באתרי ההכרויות כולנו סופגניות שמתחרות זו בזו
איך אני, סופגנייה פשוטה, בלי כל התוספות והשיפוצים, זו שהשיער שלה לא תמיד עומד במקום, שהריבועים בבטן שלה הם יותר כמו לחמניות בריוש רכות, יכולה להתחרות בך, הסופגנייה של הביוקר?
אין חג יותר משמח להיות בו רווקה מחנוכה. תחשבו על זה רגע: זהו חג שכולו שמחה, ניסים ופחמימות. תוסיפו לזה את העובדה שמה שקורה בחנוכה אמור לשרוד שמונה ימים, ושלפחות פעם בשנה נרות דקיקים זוכים לצאת משיימינג אפל לאור גדול, והנה לכם סיפור סינדרלה מודרני. אלא שכמו בכל אגדה מוצלחת, גם כאן, לפני שמכריזים על נס גדול וניצחון, צריך לעבור את הדרמה.
כמו סביבון הוא יסובב אותך על אצבעו הקטנה
פעם הכול היה הרבה יותר פשוט, וסופגנייה הייתה סופגנייה - גוש בצק תפוח עם ריבה אדומה במרכז, קצת אבקת סוכר ואצבעות דביקות שליטפו כרס קטנה והשתיקו את הקול שאמר "ממחר דיאטה". ככה בדיוק היה גם עולם הדייטינג בעידן שקדם לאפליקציות והאתרים והריאליטי. ואתם יודעים איך זה. זה לא שאנחנו לא אוהבים את אנה. אנחנו מאוד אוהבים את אנה, אבל אנה היא כמו הסופגנייה של הביוקר שאנחנו לעולם לא נהיה.
אז נכון, גם לסופגנייה שמגיעה עם תגית של סלב וריאליטי שכולו מסתובב סביבה מסתבר שקשה למצוא את המילוי שישלים אותה, אבל מה אנחנו, הסופגניות האלמוניות שאבקת הסוכר שלנו מזכירה בעיקר גשם של קשקשים, והריבה שלנו היא יותר כמו קטשופ שסחבנו מהשאריות של מישהו בלאנץ' המשרדי נוכל להגיד?
תכלס, כל השפע הזה של הסופגניות זה כמו לעשות בינג' בטינדר. יש כל כך הרבה אפשרויות עד שאתם מוצאים את עצמכם עושים סווייפ ימינה ושמאלה בלי לחשוב בכלל. כי מה זה משנה? אם אחת תהיה נפילה, יש עוד מיליון שיחליפו אותה. יותר מזה, מי אמר שבכלל צריך להישבע אמונים לאחת? זו כבר לא ברית מחייבת כמו פעם. היום אפשר לתת ביס פה, שפריץ של צ'ייסר שמגיע עם איזו סופגניית שופוני מקונדיטוריית עלית שם, והכול טוב.
נשאלת השאלה: אז מה עדיף? זה הרי קרב מר ואכזר יותר מזה של המכבים נגד היוונים. מי תנצח? סופגניית העדן בן זקן מהמכולת השכונתית, או סופגניית ההוט-קוטור של ניקול ראידמן? ובכלל, איך אני, סופגנייה פשוטה בלי כל הפנפונים והתוספות והשיפוצים, זו שהשיער שלה לא תמיד עומד במקום, שהריבועים בבטן שלה הם יותר כמו לחמניות בריוש רכות, זאת שלא נראית כאילו שקילפו אותה משלט חוצות באיילון, יכולה להתחרות בך, הסופגנייה של הביוקר?
הרי את נראית תמיד כאילו מסתובבים סביבך מלאכי טאצ'-אפ קטנים ונאמנים. כשאת הולכת את צריכה להיזהר לא ליפול כי שובל ארוך של גברים משתרך אחרייך, מלפנייך ומצדדייך. השיער שלך נראה מדהים, האיפור שלך מושלם, וכשאת מחייכת, פתאום יש פקקי ענק כי כל הנהגים עוצרים בחריקת בלמים מהסנוור שבחיוך הקולגייט הבוהק שלך. זה גם לא משנה שיכול מאוד להיות שהכול אצלך הוא הכי פייק ניוז, ואת בדיוק כמו הסופגנייה המפונפנת שנראית מדהים מבחוץ, אבל נותנים בה ביס אחד ומבינים שהכול אצלה זה פוזה. פוזה מוצלחת, אבל פוזה.
ועדיין, את כמעט תמיד תנצחי אותנו. את תקבלי את זכות הבחירה הראשונית, את תשומת הלב, את המילים היפות ואת ההשקעה, בזמן שאנחנו, הסופגניות הפשוטות, נשאר לעמוד בצד ונחכה. נחכה שיבינו שלפעמים פשוט זה הרבה יותר טוב, שלפשוט ולרגיל יש את הקסם שלו, ושפשוט זו ממש לא פשרה. אז אולי אנחנו לא מפונפנות, עילאיות ומתנשאות, אבל יש בנו את כל מה שיש במה שמנצנץ ויותר. לפעמים, עד כמה שזה נשמע כמו קלישאה, דווקא לא צריך לאכול עם העיניים. לא כל מה שנראה נהדר ומזמין ומפתה מבחוץ, הוא אכן כזה. לפעמים זה סתם המוח שלכם שמתעתע בכם.
ואולי, במקום להתעקש דווקא על מי שברור לכם מראש שהיא כמעט בלתי מושגת, תעצרו שנייה, תנשמו עמוק ותבינו שהדבר הכי טוב שעוד לא קרה לכם נמצא ממש מתחת לאף שלכם? אז סביבון האהבה של קופידון, במקום לעשות סוב-סוב-סוב כמו בכל שנה, נסה לגוון, תהיה קצת הרפתקן ותעשה סוף-סוף-סוף נס שיוציא אותנו, הסופגניות הרווקות, מחושך לאור גדול.
