בספר הנמכר ביותר של 2018, מישל אובמה חושפת כמעט הכל
כשנתיים אחרי שעזבה את הבית הלבן, רעיית נשיא ארה"ב לשעבר משתפת את סיפורה בכנות יוצאת דופן: מילדותה כבת להורים במעמד הבינוני נמוך, דרך הדייטים הכושלים של ימי האוניברסיטה והתאהבותה הסוערת בבעלה לעתיד, וכלה בקשיים האישיים שליוו את חייה הציבוריים. כמובן, היא גם אינה חוסכת את ביקורתה החריפה כלפי דונלד טראמפ
דקות ספורות אחרי שבעלה העביר את מפתחות הבית הלבן לאדם שהיא מתעבת במיוחד, התיישבה מישל אובמה במסוק הנשיאותי שבו עמדה לטוס בפעם האחרונה, ופרצה בבכי שנמשך 30 דקות. "זה לא היה בכי של שמחה או עצב, רק הקלה", היא מספרת עכשיו במסע הקידום לאוטוביוגרפיה שלה. "במשך שמונה שנים היינו צריכים להיות כמעט מושלמים, ועכשיו יכולתי לנשום. הסתכלתי על ברק, וידעתי שעשינו את זה. יצאנו בשלום, הילדות שלנו בריאות ומאושרות, אנחנו חופשיים".
כמעט שנתיים עברו מאז אותה טיסה, שבמהלכן השילה מעליה אובמה את השלשלאות הממלכתיות, ומה שהתגלה מתחת הוא, ובכן, אותו דבר. הגברת-הראשונה-השחורה-הראשונה, שלא רצתה את התפקיד ונגררה אליו מכוח הערצתה את האיש שלה, יצאה מהצד השני אותו אדם שהייתה קודם. רק שעכשיו היא אחת הנשים הפופולריות בעולם, וסיבוב ההופעות שלה באולמות NBA מלאים נותן תשובה מוחצת לשאלה המרכזית שספרה מנסה לענות עליה: "האם אני מספיק טובה?"
פחות מחודש אחרי שיצא, "הסיפור שלי" (Becoming) הוא הספר הנמכר ביותר ב-2018. זו לא הפתעה, הוא כנראה היה נמכר היטב בכל מקרה, ההפתעה היא כמה רחוק וחושפני הלכה אובמה כדי לספר את המסע המופלא של ילדה שחורה מהצד הדרומי של שיקגו, שגדלה להיות אישה מבריקה שבכל זאת צריכה לעצור הכל לטובת השאיפות של בעלה, אבל אחרי עשר שנים מתברר לה שהגיעה בדיוק למקום שבו הייתה צריכה להיות.
זה ספר שאפשר לחסל ביומיים. "בעלי הוא איש הספרות, אני זו שיודעת לספר סיפורים", סיפקה אובמה הסבר מדויק לשאלה מה הופך אותו לספר שקשה לעמוד בפניו. הוא קולח, חם, לעיתים משעשע ולעיתים כועס וכואב, נגיש אבל לא מזלזל בקורא. וגם אם יש בו חלקים פחות מוצלחים, כל אחד מ-390 עמודיו משדר כנות.
הוא מחולק לשלוש תקופות חיים. בחלק הראשון מספרת אובמה על הילדות ועל הנעורים כבת שאפתנית להורים אוהבים מהמעמד הבינוני-נמוך, שכמו מרבית בני דורם באמריקה השחורה, הקדישו את חייהם כדי להבטיח שהילדים יוכלו ללכת לאוניברסיטה שהם עצמם מעולם לא דרכו בה. את החלק הזה היא מסיימת באוניברסיטת פרינסטון, מוקפת בעיקר בסטודנטים לבנים, מנהלת רומנים ראשונים עם צעירים שחורים שלא באמת מעניינים אותה. עד שיום אחד נכנס למשרד עורכי הדין שבו עבדה מתמחה מבריק ששינה את חייה.
החלק השני הוא סיפור הרומן הסוער שלה עם ברק אובמה. לקח לו חודשים לשכנע אותה לצאת איתו, ונשיקה אחת כדי להמיס אותה: "ברגע שהרשיתי לעצמי להרגיש משהו כלפי ברק, הרגשות הציפו אותי ונשטפתי זרם של תשוקה, הכרת תודה, סיפוק ופליאה. כל הדאגות שהצטברו בי לגבי חיי, הקריירה שלי ואפילו לגבי ברק עצמו, כאילו התפוגגו עם הנשיקה הראשונה ההיא, ובמקומן הופיע צורך עז להכיר אותו טוב יותר, לחקור ולחוות כל פרט שנוגע לו מהר ככל האפשר".
