"רוצה להאמין שלחלק ממה שעשיתי יש ערך נצחי"
ההתרגשות לפני הופעות, הגעגועים לימי הרדיו, הרצון בהכרה, הזיכרונות מהצבא וההתמודדות עם הגיל: קטעים נבחרים מתוך ריאיונות עם יגאל בשן שהתפרסמו במהלך השנים האחרונות ב-ynet וב"ידיעות אחרונות"
"לדברים יש ערך. הזמן יידע להגיד אם ערך נצחי. אני רוצה להאמין שלחלק מהדברים שעשיתי יש ערך כזה". קשה להאמין שמישהו יטיל ספק במילים הצנועות הללו, שאמר יגאל בשן בריאיון ל-ynet לפני כשמונה שנים, סמוך ליום הולדתו ה-60. בקריירה שנמשכה יותר מחמישה עשורים, עד מותו הטרגי אתמול (יום א') בשן כתב וביצע עשרות להיטים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. הצניעות הזו, הייתה שם לאורך כל הדרך. וגם ההתרגשות, בכל פעם שעלה לבמה.
"הבטן מתהפכת והלב דופק. זה לא עובר", סיפר באותו ריאיון, שנערך מאחורי הקלעים בתיאטרון גבעתיים, רגע לפני הופעה. "אני אמשיך בקלישאה - כשזה עובר, אין טעם. זה הקסם של לעלות על במה. זה באמת חיידק שלא עובר אף פעם".
אך למרות ההתרגשות, הוא סיפר אז גם על הביטחון שסיגל לאורך השנים. "אני עושה את זה מגיל 15. אני לא מכיר חיים אחרים. ברור ששעות טיסה זה משהו שנותן לך הרבה יותר ביטחון, הרבה יותר רוגע. אתה גם משתדל ליהנות יותר. אני באמת חושב שהיום אני נהנה יותר מאשר לפני 20 או 30 שנה. כשאתה עולה לבמה אתה בלחץ ואתה מתרגש. אבל היום, אחרי השיר השני אתה כבר מתחיל לנוע אחרת. הבטן מתהפכת אחרת, היא הופכת לנעימה ולא מלחיצה. צברתי שעות טיסה. גם טייס מרגיש בנוח יותר בגיל 60, כשהוא מטיס ג'מבו מלא ב-400 איש".
עוד סיפר אז על הנוסטלגיה לתחילת הדרך: "כשהתחלתי את הקריירה, אלה היו 'ימי הרדיו', כל עולמי היה טרנזיסטור שבקעו ממנו 'חיפושיות' ו'רולינג סטונס' מצד אחד, מצד שני 'הפרברים' ו'דודאים'. בקעו לי משם כל מיני צלילים שבעצם התהוותי תרבותית בגללם. יום אחד מגיעה טלוויזיה, ואני בן 18, רק התגייסתי לצבא והגיע פסטיבל הזמר הראשון. עד היום זה נראה לי כמו לנסוע לירח. זו הייתה התחושה. לגעת בחלום שחלמתי אי פעם, להופיע בטלוויזיה בשידור חי ושיראו אותי.
"הכול השתנה. הדור שלי התחיל לשיר ולעשות קריירות ולחלום את המילה 'זמר' כשהמדינה היתה בת 15 או 20. עוד לא היו לנו מודלים לחיקוי. לא היו לנו פרנק סינטרה או דין מרטין שיכולנו להסתכל עליהם ולומר כשאהיה בן 40, 50 או 60 - ארצה להיות כזה. כל שנה נראתה כמו הרפתקה שתיגמר, שנלך ללמוד או לעבוד במשהו אחר. אבל שנה רדפה שנה וכשמסתכלים אחורה, רואים שהצהרנו על זה, יש מקצוע כזה - זמר. אם אתה עובד קשה ואתה שורד ויש לך מזל ואתה יצירתי מאוד ואתה מתחבר לקהל, אז יש לזה חיים".
כשנשאל איך זה מרגיש, להיות בן 60, השיב: "אני לא יודע. זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני לא יודע עוד מה זה, כי אני פעם ראשונה בן 60. הרעיון זה להביא אותה בסטייטמנט, להביא אותה בכל מיני דברים גדולים. אין לי כאלה. אולי בעוד עשר שנים תראיין אותי עוד פעם ויהיו לי. כל מה שאני רוצה בסך הכול, זה לעלות לבמה ולהמשיך ליהנות, להמשיך ליצור ושהקהל יבוא וייהנה איתי ביחד. אגב, אף פעם לא חגגתי ימי הולדת ואף פעם לא עשיתי מסיבות. בשום גיל. אני נבוך מחגיגות ומתנות, אז גם את יום ההולדת הזה אחגוג רק עם המשפחה הקרובה והאהובה והיקרה".
