ביקורת סרט - "עץ האגס הפראי": יצירה נדירה, מפעימה וסוחפת
נדירות הפעמים שמבקר הקולנוע שלנו, שמוליק דובדבני, מעניק חמישה כוכבים לסרט. הפעם הכבוד הלך ל"עץ האגס הפראי" של נורי בילגה ג'יילן הטורקי, מבכירי הבמאים שפועלים כיום. רגעי השיא שלו כוללים שיחות על יצירה ועל משמעות החיים, לצד רגעי חסד אנושיים
גבר צעיר שב הביתה עם תום לימודיו בעיר הגדולה ותוהה כיצד יראו חייו מעתה והלאה. מה שנראה על פניו כתקציר לסרט של ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות") הוא נקודת המוצא לעבודתו הקולנועית החדשה של בכיר במאי תבל כיום, נורי בילגה ג'יילן הטורקי.
הניגוד בין העיר והכפר והחיפוש אחר משמעות קיומית הם שני נושאים מרכזיים השבים ועולים בסרטיו של ג'יילן, ש"עץ האגס הפראי" (The Wild Pear Tree), הסרט שלשמו נתכנסנו, הוא השמיני שבהם. לא פעם בוחן ג'יילן את הסוגיות האלה, שנחקרו תדיר גם ביצירות הספרותיות של צ'כוב או בקולנוע של ברגמן, מבעד לדמויותיהם של אמנים: צלם ("המרחק" מ-2002), סופר ("שנת חורף" מ-2014) או קולנוען ("ענני מאי" מ-1999). כולם, איך לא, מייצגים פנים שונות של ג'יילן עצמו.
ראיון עם הבמאי נורי בילגה ג'יילן: "חלק מחברי הילדות שלי נפלו ומתו בבאר"
בסרטו החדש והמפעים מדובר בסטודנט צעיר (דוגו דמירקול) השב לכפרו עם תום לימודיו. שתי הברירות העומדות בפניו אינן קוסמות לו. האחת, להשלים את בחינות ההסמכה, להפוך למורה כמו אביו לפניו, ולמצוא עבודה אי-שם במזרח המדינה. האחרת - להתגייס לצבא - או כמו כמה מחבריו, להצטרף ליחידה לפיזור הפגנות של המשטרה. מה שגיבורנו באמת רוצה הוא לפרסם את ספרו החדש, שכותרתו מעניקה לסרט את שמו. מעין יצירה אוטוביוגרפית-לירית, שצומחת מתוך זיכרונותיו ותחושותיו מהמקום שבו נולד וגדל, נופיו ואדמתו.
המקום ספוג בהיסטוריה. זוהי נפת צ'נקאלה שבה שכנה העיר הקדומה טרויה (פסל הסוס הטרויאני, שנותר מצילומי הסרט בכיכובו של בראד פיט, אף מופיע בחלומו של הגיבור), ושבשטחה התחולל קרב גליפולי המדמם בזמן מלחמת העולם הראשונה. הבעיה היא שאין בספרו של הגיבור כדי לקדם את התיירות באזור, ועל כן מתקשה ראש המועצה למצוא בעבור בן המקום ששב הביתה תקציב לפרסום היצירה.
ביקורות קולנוע נוספות:
בשלב מוקדם בסרט הוא אף פוגש באהובתו לשעבר (הזאר ארגוצ'לו), שהעובדה כי היא עוטה כיסוי ראש מעידה על התמורות שהתחוללו בטורקיה בשנות שלטונו של ארדואן (אגב כך, התייחסויות פוליטיות לדיכוי משטרתי ודתי פזורות לאורך הסרט). מתברר כי היא עתידה להינשא לגבר עשיר ומבוגר ממנה, והמפגש ביניהם הוא במידה רבה פרידה מעברו. בהדרגה מתחוור לגיבור, כי להתנשאות והביקורת שיש לו כלפי בני גילו וכיתתו שנותרו מאחור שעה שהוא יצא את גבולות כפרו - אין כל בסיס. אחרי הכול, הוא עצמו שב מבלי למצוא את דרכו בעולם.
וישנו גם אביו (מוראט ג'מג'יר), מורה ותיק שהסתבך בהימורים ונותר בעל חוב לכמה מבני הכפר המציינים זאת, באי נעימות, בפני בנו. זה מצדו מוכיח את אביו על שהוא מבלה את ימיו בהימורים בבתי קפה, וכן על התעקשותו לחפור באר מים בחצר בית סבו - באר שלא זו בלבד שאין כל סיכוי למצוא בה מים, אלא שגוש סלע גדול סותם אותה והניסיונות להוציאו מתוכה מסתיימים, פעם אחר פעם, בנפילתו חזרה פנימה. ממש המיתוס של סיזיפוס, בהפוכה.
שלושת שיאיו של "עץ האגס הפראי" אינם מצויים ברגעי פעולה כאלה או אחרים, אלא דווקא בסצינות דברניות, ארכניות, שהן לכאורה ניגודה המוחלט של המהות הקולנועית - אך ג'יילן מצליח לסחוף באמצעותן את הצופה, ברמה המחשבתית והרגשית. סצינה אחת מתארת את מפגשו של הגיבור עם סופר מפורסם בן המקום. אלא שלא מדובר במפגש בין מעריץ שוטה ואמן נשגב, כי אם בסיטואציה שבה הסטודנט הצעיר מתגרה בסופר עד שהוא משתלח - בעצבים מרוטים - בקלישאות הרומנטיות שמנסח בפניו הצעיר המיוסר על אודות השראה ויצירה.
הסצינה השנייה, אולי פסגת הסרט, היא זו שבה הגיבור מוצא עצמו עד לשיחתם של שני אימאמים - אחד מהם נמצא על צמרת עץ תפוח ומשליך את הפירות לחברו. השיחה נפתחת בדיון על מידת החופש שבפרשנות ציוויי הדת, עוברת להגות על ציות מול רצון חופשי ואמונה מול אמת, ונחתמת בהכרה באבסורד שבקיום האנושי. זוהי רשימה חלקית בלבד של הנושאים העולים לדיון תוך כדי הליכה מעץ התפוח אל בית הקפה - דיון שגם בעקבותיו מתקשה הגיבור למצוא מזור להתלבטויותיו האקזיסטנציאליסטיות. השיא השלישי, לקראת סופו של הסרט, מצוי במפגש בין הבן ואמו (בנו ילדירימלר) לה הוא מקדיש את ספרו שרואה אור סוף כל סוף. ניכר שהגיבור משמיע במהלך המפגש הזה את קולו של הבמאי ג'יילן ביחס להערכה לה תזכה, או שלא, יצירתו. אך בעיקר עוסקת שיחה זו בדמותו של אבי המשפחה בצעירותו, בטרם הלך ודעך, ובהכרזתה המרגשת של האם כי לו יכולה הייתה להחזיר את הזמן לאחור - לא הייתה משנה דבר בחייה.
שלוש הסצינות הכבירות הללו (ג'יילן כתב את התסריט יחד עם אשתו, אברוּ, שהיא גם שותפתו הקבועה, והשחקן אקין אקסו, שאף מופיע בתפקיד אחד האימאמים) מאלצות את הגיבור להתמודד עם העולם ועם תפיסתו העצמית החצופה לפיה הוא נעלה על הוריו וסביבתו. הטון המפויס בו מסתיים הסרט - שנע לא פעם בין הזיה ומציאות - מבהיר שגם תבוסה היא סוג של נחמה, ומעניק ליחסי האב והבן רגע נשגב של חסד. הבן מזהה את עצמו באב, ואת האב בו. אחרי הכל, כולנו סוג של אגס פראי - יוצאי דופן, בודדים, לא מעוצבים.
צלילה אל עומקיו של "עץ האגס הפראי", תוך ניסיון להעביר את עוצמותיו הרגשיות והדרמטיות בביקורת אחת, היא בגדר מעשה בלתי אפשרי. נאמר רק שזהו סרט נדיר שאוצרותיו פרושים בפני צופים שיודעים להוקיר יצירת אמנות גדולה.
