במקום הכי קר בעולם, בלי קרח – אין חיים
בחבל יקוטיה הקפוא שבסיביר אי אפשר לסמוך על מי ברזים. בחורף, במינוס 41 מעלות, חוצבים בקרח ומחלצים מי שתייה שיספיקו עד האביב
אינוקנטי טובונוב נועץ את הצִלצָל שלו בגוש קרח ארוך. עוזריו דוחפים אותו במיומנות מרשימה אל מחוץ למי האגם, אל הקרקע המכוסה שלג, ואז מחליקים אותו לעבר טרקטור חונה. אחרי שעה של הוצאת גושי קרח אל מחוץ לאגם, בטמפרטורה של מינוס 41 מעלות צלזיוס, כפור מכסה את ריסיו.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
אבל זה כמובן לא תירוץ להפסקה. קבוצת הפועלים ממהרת לחדש את העבודה. המשימה היא לחלץ מהאגם קרח שיוכל לספק מי שתייה לשכונה של קשישים במשך חורף שלם.
יקוטיה, שבצפון-מזרח סיביר, הוא האזור הגדול ביותר ברוסיה ומתמודד עם הטמפרטורות הקרות ביותר על פני כדור הארץ. כפרים כמו הכפר אוֹי, שבו חבר טובונוב במועצה המקומית, מסתמכים על "מי קרח" במשך רוב השנה. חפירת בארות היא הליך יקר מדי באזור הזה של העולם בשל השכבה העבה של קרקע קפואה וקשה שיש בו.
במים מהברזים בכפרו של טובונוב, הנשאבים מנהר לנה, אפשר להשתמש רק כחודשיים וחצי בשנה. בחורף הארוך קופאים הצינורות, ובאביב, כשהנהרות מפשירים, המים מלאים מדי במשקעים מכדי שאפשר יהיה לצרוך אותם.
ברוב הכפרים ביקוטיה אין מתקנים לטיהור מים, ולכן קרח הוא המקור הנקי ביותר למי שתייה. התושבים חוצבים בקרח בנובמבר ושומרים אותו בחוץ במהלך החורף, בדרך כלל על משטח מוגבה כדי להרחיק אותו מכלבים. כשמזג האוויר נעשה חם יותר הם מעבירים את אספקת הקרח לתאים תת-קרקעיים, ואלה משמשים כמקפיאים טבעיים בשל קירותיהם הקפואים.
"אנחנו עושים את זה בכל שנה", מספר טובונוב. "הכפרים צריכים מי שתייה". לדבריו בית אב קטן זקוק ל-10 מטר מעוקב של קרח בכל חורף. "זו עבודה פיזית קשה", אומר טובונוב ומחייך. "הדבר הקשה ביותר הוא כשהקרח בעובי של משהו כמו 60 סנטימטר. קשה להוציא אותו".
"אנחנו שותים ומבשלים בעזרת מי קרח", מספרת פלגה סמנובה, תושבת אוי בת 74, אחרי שטובונוב והצוות שלו פורקים גושי קרח ליד הבית שלה. "זה נוח מאוד. מי קרח נקיים יותר ואני לא אוהבת את הטעם של מי ברז: בעיר יש להם ריח של כלור, וכאן יש להם לפעמים ריח של מזוט".
עם זאת, יש גם חסרונות. מים שמקורם בקרח שנמס כוללים מעט מאוד סידן ומגנזיום, והסתמכות עליהם בלבד עלולה לגרום לחוסר במינרלים.
לצוד, לחטוב עצים, לדעת לשרוד
יקוטיה, הידוע בכינוי "ארץ האגמים", הוא אזור המיושב בדלילות. יש בו בערך אגם אחד לכל מיליון תושבים. יישובים כפריים ומרוחקים הם כאלה התלויים במיוחד במים נקיים שזורמים מעל לפני הקרקע. כל זיהום פוגע ישירות במי השתייה שלהם משום שתקציב הכפר אינו מאפשר להם לתחזק תחנות לטיהור מים או בארות עמוקות מספיק כדי לשאוב מים מהשכבות שמתחת לשכבת הקרח.
יקוטיה הוא אזור עשיר בזהב, בנפט, בפחם וביהלומים, אבל לדברי ולנטינה דמיטרייבה, פעילה למען איכות הסביבה מהעיר יקוצק, תושביו אינם קוצרים רווחים רבים מכך. "אנחנו נותנים לרוסיה הרבה אבל מקבלים מעט", היא טוענת.
תושבים החיים באזורים שבהם נכרים ומופקים משאבי טבע נפגעים דרך קבע מזיהום. באוגוסט השנה נפרצו כמה סכרים שבנה תאגיד "אלרוסה", המייצר שליש מהיהלומים בעולם, וכפרים סביב נהר וילווּי אינם יכולים עוד להשתמש במימיו כמי שתייה. בכמה כפרים מבודדים התאספו תושבים כדי להצטלם מניפים שלטי מחאה.
תושבים וכלי תקשורת ביקוטיה פרסמו תמונות וסרטונים שבהם נראו מים חומים שנשאבו מהנהר. "אלרוסה" טען אז שמי הנהר בטוחים לשתייה למרות התאונה, והתעקש שהגורם לתאונה הוא כמות הגשמים החריגה. מנהיגי התושבים לעומת זאת בטוחים שהחברה היא שגרמה לתאונה, משום שהעבירה את ציוד הכרייה שלה דרך הנהר ללא היתר.
לדברי דמיטרייבה הוויכוח יימשך ככל הנראה שנים, והתושבים ייאלצו להסכים לפשרה בנושא מי השתייה. "אנשים כאן סובלים יותר מאירועים כאלה כי הם מנהלים אורח חיים מסורתי", היא אומרת. "ביקוטיה אנשים מודעים יותר לסביבה כי הם מבינים את התלות בטבע".
טובונוב אומר כי אף שתשתיות שונות, למשל כאלה הקשורות להספקת גז, מגיעות כעת לאוי ולכפרים אחרים, תושבי יקוטיה חייבים לדעת איך לשרוד כשהן מתקלקלות ויוצאות מכלל שימוש. "אנחנו לא שוכחים את המנהגים שלנו – אנחנו מלמדים את הילדים איך לחצוב בקרח, איך לחטוב עצים, איך לצוד ואיך לדוג. ביקוטיה חייבים לדעת איך לשרוד במצבים קיצוניים".
לפנייה לכתב/ת 
