פרויקט מסלול: הזוגיות פורצת הדרך של דקלה גולדנטל ואלין וינוגרצקי
הן הכירו בגלל גמל ולפני מספר חודשים התחתנו והפכו לצמד האתלטיות הלסביות הראשונות בישראל. על החשש מהיציאה מהארון ("קצת התביישתי"), הפחד של ספורטאים להיחשף ("יש הרבה גאווה עצמית ופוליטיקה") והסיום המוקדם של הקריירה ("הפציעה שינתה הכל"). ריאיון זוגי
"תכננתי להיות אתלטית פעילה לפחות עד גיל 30, ואולי אפילו 35, אבל הפציעה שלי שינתה הכול. זה כל כך מתסכל לפרוש מהמסלול בגיל 26", אומרת דקלה גולדנטל, האצנית בעלת התוצאה השמינית בכל הזמנים בארץ בריצת 100 מ' עם 11.86 שניות. "אני עדיין מקבלת טיפולים פיזיותרפיים מתוך תקווה קלושה שהמצב ישתנה, אבל לא רואה סיכויים גדולים".
גם חברתה בהפועל חולון, אלין וינוגרצקי, שמחזיקה בתוצאה השביעית ב-3,000 מטר מכשולים בארץ (11:09.81 דקות), מעריכה בגיל 27 שכבר לא תרוץ בתחרויות גדולות, אלא תסתפק בקידום הדור הבא ולהיות מאמנת אתלטיקה. הסיבה, מבחינתה, היא העובדה שלא התקדמה בשלוש השנים שחלפו מאז קבעה בבלגיה את שיאה האישי.
פורצות דרך
עד כאן עברן המקצועי והישגיהן בעבר, מאחר שזו ממש לא הכותרת והדבר שמאחד ביניהן, אלא דווקא האהבה. בשנה האחרונה הן הפכו לזוג הלסביות הנשואות הראשונות באתלטיקה הישראלית, ובין הזוגות הבודדים בספורט הישראלי בכלל. בעוד וינוגרצקי הייתה כבר מזמן לסבית מוצהרת, גם אם הדבר לא פורסם עד לאחרונה, גולדנטל המופנמת יותר נחשפה רק השנה. "קצת התביישתי לצאת מהארון כי חשבתי מה יגידו ואיך יקבלו את הדברים, במיוחד באתלטיקה. רק לאחרונה נפתחתי והבנתי כי אין מה להסתיר, זאת אני, ורק כך אני מאושרת".
וינוגרצקי היא ילידת הארץ ובת להורים ממוצא אוקראיני וליטאי. גולדנטל היא ירושלמית במקור שעברה לראשון לציון, בת לאם ממוצא עיראקי ואב רומני-מרוקאי. שתיהן בעלות תואר ראשון בחינוך גופני, ושתיהן מאמנות ובעלות קבוצות ילדים, "אתלטיקט team" שאולי יהיו האתלטים של המחר. דקלה באזור, ואלין בחולון ובאר-יעקב. בנוסף, אלין היא אחת המאמנות בהפועל חולון.
הדבר המפתיע את שתיהן, כל אחת בנפרד, הוא שההיכרות ביניהן נמשכת כבר 14 שנים. "לא יודעת איך, אבל הרבה שנים אפילו לא יצא לנו לדבר", מספרת וינוגרצקי. "ראיתי שהיא הגיעה לכמה תחרויות עם חברה, אבל לא התעסקתי בזה יותר מדי".
גולדנטל: "לפני שלוש שנים, לגמרי במקרה, כתבתי משהו בפייסבוק על גמל. זו הייתה פעם ראשונה שאלין התעניינה במשהו שכתבתי. המשכתי להתכתב ולפתח את הנושא באותו הלילה. השיחה התפתחה והתחלנו גם לדבר על נושאים אישיים וזוגיות עד השעות הקטנות של הלילה".
"אחרי מספר ימים קבענו להיפגש. זרמנו והרגשתי שמשהו טוב קורה, ושיהיה לזה המשך", נזכרת וינוגרצקי. גולדנטל מוסיפה: "עדיין היה עניין של תהליך, לא מיהרנו. בהתחלה אלין הכירה לי את החברות שלה. המשכנו להתחבר. בסוף אותה שנה כבר עברתי לגור איתה, בבית של ההורים שלה בראשון לציון. גרנו שם ביחד שנתיים וחצי. ההורים שלה קיבלו אותי יפה מאוד". אלין: "במשפחה שלנו, להיות לסבית זה לא משהו יוצא דופן".
היו התלבטויות בדרך?
גולדנטל: "רק לפני שהתחברנו אישית, לא אחרי שכבר התחלנו להיות בזוגיות. ההתלבטות הייתה בגלל השונות הגדולה בינינו. כאשר היינו במחנות אימונים בארץ, ולפני שהתחלתי להתחבר לאופי של אלין. היא יותר נוכחת ורעשנית, אני קצת נחבאת אל הכלים. בסופו של דבר, דווקא השונות חיברה בינינו יותר מכל דבר אחר. כל אחת מאיתנו משלימה את השנייה".
בתחילת השנה הן הרגישו שבשלו לזוגיות והחליטו לעשות את הצעד הבא. "אלין הציעה שנתחתן וקבענו תאריך", אומרת גולדנטל. "בינתיים היינו צריכות לתכנן את כיווני העבודה והפרנסה שלנו. למרות שאנחנו עובדות כל אחת באזור אחר, למעשה אנחנו שותפות. לשמחתי הצלחנו לשלב את הדברים והייתה חתונה שמחה מאוד עם הרבה אורחים".
גם מעולם האתלטיקה?
גולדנטל: "הרבה. מהפועל חולון, ירושלים, ראשון לציון ובאר שבע, אגודה שהייתי בה שנתיים. כל מי שהגיע לשם ידע לפני כן על היחסים שלנו".
"לספורטאים הרבה יותר קשה להיחשף"
עשיתם היסטוריה והפכתן לזוג הלסבי הנשוי הראשון באתלטיקה. חשבתן איך קורה שבאתלטיקה ובספורט הישראלי אתן כמעט היחידות? האחוז בספורט קטן בהרבה מהאוכלוסייה?
גולדנטל: "זה הפחד מחשיפה. קיימים חששות שהקהל והאוהדים לא יראו את זה בעין יפה. חששות שחברי הקבוצה ילעגו או ינסו להכשיל. מאחורי הקלעים זה בהחלט קיים במספרים גדולים יותר, אני לבדי יודעת בוודאות על אתלטיות לסביות שמתביישות לצאת מהארון כי יש את הרצון לפרטיות. בסופו של דבר, אם אתה נמצא בסביבה מסוימת, סביר שהסביבה תבין זאת לבד".
וינוגרצקי: "אולי הפחד של מה יגידו ואיך יקבלו היא הסיבה העיקרית שלא שומעים על חד מיניים בכדורגל ובכדורסל. חוץ מאורי קוקיה הכדורסלן שהיה לו האומץ להצהיר על כך. לגברים ההומואים הספורטאים הרבה יותר קשה להיחשף, לדעתי כי יש הרבה גאווה עצמית בעולם הספורט. לא פשוט להיות השונה בקבוצה, למרות שכיום זה מזמן כבר לא ביג דיל להיות גיי. אבל עדיין נראה שזה הדבר האחרון שהספורטאים ואוהבי הספורט היו רוצים. לצערנו יש הרבה פוליטיקה בספורט וזה גם משהו שמשחק תפקיד ויכול לפסול ספורטאיות וספורטאיות חד מיניים".
מצעדי הגאווה, בעד או נגד?
גולדנטל: "אני חייבת להודות שאנחנו לא מתחברות למצעדי הגאווה. חשיפת הגוף בפרהסיה היא לא הסגנון שלנו, לכן לא תראו אותנו במצעדים האלה".
וינוגרצקי: "אני לא מבינה מה הצורך העז שיש לחלקם לרקוד חצי עירומים על משאיות? האם אני בעד או נגד המצעד? כן, אני בעד, אבל בעיניי צריך לעשות שינוי במהות כי לדעתי כבר מזמן איבדנו אותה. הייתי פעם אחת, זו חוויה, הייתה מסיבה נחמדה בסוף. היום המון סטרייטים מגיעים למצעדים האלו, גם בשביל המסיבה וגם לתמוך בחבריהם".
אילו תגובות קיבלתם על החתונה והתקדים?
"תגובות אוהדות מכל הכיוונים", אומרת וינוגרצקי. "מאוד התרגשתי דווקא מהילדים בקבוצות שאנחנו מאמנות. הם הגיעו כרגיל לפתיחת העונה החדשה אחרי שקראו על החתונה ובירכו אותנו בהרבה מזל טוב מכל הלב. ככה גם ההורים שלהם. כמה חודשים אחרי החתונה עוד המשיכו לדבר עליה וכמה מרגשת היא הייתה, איך הצלחנו לגעת בכל כך הרבה לבבות ולהעביר את המסר החד משמעי שגם לנו מותר ומגיע לאהוב".
גולדנטל: "ברור שלא כל אחד אחד מסכים ולכל אחד יש דעה אחרת ולא יכול להיות קונצנזוס, אך היחס היה אוהד ואוהב. התרגשתי מכמות האנשים שהגיעו לחגוג אתנו, לחגוג את האהבה שלנו שהיא לא שונה משום אהבה אחרת".
"חינוך. הכול מתחיל ונגמר בחינוך. חינוך לערכים, למוסר, לקבלת השונה והכלתו", מדגישה וינוגרצקי. "זו סיבה מאוד מרכזית שאני מאמנת ילדים, לאו דווקא כדי להעביר את המסר שיש שונים וצריך לקבל אותם, אבל זה כן אחד מהערכים שאני מנסה להשריש לאתלטים הצעירים שלי. לא רק, אבל כן בנוסף".
גולדנטל: "אסור שאף אחד אף פעם לא יפחד להיות מי שהוא. לכל אדם מגיעה ההזדמנות לאהבה ולהקים משפחה. אני מקווה שגרמנו לאנשים להיפתח לנושא ולהאיר אותו באור חיובי".
"עברתי 20 רופאים, אף אחד לא יודע מה הבעיה"
דקלה עדיין לא נרגעה מתחושת הפספוס בקריירה שלה כאתלטית. "באותו זמן כשנפצעתי, כבר הייתי מוכנה לתוצאה של פחות מ-11.80 שנ' ב-100 מ'. הייתי בנויה גם לתוצאה של 11.65 שנ' ופחות מכך. זה כל-כך חבל".
מאיזו פציעה את סובלת?
"זו בדיוק הבעיה, גם אחרי שנתיים של בדיקות ו-20 רופאים שנבדקתי אצלם, עדיין לא יודעים את התשובה. למרות שהבדיקות לא מגיעות לממצא מיוחד, אני סובלת מכאבי גב שפשוט לא נפסקים".
מה בדיוק קרה לך?
"היינו במחנה אימון בפורטוגל, וכדי להגיע לתוצאות יותר משמעותיות, אלה שחלמתי עליהן, התחלתי להתאמן עם משקלים גבוהים יותר בחדר כושר. הסתבר שהמשקלו שהעמסתי על עצמי היה יותר כבד ממה שהגוף שלי היה יכול לשאת. בתחרויות הרגשתי שיש עומס עצום על הגב שמקרין לירך האחורית בכל אימון או תחרות, הרגשתי כאבים נוראיים. הרגעתי את עצמי במחשבה שכח הרצון ינצח וזה יעבור. המשפט שליווה אותי ועדיין נשאר הוא 'כשיש מטרה בחיים, הנפש כבר תמצא את הכוחות'".
"בחודש יולי, כמה חודשים אחרי שחזרתי מהמחנה, התחריתי בהדר יוסף ב-100 מ'. למרות הכאבים הצלחתי לעשות שיא אשי, 11.86 שנ'. התרגשתי מאוד לראות את התוצאה הזו על לוח התוצאות. ידעתי והרגשתי שאני מסוגלת ליותר.
גולדנטל ממשיכה: "בסיום העונה הגעתי לטיפולי פיזיותרפיה במטרה להוציא אותי
מהכאבים שבגללם לא הצלחתי להתאמן בארץ בצורה רציפה. בשנה שעברה התחריתי רק פעם אחת, חזרתי למאמן שאצלו התחלתי בירושלים, רומן פרדמן (מאמנה של אדווה כהן, א.פ), אבל למרות השינויים באימונים, הכאבים נמשכו. אפילו שתי בדיקות MRI לא הצליחו לפענח את הבעיה. כיום, שנתיים אחרי, אני בעיקר חושבת איך למנוע את הכאבים ביום-יום. עכשיו אני מבינה ויודעת שאני צריכה להתמקד בחיים שאחרי האתלטיקה".
ואם וכאשר זו לא פתר, דקלה ואלין ימשיכו, כמאמנות, להכין חלק מהדור הבא באתלטיקה הישראלית, משימה לא פחות חשובה מהקריירה האישית שלהן.
לפנייה לכתב/ת 
