חפץ חשוד

מתיישב במקדונלד'ס של הסנטר. מניח את תיק הגב שלי על הריצפה. מעניין שהשומר בכניסה בכלל לא טרח לבדוק אותו. מביא ביסים בהמבורגר שלי. המקום הזה כל-כך דוחה שאני מתכנן לגמור את ההמבורגר ואז פשוט לקום ולהסתלק. רגע אחד, בעצם...? אולי זה מין מקום כזה שאחרי הארוחה צריך להחזיר את המגש לדלפק? אז אני אחזיר. למרות שזה מבחיל אותי.
בזווית העין אני רואה איש עסקים מסתלק מהמקום ומותיר אחריו את המגש. כעבור כמה דקות אני גם רואה מנקה ניגשת ולוקחת את המגש שלו. תודה לאל! אני יכול להסתלק מיד!
ההמבורגר נבלס כבר כמעט עד הסוף, כשלפתע חוזר למושבו איש העסקים. הוא בוחן את שולחנו הריק, ואז שולח אלי מבט. "יהיה טוב, תאמין לי", הוא מסנן. מבטו מבהיל מעט. מה הוא רוצה ממני? למה בכלל חזר לכאן? מה יש לו לחפש אחרי שסיים את הארוחה?
"כן, יהיה טוב", אני מזייף חיוך.
"תגיד", הוא אומר, "ראית במקרה את התיק שלי באיזור? תיק שחור, בצורת מזוודה?".
"מצטער", אני משיב. הוא יוצא מן המקום מודאג, בלי להודות לי על הניסיון.
ההמבורגר נגמר, לוקח עוד שלוק מהקולה ואז, כמו בתוכנית, קם ומתקדם היישר ליציאה. אלא שאחרי שני צעדים אני קולט פתאום מה דפוק בתוכנית שלי. תיק הגב! שכחתי אותו ליד השולחן!
אני חוזר בריצה אל השולחן ומדמה לעצמי פתאום תמונה איומה: הייתי ממשיך ללכת, נזכר אחרי עשרים דקות ששכחתי התיק במקדונלד'ס, ואז הייתי חוזר ורואה שכבר הגיעו חבלנים, ושעומדים לפוצץ לי את התיק. ואז הייתי צריך ודאי לתת כל מיני פרטים מזהים על התיק לפני שאני מקבל אותו, ופרטים על התוכן הפנימי שלו בשביל שהחבלנים יהיו בטוחים שאני לא מחבל. וכל האנשים אז היו ודאי מסתכלים עלי כמו על מחבל. אוי, כמה מביך זה יכול היה להיות.
אני רוכן אל תיק הגב שלי, מרים אותו מהרצפה, ובפרץ רגשות מחבק אותו. אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל באותו הרגע הדבר היקר לי ביותר בכל העולם הוא תיק הגב הזה, הנכס שלי.
אבל אז אני מתגבר על פרץ הרגשות, מפני שחשוב לי להתרכז במשימה שלשמה אני כאן. אני פותח את התיק, מוציא מתוכו את הפצצה, מפעיל אותה, ואחר-כך מכניס אותה שוב אל תוכו, סוגר אותו ומניח. אז אני בורח מהר, בלי להחזיר את המגש, לפני שמישהו ירגיש בפנים החשודות שלי.