שעשיתי יהיו מועמדים: 'האחים סיסטרז', 'ראלף שובר את האינטרנט', 'ווטסון והולמס' ו'סטן ואולי'".
בינתיים, עד שחברי האקדמיה לקולנוע יכריזו על המועמדים, אפשר להתרשם מהביצועים של השחקן הכי עסוק בהוליווד ב"האחים סיסטרז", מערבון המפליא לשלב הומור ואלימות, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, ועולה מחר (ה') לבתי הקולנוע בישראל.
זהו הסרט הדובר אנגלית הראשון של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר ("נביא", "חלודה ועצם", "דיפאן"), והוא מבוסס על ספרו של פטריק דה-וויט הקנדי. העלילה עוקבת אחר האחים סיסטרז - שני רוצחים שכירים-ציידי ראשיים (ריילי וחואקין פיניקס) מאורגון, שנשכרים על ידי אדם מסתורי ועשיר למשימת איתור וחיסול, על רקע הבהלה לזהב במאה ה-19 במערב הפרוע. יעד המשימה: הרמן קרמיט וורן (ריז אחמד), גבר מתבודד וכימאי מחונן, שיודע איך הופכים את הזהב בנחלי קליפורניה לקל יותר לאיתור. ג'ייק ג'ילנהול מגלם את הגשש המסייע במשימת האיתור.
"יש ב'האחים סיסטרז' את כל האלמנטים המספקים של מערבון - מרדף, סוסים, קרב יריות ורובים - אבל יש בו גם פגיעות שנחשפת אט-אט", סבור ריילי. "לא רואים את זה בסרט של קלינט איסטווד, לטוב ולרע. אתה לא יודע מה עובר רגשית על הדמות של קלינט איסטווד במערבונים שהוא עשה, אבל על האחים סיסטרז רואים די בבירור, מרגע לרגע, מה קורה.
"אחת הסיבות שאתה חש אהדה גדולה כלפי האחים היא שבמובן מסוים הם לא בחרו להיות רוצחים, וזה נכפה עליהם דרך טראומה שהם חוו. הם התחילו בחיי הרצח לפני שהייתה להם יכולת לקבל את ההחלטה הזו. הטראומה הזו עיכבה את הצמיחה שלהם מגיל צעיר. התחושה היא כאילו הם עדיין ילדים שהיו צריכים להרוג את אבא שלהם. במקום מסוים אתה סולח להם".
למעשה, "האחים סיסטרז" נולד הודות למפיקה אליסון דיקי, רעייתו של ריילי. "לפני כמה שנים עשיתי את הסרט 'טרי', שגם אותו כתב פטריק. רעייתי אליסון שאלה אותו: 'תגיד, כתבת עוד משהו?' והוא אמר, "כן, האמת שכתבתי עוד תסריט. עוד לא הראיתי אותו לאף אחד. רוצה לקרוא אותו?'. זה היה 'האחים סיסטרז'. אליסון קראה אותו ואמרה: 'אתה חייב לקרוא את זה!'. התסריט לא נותן לך להניח אותו לרגע, וממש מדבר אליך כמו סרט; כשאתה קורא אותו הוא ויזואלי מאוד".
גדלת על מערבונים?
"סוג של. כן. אפשר לומר שאכלתי אותם עם ארוחת הבוקר מרוב שהם היו בכל מקום. זו לא הייתה בחירה באמת. בין אם אתה אוהב מערבונים ובין אם לא, הם פשוט היו בכל מקום".
בפסטיבל ונציה הוצגו מספר מערבונים ראויים. האם אפשר להכריז שוב על "הקאמבק של המערבון"?
"אני לא יודע אם ניתן להכריז על הקאמבק של המערבונים. אני לא חושב שמערבונים הפסיקו אי פעם. האמת שמעניין לחזור להיסטוריה של הקולנוע ולראות כמה שנים עברו מבלי שעשו מערבון. הייתי אומר שהכי הרבה יהיה מדובר בשנה. תעשיית הסרטים נולדה בדרום מערב ארה"ב, אז מה עוד אפשר לצלם שם, אם לא מערבון? אתה נוהג חצי שעה צפונה מלוס אנג'לס ומגיע לרד רוקס קניון, מקום בו צילמו מאות מערבונים".
גם הבחירה באודיאר לביים את "האחים סיסטרז", היה רעיון של אליסון, רעייתו של ריילי. "היא זאת שהפנתה בשעתו את תשומת ליבי לסרטיו, והיא זאת שהעלתה את הרעיון לפנות לז'אק. ידענו שהוא יהפוך את 'האחים סיסטרז' לסרט אישי. הוא במאי לא סנטימנטלי, ויש בסרטים שלו גבריות. כשאתה צופה בהם אתה אף פעם לא משועמם. תמיד יש תשומת לב רבה להתקדמות הדברים. לא פעם הוא חותר תחת מה שאתה מצפה שיקרה - כך שהוא גם מפתיע".
למישהו זר כמו ז'אק אודיאר יש גם אולי הבנה ייחודית של ז'אנר ארכיטיפי כמו המערבון?
"לדעתי כן. אחד הדברים המרכזיים שרצינו להימנע מהם הוא לעשות עוד סרט קאובויים נוסח: 'בום! בום! כולם נורו!', ובהם הכל שחור ולבן, טוב ורע, בגלל שיש כבר כל כך הרבה סרטים מצוינים בסגנון. רצינו לעשות מערבון בוגר ורגיש יותר, למנטליות מפותחת יותר.
