מי אחראי למנוע את ההתאבדות הבאה?

נתחיל מהסוף. התאבדות היא תופעה בת מניעה. נכון, לא במאה אחוז מהמקרים, וגם כשמתרחשת התאבדות אין תמיד אשמים בסיפור – אבל, בהחלט ניתן לסייע בהפחתת מקרי ההתאבדות בישראל, וזה עניין ואחריות של כולנו.

כשמומחים למניעת אובדנות שומעים על התאבדות של אדם כמו יגאל בשן ז"ל, הם נדרכים בשני אופנים שונים.

ראשית, דריכות שמבטאת את הכאב על החיים שהסתיימו באופן טראגי כל כך, על האובדן העצום ועל המשפחה שחווה צער ולעיתים קרבות גם אשמה, כעס ובלבול רב. ושנית, דריכות כי ניסיון העבר מלמד אותנו כי התאבדות של אדם מפורסם עלולה להוות טריגר לחיקוי של מקרי התאבדות בקרב אנשים הנמצאים בדיכאון ובמצוקה.

אז מה ניתן לעשות כדי להציל חיים של אלו הנמצאים בסיכון אובדני מוגבר בעת הזו? איך ניתן להפחית את האפשרות לחיקוי? למי יש תפקיד במערכה חשובה זו?

להציל את החיים של מי שנמצא בסיכון אובדני(צילום: Shutterstock)

תפקיד התקשורת

תפקיד מרכזי במניעה מוטל על התקשורת. הדרך שבה התקשורת מסקרת מקרי ההתאבדות יכולה להשפיע על הציבור הן לשלילה – בחיקוי של מקרי התאבדות ועלייה בשיעורי התאבדות, הן לחיוב בעידוד לפנות לסיוע נפשי במקרה של מצוקה.

המחקר מלמד כי סיקור סנסציוני, רכילותי ו"צהוב", סיקור במילים דרמטיות המדגיש את שיטת ומקום ההתאבדות, כזה המאדיר את המתאבד ופעולתו - עלולים להוביל את האנשים הנמצאים במשבר ובדיכאון להבנה השגויה כי התאבדות היא אופציה טובה, כזו שכדאי לבחור בה.

אנו לומדים כל הזמן מהתקשורת, וכאשר היא מספרת לנו סיפור על התאבדות כפתרון "מוצלח" כביכול- אנשים הפגיעים לכך עלולים לפעול באופן דומה. אבל לא הכל שחור.

כאשר התקשורת לוקחת על עצמה תפקיד חברתי ופועלת בהתאם לקווים המנחים לסיקור תקשורתי של התאבדויות, תוך הצגת המורכבות של ההתאבדות והדגשת ההשלכות של ההתאבדות על המשפחה והקרובים ועם זרקור על מקורות תמיכה והטיפול האפשריים - אז הסיכון לחיקוי קטן ולמולו עולה בהרבה הסיכוי לפנייה לעזרה במצבי מצוקה.

פעולות כאלו של התקשורת האמריקאית לאחר התאבדותו של קורט קוביין הובילו לעלייה דרמטית בפנייה למוקדי סיוע של אנשים במצוקה ולירידה בשיעור ההתאבדויות בחודשים שלאחר ההתאבדות הטראגית.

תפקיד החברה

אבל התקשורת לא לבד בסיפור. תפקיד מרכזי לא פחות ניתן לנו, כחברה, כקהילה, כבני אדם. על כולנו מוטלת האחריות למנוע את ההתאבדות הבאה, של האנשים הקרובים לנו, יקירנו, השכן או החברה לעבודה. וזה בהחלט אפשרי. אנו זקוקים לקצת ידע ואומץ לדבר על הנושא בפתיחות - כדי לעשות כך.

אנשים הנמצאים במשבר אובדני רוצים לחיות, אך הכאב הנפשי, הייאוש וחוסר התקווה מכבדים עליהם באופן בלתי נסבל. בזמן המשבר הם חווים מעין "ראיית מנהרה" - במהלכה העולם נתפס באופן דיכוטומי של שחור-לבן, טוב או רע. או במילים אחרות הכל נראה רע. התפיסה של אנשים אלו הופכת צרה יותר ויותר, עד שהם משוכנעים כי התאבדות היא הפתרון היחיד למצוקה שלהם. כאן אנחנו נכנסים לתמונה.

מהם גורמי הסיכון שאליהם חשוב לשים לב?

ראשית, עלינו לזהות מי מסביבתנו נמצא בסיכון. קיימים רמזים למצוקה אובדנית כגון אמירות ישירות או עקיפות ( "אני לא יכול להמשיך יותר", "החיים לא שווים") לצד רמזים התנהגותיים כמו ירידה דרסטית בתפקוד, שינויים לרעה בהתנהגות ובמצב הרוח, קשיים בשינה, חוסר עניין בדברים שפעם היו מהנים, חוסר שקט והסתגרות רבה.

כשסימנים אלו מופיעים במקביל לאירועים שליליים (טריגרים) כמו כישלונות חריפים, אובדן, טראומה, גירושין, הסתבכות עם החוק, פגיעה בערך העצמי ובדימוי העצמי (השפלות, שיימינג ועוד) אזי צריכה להידלק נורה אדומה.

מה עושים כאשר זיהינו אדם בסיכון אובדני?

כדי לעזור לאדם בסיכון אובדני עלינו לפני הכל להקשיב לו, ללא שיפוטיות או ביקורת, בפתיחות ותוך ניסיון אמיתי להבין את מצבו. חשוב לנסות לתת לו תקווה ואמונה כי יש דרכים לסייע לו – יש פתרונות למצבו גם אם הם נראים בלתי אפשריים כרגע. ובנוסף, לעשות כל שביכולתנו על מנת לשכנע אותו לקבל עזרה ולהפנותו לטיפול מקצועי.

חשוב לנסות ולהעביר את המסר כי למרות שהוא מתקשה לראות זאת, משברים אובדניים (גם החריפים ביותר) נוטים להיות זמניים והפיכים. זה נשמע טריוויאלי אולם לאדם האובדני קשה מאוד לראות זאת.

לשאול כדי למנוע

כשעולה נושא אובדנות בדר"כ כולנו חוששים לגעת, לגשת, לשאול. נטייתנו הטבעית היא להעדיף להתעלם. אולם, הניסיון הקליני והמחקר בתחום מבהירים באופן חד משמעי כי דיבור על הנושא באופן ישיר אינו מגביר סיכון אובדני ואינו "מכניס מחשבות לראש", לעומת זאת, התשאול הישיר בהחלט יכול להציל חיים.

כשאנו מול אדם הנמצא בסיכון, עלינו לאזור אומץ ולשאול אותו האם יש לו מחשבות אובדניות, האם הוא מתכנן לפגוע בעצמו. שאלה כמו :"במצבי משבר, אנשים לעיתים חושבים על התאבדות, האם אתה חושב על התאבדות?" מזמינה תשובה ישירה וכנה ובכך פותחת פתח לפעול להשגת סיוע.

סיוע זה יכול להיות דרך קווים חמים, הפנייה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ובמצבים חריפים פנייה למיון לאבחון מיידי. יש לנו היום טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים מצוינים לדיכאון ולאובדנות ואין סיבה להישאר עם הכאב הבלתי נסבל. יש דרך למנוע אובדנות ולהציל חיים.

מוקדי סיוע

סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

ער"ן - עזרה ראשונה נפשית: 1201

עמותת "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו וקידום התכנית הלאומית למניעת התאבדויות: 03-9640222 

 הכותב הוא פסיכולוגי קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים"