אנחנו כל כך יפים. למה אנחנו לא רואים את זה?

יש בנו דברים כל כך יפים, אבל אנחנו לא רואים אותם. יש לנו כל כך הרבה הישגים, אבל אנחנו לא רואים אותם. יש לנו כל כך הרבה כישרונות, אבל אנחנו לא רואים אותם. יש בנו כל כך הרבה כריזמה וחוכמה, עומק ועוצמה, אבל אנחנו לא רואים אותם. יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותנו ורואים אותנו, אבל אנחנו לא רואים אותם.

העיניים שלנו עצומות לרווחה.

אנחנו רואים את כל מה שסביבנו, אבל אנחנו לא רואים את עצמנו. העיוורון מנהל את חיינו. כבר שנים שאנחנו סובבים לנו בעולם ולא מצליחים לראות כמה הוא יפה. כמה החיים יפים. כמה אנחנו יפים. מוצלחים. אהובים. שווים. אנחנו משוכנעים שאנחנו לא. אנחנו ביקורתיים. סקפטיים. רגזניים. מיואשים. אפורים. עייפים. מותשים ממש. מוזנחים רגשית. מרגישים נורא לבד. ורוצים שקט. רק קצת שקט מכל החיים האלה.

אבל החיים יפים. ואנחנו יפים. רק שהמחשבות שלנו לא רואות את זה. המחשבות שלנו עיוורות. המחשבות שלנו הן אוסף משכנע של מלים שליליות ומשפטים מבטלים, שמבהירות לנו כמה אנחנו לא בסדר, כמה לא מגיע לנו, אין לנו סיכוי, זה לא אפשרי, זה גדול עלינו, אף אחד לא מקשיב לנו, איש אינו אוהב אותנו, אנחנו בודדים, ובאופן כללי הכל רע. אנחנו בטוחים שאנחנו קורבנות. מסכנים. קטנים. ואבודים.

לעוד טורים של אבישי מתיה

התרגלנו לפחד עד שאנחנו לא רואים את המציאות

זו לא המציאות, זה המנגנון ההרסני שלנו. זה הפצע. זה הכאב. זה הפחד. אנחנו לא רואים את הפצע, כי הפצע הוא אנחנו. אנחנו לא חשים בכאב, כי הכאב עוטף אותנו. אנחנו לא יודעים שאנחנו מפחדים, כי התרגלנו לפחד כל כך עד שכל חיינו עוברים דרך פילטר עגום של בושה, בהלה, לחץ והימנעות.

אז אנחנו לא חיים את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לנו, אלא את התוצאה של הפצע, הכאב והפחד: מחיקה של מי שאנחנו. אנחנו חיים את המחיקה. אנחנו לא רואים את עצמנו, כי מחקנו את עצמנו. ומחקנו את עצמנו, כי לא רצינו להרגיש. את ההשפלה, את הביקורת, את הביזוי, את הריחוק, את הטענות, את הצעקות, את כל מה שספגנו. בבית ובחוץ.

ספגנו כל כך הרבה. נעלבנו כל כך הרבה. בכינו כל כך הרבה. והתייאשנו כל כך עמוק. עד שהתכווצנו. והשתבללנו. והתרחקנו מעצמנו. אנחנו כבר לא זוכרים מי זה עצמנו. מה היה שם, מי היה שם, שצחק, ושמח, וקפץ, ורץ, והשתולל, ולא פחד משום דבר, והיה נבון וחכם ועמוק וחופשי. ואז הוא נעלם. אנחנו העלמנו אותו.

מאז, אנחנו לא רואים את עצמנו. אנחנו לא רואים את היופי שבנו. אנחנו לא רואים כמה אנחנו רגישים. עדינים. מקסימים. רכים. שובי לב. יש בנו כל כך הרבה טוב, אבל אנחנו לא רואים את זה. יש כל כך הרבה טוב שעשינו, אבל אנחנו לא רואים את זה. כולם רואים את זה, רק אנחנו לא. זה ממש לא חייב להיות ככה. אפשר לשנות את זה. ולהשתנות.

אני מזמין אתכם להסתכל במראה. אני מזמין אתכם להשתחרר מהעיוורון, לפקוח את העיניים ולראות את עצמכם. לראות את עצמכם בדיוק כפי שאתם. אני מזמין אתכם להפסיק להתיש את עצמכם בשיפוטיות הרסנית, בתוקפנות פנימית ובאלימות עצמית. אני מזמין אתכם לחזור ולאהוב את מי שאתם. כפי שאתם. ללא התניות או מאמץ. אני מזמין אתכם להביט עמוק פנימה ולגלות את הילד שמשווע לחיבוק, לליטוף ולנשיקה. הילד היפה הזה שהוא אתם.

אפשר להתחיל עכשיו.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת