ביקורת סרט - "האחים סיסטרז": מערבון שכולו לב
בסרטו הראשון באנגלית, הבמאי ז'אק אודיאר, שזכה לכינוי "סקורסזה הצרפתי", עושה מערבון. במרכזו שני אחים שעובדים כרוצחים שכירים בימי הבהלה לזהב. זוהי יצירה יפה על גבריות ושבירותה, ולג'ון סי. ריילי מגיעה מועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, צפיתי במערבון שבו מישהו מקיא את נשמתו לפני שהוא מחסל חבורה של רוצחים-שכירים, אבל בסרטו החדש של ז'אק אודיאר, "האחים סיסטרז" (The Sisters Brothers), ישנה סצינה כזאת - והיא מפתיעה ומצחיקה כאחד.
אני גם לא בדיוק זוכר מתי בפעם האחרונה צפיתי במערבון שהזכיר כמה מהסרטים הרוויזיוניסטים בז'אנר - אלה שהופקו במהלך שנות ה-70 ("איש קטן גדול" של ארתור פן, למשל, או "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן). לא שלא היו בשנים האחרונות מערבונים שחתרו תחת עולם הייצוגים הקלאסי של הז'אנר - קוונטין טרנטינו אחראי לשניים מהם, "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"שמונת השנואים", ועוד לפניו היו אלה "רוקד עם זאבים" ו"בלתי נסלח" - אבל סרטו של אודיאר נדמה כאילו הגיח אי-משם, משנות השבעים, בשילוב המדויק שלו של הומור, אלימות וגבריות נוירוטית. מבחינה זו, זהו בראש ובראשונה סרט מהנה.
כפי שמצביע שמו, "האחים סיסטרז" עוסק בדימוי מעורער של גבריות (האחים ששמם הוא "אחיות"), וזאת במסגרת ז'אנר שהעמיד במרכזו את הגבריות ואופני עיצובה. במידה רבה, הסרט מתאר מסע אדיפלי של התנתקות מהאב, אך בה בעת גם חזרה אל חיקה החם והמגונן של האם. גם הרוצחים הכי אכזריים במערב הפרוע, אומר הסרט, רוצים בסך הכול דבר אחד - לשוב הביתה, לאימא.
"האחים סיסטרז" מבוסס על ספר בשם זה מאת פטריק דה-וויט משנת 2011 המתרחש בימי הבהלה לזהב (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה). הוא מביא את סיפורם של איליי וצ'ארלי סיסטרז (ג'ון סי ריילי וחואקין פיניקס, בהתאמה), שני אחים המשמשים כרוצחים להשכיר. צ'ארלי הוא המעורער מביניהם, ואיליי הוא המהורהר. מוזר לחשוב על רוצח רגיש במערב הפרוע, אבל איליי הוא בהחלט כזה.
ביקורות קולנוע נוספות:
האחים עובדים בשירותו של עשיר מסתורי בשם "הקומודור" (רוטגר האוור בהופעת אורח), ובשליחותו הם יוצאים לאתר ולחסל נוכל-לכאורה הנושא את השם המשעשע הרמן קרמיט וורם (ריז אחמד שנראה כמו גרסה צעירה של פיטר לורה). במקביל אנו עוקבים אחר צייד גולגולות נוסף שנשלח אף הוא לאותה מטרה ממש (ג'ייק ג'ילנהול). כאשר מתגלה לו כי המבוקש הוא למעשה ממציא שפיתח נוסחה כימית המאפשרת לגלות זהב במים - מחליטים השניים לאגד כוחות ולהפוך לשותפים עסקיים (על הדרך, מתברר שהכימאי הוא בכלל איש בעל חזון אוטופי השואף להקים חברה סוציאליסטית ומוסרית).
חוסר המשמעות שבאלימות מזוהה עם כמה מסרטיו של אודיאר, שזכה לכינוי "סקורסזה הצרפתי", בהם "לבי החסיר פעימה" (2005), "נביא" (2009) ו"דיפאן" (2015) שזיכה אותו בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן של אותה שנה. בשני הראשונים מופיעה אף דמות אב, ממשית וסימבולית, שבשירותה ובשמה פועל הגיבור האלים. החיבור הזה שבין אדיפליות ואלימות (שממילא קיימת בבסיסו של התסביך האדיפלי) מניע גם את גיבורי "האחים סיסטרז", שנדמים כמו שני צדדיה של זהות גברית פגומה אחת, פגיעה ורצחנית.
זהו סרטו דובר האנגלית הראשון של אודיאר (בפועל המערב הפרוע צולם על רקע נופי ספרד ורומניה), והוא זיכה את יוצרו בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה האחרון. מעניין לצפות בו גם בהקשר זה, שכן על אף ההערצה שזכה לה הקולנוע ההוליוודי הקלאסי מצד יוצרי הסרטים הצרפתיים (במיוחד במאי "הגל החדש") - הם כמעט ולא עשו מחוות למערבון האמריקאי (שלא כמו המיוזיקל, הפילם נואר וסרטי הפשע). יוצא דופן היה סרטו של לואי מאל, "ויוה מריה" מ-1965, בכיכובן של בריז'יט ברדו וז'אן מורו, שהביא את סיפורן הקומי של שתי מהפכניות במרכז אמריקה, בראשית המאה הקודמת.
מבחינה זו, אודיאר (שכתב את התסריט יחד עם שותפו תומא בידגיין, שב-2015 ביים בעצמו מערבון מודרני, "הבוקרים" שמו, בהשראת "המחפשים" הקלאסי של ג'ון פורד), יוצר סרט שנדמה בה בעת זר ומוכר. מעין שילוב של אכזריות, פנטזיה, טירוף, אחווה - באופן שהופך את הצפייה בו למלאת הפתעות. זה גם לא סרט קודר ומהורהר, כדרכם של כמה מערבונים מהעת האחרונה ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד"). אדרבא, לא פעם ניכרת בו שובבות נעימה ואנושיות שמקורה בהופעתו של ריילי, אולי הרוצח הכי שובה לב במערב. שחקן מצוין זה בהחלט ראוי למועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט.
אבל זהו דווקא הסיפור המקביל, של מחפשי הזהב, שנדמה מעניין יותר. ישנן בו קונוטציות מיניות והתייחסויות לקשר שבין תאוות בצע והשחתה אקולוגית שהופכות אותו למקורי. עד כדי כך, שלעיתים אתה מוצא עצמך מבקש לחזור אל הסיפור הזה במקום לשהות במחיצתם של הסיסטרז שדמויותיהם, אחרי הכול, מוכרות מדיי.
עדיין, המפגש עם "האחים סיסטרז" עשוי לגרום הנאה לחובבי מערבונים באשר הם. תמונת הסיום, מבלי לחשוף, היא אחת היפות והמעודנות שנראו בזמן האחרון בקולנוע. שוט רציף (לכאורה) נפלא אחד המסכם את התמה של הסרט כולו.