אם דבר אחד העיק עליו, גם אחרי שנים ארוכות של הצלחה ואינספור להיטים - היה זה הצורך בהכרה כיוצר, ולא רק כזמר. "אחרי השנים הגדולות שלי, הסבנטיז, האייטיז, ברטה, סיון, יש לי ציפור קטנה, תן לי את היום הזה - נעשה לי נורא קשה עם זה שאני לא מקבל הכרה אמיתית," הודה בריאיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לפני כחמש שנים. "נשארתי 'היפה עם ,'הקולולא עזר מה שלא עשיתי. הבלורית הסתירה את הכישרון. לקח לי שנים ארוכות להתבשל עם עצמי, לקבל את מי שאני, ולקטוף את הפירות של הכישרון. זה קורה רק עכשיו. רק עכשיו, בגיל ,63אחרי שאני מופיע מגיל ,15אני סופסוף קוטף את הפירות. ולראשונה, נורא-נורא נהנה מזה. עכשיו אני מבין שהשלמתי את הסיבוב".
.JPG "\"הבלורית הסתירה את הכישרון\". בשן במופע לזכר עוזי חיטמן (צילום: ירון ברנר)")
במהלך הריאיון נזכר גם בתחילת הקריירה ובפריצה הגדולה - עוד כנער. "חוזר למושב ושומע את עצמי מהטרנזיסטור, בין אלביס לחיפושיות. הלם מוחלט", שיחזר. כשהתגייס לצבא, כבר היה כוכב: "כל אלוף שהייתה לו חונטה, התעסק עם להקה צבאית, וכל פיקוד רצה אותי אצלו, בלי בחינות ובלי כלום. יום אחד אני מקבל טלפון לדירה השכורה. 'אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, רוצה לאכול איתך צהריים באולימפיה. צריך להבין, אחרי ששת הימים, זה לא אלוף פיקוד - זה מינימום סגנו של אלוהים. ואני ילד שיושב מולו. 'אני רוצה שתבוא ללהקת פיקוד צפון' הוא אומר. 'לא רוצה' עניתי, 'התחלתי קריירה, אני רוצה להופיע גם בימי שישי, ולהופיע לבד, ולעשות אלבום'. ככה, בשיא החוצפה. ועל כל מה שאני אומר, הוא עונה, 'בסדר'.
"ככה בשנה וחצי הראשונות שלי בצבא אני עושה אלבום משלי בהד ארצי, מופיע לבד עם ארבעה נגנים, ויש לי גודפאדר, וקוראים לו דדו. עכשיו גם אפשר לגלות שבכל התקופה הזו הוא מסדר לי מלון בחיפה על הכרמל. עם חדרנית. כל זה, וגם הופעות פרטיות בבתים של כל מיני תתי-אלופים בצה"ל. אימפריית ישראל הגדולה."
באותו ריאיון סיפר גם על הקשיים שאיתם התמודד בשנות ה-2000. "בעשר השנים האחרונות כתבתי שירים - ושום דבר לא התחבר", אמר אז. "לא האמנתי בעצמי יותר, אבל המשכתי לכתוב. מזיע על המילים, על המחשבות, 'מה אני עוד יכול להגיד בגילי? ומה אני משאיר אחריי'? זו תחושה שיש בך תמיד. כל שיר שכתבתי בחיי, הייתי משוכנע שהוא האחרון. בטוח! איך ייצא עוד אחד? ואתה נלחם ומוציא. מתוך דחף, כמו הרצון לאכול או לנשום".
עם זאת, הוא הצהיר שבשלב מסוים הגיל הפסיק להעסיק אותו: "כל חיי הוא הטריד אותי. בגילאי 20 או 30 שאלתי את עצמי כל הזמן, איך אני איראה? אחרי גיל 50 אתה נעשה נינוח. סלחן. פחות תחרותי. ואם אתה מגיע בסוף למקום שבו אתה נהנה, כמו שאני נהנה עכשיו, אתה מבין ששום דבר לא היה טעות. אז שום דבר לא היה טעות. אז הנה עכשיו, הזמן פתאום מודיע לי: בוא'נה יגאל, היה לך ערך! היה לך ערך, וכל הזמן בכלל לא ידעת".
ההכרה בו כיוצר הגיעה סוף סוף לפני כשנתיים, אז קיבל פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. "זה קצת היה חסר לי - יותר תויגתי כזמר, אבל הרגשתי תמיד קצת יותר יוצר", אמר אז ל-ynet. "זה מחמיא וזה כיף. זה מאוד חשוב לי. יש באמתחתי מאות שירים. אלו הם ילדיי, כל השירים הללו שאתה כותב. הם הלכו איתי לכל אורך הדרך, ורציתי באמת שמישהו יכיר בזה. והנה מגיע הפרס הזה, ואני סופסוף מקבל הכרה כיוצר".
לפנייה לכתב/ת 
