להציל את תיאטרון הצלליות האחרון בסוריה
שאדי אל-חלאק, מפעיל תיאטרון הצלליות האחרון בדמשק, איבד את רוב הציוד שלו במלחמה ונמלט ללבנון. הוא חשש שהאמנות העתיקה תיכחד בארצו, אך אז אונסק"ו החליט שיש לשמרה. "זה חלק מהמורשת שלנו"
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
תיאטרון הצללים המסורתי היה מרכיב מרכזי בחיי בתי הקפה של דמשק. מספרי סיפורים השתמשו בבובות צבעוניות עשויות מעור של בעלי חיים כדי לבדר את הקהל שלהם בסיפורי מעשיות, בסאטירה, בשירים ובפיוטים.
בשבוע שעבר הוסיף ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, אונסק"ו, את תיאטרון הצללים של סוריה לרשימת "מורשת תרבותית בלתי מוחשית". בארגון אמרו שיש להציל אמנות זו, שהצטמצמה לעומת צורות מודרניות של בידור ונפגעה מהמלחמה.
"עד לפני שלושה או חמישה ימים הייתה זו אמנות שלא סיפקה לחם. עכשיו אנחנו כבר יכולים לחשוב על קנייה ואכילת לחם. אני מקווה לטוב", אמר אל-חלאק. כשהוא התחיל לעסוק בתחום, בשנות העשרה המאוחרות שלו בשנת 1993, תיאטרון הצללים המסורתי כבר לא היה נפוץ כל כך, ומשפחתו הייתה מודאגת שהוא לא יוכל להתפרנס.
הוא החיה את האמנות בעזרת סיפורים ישנים וספרי היסטוריה, והכין את הבובות בעצמו. הבובות עשויות מעור של גמל, פרה או חמור, וכל דמות מייצגת תכונה חברתית מסוימת.
בהופעה שהוא קיים לאחרונה, השתמש אל-חלאק במסך שקוף, שנצבע כסמטה בעיר העתיקה של דמשק. אל-חאלק ביקש לספר סיפור על סוחרים חסרי מצפון באמצעות שתי הדמויות הראשיות המסורתיות - קראקוז התמימה ואיוואז החכמה והערמומית. הבובות נשלטות במקלות ומוצמדות אל גב המסך עם תאורה מאחוריהן, כך שהצללים שלהן מוקרנים עליו. אלה הבובות היחידות שנותרו לו.
בתחילת המלחמה איבד אל-חלאק את מערכת התיאטרון הניידת שלו ו-23 דמויות אחרות עשויות עבודת יד במזרח רוטה, ממש ליד לדמשק. הוא ברח מהמלחמה וחצה את הגבול ללבנון, שם עבד במשך שנתיים כפועל. מדי פעם הוא הופיע שם בבית ספר לילדים סורים. במהלך אחת ההופעות הבחינו בו לראשונה אנשי אונסק"ו.
כעת, אחרי ששב לדמשק, הוא יתחיל ללמד קבוצה של בובנאים פוטנציאליים כדי להבטיח את הישרדותה של האמנות. "אני יכול לדמיין עד כמה אנשים יהיו שמחים לראות את האמנות הזאת שורדת ולא נעלמת", הוא אמר. "זה חלק מהמורשת ומהתרבות שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