יש רגעים שבהם הרומן שלהם נקרא כמו קומדיה רומנטית, וגם העובדה שהסוף ידוע לא פוגעת בהנאה. "לילה אחד התעוררתי ומצאתי אותו בוהה בתקרה", היא כותבת, "הוא נראה טרוד בדבר מה, כאילו הופך במחשבותיו באיזה עניין אישי עמוק. האם חשב על היחסים בינינו? או על מות אביו? 'על מה אתה חושב?' לחשתי. הוא הסתובב לעברי בחיוך נבוך מעט. 'או', אמר, 'אני חושב על אי־שוויון בהכנסות'". אפילו הצעת הנישואים הגיעה רק אחרי שבמשך ערב שלם התגרה בה, כשהסביר בפירוט מדוע נישואים הם עניין מיותר לגמרי.
אחרי החתונה, הטון הופך רציני הרבה יותר. אובמה מספרת על הקשיים להיכנס להיריון, שרק הזינו את החשש הקבוע שהיא לא מספיק טובה; על המתחים שיצרו השאיפות הפוליטיות שלו מול העומס העצום שהיה עליה; ועל ההחלטה הקשה להסכים שירוץ לנשיאות.
בחלק השלישי, שמוקדש לחיים בבית הלבן, אובמה שולפת קצת ציפורניים, וגם צוללת לתוך המתחים הגזעיים שליוו אותה בכל יום. "הבנתי שאותי יבחנו באמת מידה אחרת. השתלבות איטית בתפקידי החדש לפני שישפטו אותי הייתה מותרות שלא אוכל להרשות לעצמי... ברק ואני חיינו עם ההבנה שאנחנו עצמנו מהווים פרובוקציה".
דווקא הפרק הזה הוא הפחות מוצלח מבין השלושה, בעיקר כי הוא עוסק מדי בהרחבה במדיניות ויוזמות ואג'נדה, אבל גם הוא מלא באנקדוטות מרתקות. חלקן משעשעות, כמו הסיפור על הלילה שבו חמקה מהבית הלבן יחד עם בתה הבכורה, מליה, כדי לראות את החגיגות ברחובות בעקבות החלטת בית המשפט להפוך נישואים חד-מיניים לחוקיים. חלקן קורעות לב, כמו הסיפור על יום הטבח בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט, שבועות ספורים אחרי הזכייה בבחירות ב-2012. "זו הייתה הפעם היחידה בשמונה שנים שהוא ביקש את נוכחותי באמצע יום עבודה", כותבת אובמה, "בדרך כלל, עבודה הייתה עבודה והבית היה בית, אבל הטרגדיה של סנדי הוק הפילה כל גדר. כשנכנסתי לחדר הסגלגל, ברק ואני התחבקנו בשתיקה. לא היה מה לומר. לא היו מילים".
בליל הבחירות ב-2016 הלכה אובמה לישון מוקדם כדי לדחות עד כמה שאפשר את הבוקר שאחרי. "התעוררתי לבוקר רטוב ועגום... לעולם לא אבין מה גרם לנשים רבות כל כך לדחות מועמדת בעלת כישורים יוצאים מגדר הרגיל ולבחור במקומה לנשיא שלהן אדם שונא נשים".
את ההשבעה של טראמפ ליוותה אובמה בהבעת פנים שאי-אפשר היה לטעות בה. הממלכתיות הסתיימה. היא הביטה על הבמה ועל הקהל וראתה כמעט אך ורק אנשים לבנים, כמעט אך ורק גברים. "היו כאלה שאמרו שמה שהקהל ראה בהשבעה הזו לא שיקף את המציאות או את האידיאלים של הנשיא. אבל במקרה הזה אולי השיקוף דווקא היה נכון. כשהבנתי שזה המצב, עשיתי תיקון לנראות שלי עצמי: הפסקתי אפילו לנסות לחייך".
בהקדמה לספר מתארת אובמה סצנה מהזמן האחרון, מהבית שבו היא גרה עכשיו, עדיין בוושינגטון, קילומטרים ספורים מהבית הלבן. היא מספרת על ערב אחד שבו הייתה לבדה, ירדה למטבח במכנסיים קצרים, הוציאה שתי פרוסות לחם וגבינת צ'דר שמנה, הכינה לעצמה טוסט והלכה לשבת בגינה, לא חושבת על הנשיא החדש, "ובעצם גם לא על הנשיא הקודם", יודעת שני דברים: טוסט באמצע הלילה זה כיף, וכן, היא מספיק טובה.
Becoming: הסיפור שלי, מישל אובמה, מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון, ידיעות ספרים 390 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