"האמת שהיה נחמד לקבל נקודת מבט אירופאית על הסיפור הזה, משום שהיא אפשרה לנו, באופן טבעי, זווית אובייקטיבית. הרבה יותר אובייקטיבית משתהייה לאמריקאי כי יש לנו מטען שאנחנו נושאים על הגב לגבי המערב הפרוע, שכנראה מבוסס על דברים אחרים ולא על ההיסטוריה שלנו".
לא הייתה לו בעיה לביים באנגלית?
"לא. למעשה, ז'אק מבין אנגלית היטב כשאתה מדבר אליו. הוא פשוט בוחר לדבר בצרפתית משום שהוא צרפתי. נעזרנו במתורגמנית בשם קאמיל ולדעתי היא נתנה לשיח בין השחקנים לז'אק איכויות נשיות. אני חושב שגברים המתנצחים זה בזה מקיימים שיח שונה מגברים המתקשרים זה עם זה דרך אישה. היו גם הרבה נשים מאחורי המצלמה, ומיד הרגשתי שזה משהו שחשוב מאוד לז'אק שיהיה בסט. לא רצינו שזאת תהיה 'מסיבת נקניקיות'".
ואיך חואקין תיפקד בתור אח? הוא הרי לא האיש הכי קל ופשוט בתעשייה.
"אני חושב שחואקין הוא השחקן הטוב ביותר בתעשייה היום וכמובן שאתה רוצה לעבוד עם הכי טובים. הוא משחק מהבטן, ולדעתי אין מישהו שיכול לעשות את מה שחואקין עושה. זה קצת כמו לצפות בחיית פרא מול המצלמה.
"ידעתי גם שבשביל תפקיד האח אני צריך מישהו שיש לי מערכת יחסים קרובה עמו, מישהו שיש לי קשר טוב אתו. וחואקין היה הבחירה הטובה ביותר. לפני הצילומים, בילינו הרבה יחד - שבועות של רכיבה על סוסים וירי ברובים, של דיבורים והליכות. לאט-לאט הפכנו לאותו אדם".
ריילי מעיד שהצילומים היו מאתגרים ותובעניים. "חזרתי בכל יום הביתה בתחושה שאני מותש, אבל בקטע טוב. הרגשתי שנתתי מעצמי את הכול: פיזית, רגשית, מנטלית. זה סוג העבודה שאתה רוצה לעשות - אתה לא רוצה להשאיר שום דבר בפנים, אלא להוציא הכול בכל יום. זה היה נהדר להיות במקומות יפים בצורה יוצאת דופן. זה היה המשרד שלנו כל יום".
התפקיד דרש ממך לרכב על סוסים. אתה רוכב מצטיין?
"אני רוכב סביר, אבל לא היה לי יותר מידי ניסיון בלדהור מהר. מבחינתי זה היה מעשה של אמון עיוור, ואמרתי לסוס: 'אל תפיל אותי, בבקשה אל תפיל אותי!'. הסוסים בצילומי 'האחים סיסטרז' תמיד היו בלתי צפויים, הרי גם הם יצורים חיים ויש חורים באדמה, שבהם הם עלולים ליפול. כן, היו כמה רגעים בהם כמעט מתתי על הסוס הזה. ועדיין, בכל יום חיבקתי את הסוס ואמרתי לו תודה ששמרת עליי, ונתתי לו תפוח ונשיקה. ידעתי כמה חשובה מערכת היחסים שלי עם הסוס הזה"
מסתבר שלריילי יש אכן קשרים עמוקים עם הסוסים. "כשאתה מסתכל על סוסים הם נראים כמו יצורים מיסטיים, והם אכן כאלה. הפיתוי האנושי הוא לחשוב שסוס הוא כמו מכונית - אמצעי תחבורה. נראה את האנשים מביאים את המכונית הזו לעשות מה שאני רוצה. אתה חייב להבין שזו נפש, שזו אישיות כמו שלי יש אישיות.
"ידעתי שכדי שאוכל לרכב על הסוס שלי, לו קראו פוחיטו, צריכה להיות לי מערכת יחסים עם החיה הזו. ומערכת יחסים כזאת אכן נוצרה. לקראת סוף הצילומים חשבתי: 'אוי, אני אתגעגע לז'אק, אתגעגע לחואקין. וואי, אני אבכה כשזה יסתיים', ואז הגיע היום האחרון ולא בכיתי בכלל בגלל בני האדם, אבל כן בכיתי בגלל הסוס הזה".
אחת הסצנות המצמררות בסרט היא זאת שבה עכביש ארסי אימתני מזדחל בלילה לתוך פיך הפעור, בעודך נם את שנתך ועוקץ אותך. אל תגיד לי שזה היה עכביש אמיתי.
"זה היה רגע מפחיד, כשהייתי צריך להשאיר את הפה פתוח ואז כשסגרתי, צעקו עליי: 'אל תפגע בעכביש!'. מה זה משנה שאני אפגע בעכביש? העיקר שהוא לא יפגע".
אתה רציני? זה אמיתי?
"לא, זה היה CGI. זה מעניין שהייתה לך שנייה של: 'רגע, זה היה אמיתי?'. האנימציה השתפרה עד כדי כך, שאתה יכול לעשות סצנות כאלה באמצעים טכניים".
