מה אתם מעדיפים, שחקן כמו ייני או ערן לוי?
מצד אחד: מאור בוזגלו וערן לוי, שני כישרונות גדולים, אבל עם התנהלות בעייתית לאורך כל הקריירה. מהעבר השני: שרן ייני וגל אלברמן, שני שחקנים אפורים, אבל חסרי אגו ומנהיגים אמיתיים. את מי אתם לוקחים לקבוצה שלכם?
בסוף הכל בחיים זה עניין של גישה ודרך. איך אפשר לבחון זאת? בעיקר בדוגמאות שאנחנו מכירים. ישנם שחקנים שברור לך עוד לפני שזה התחיל איך זה ייגמר, ואין חדש תחת השמש לטוב ולרע. דוגמאות לא חסר, אבל אשמח להתמקד בהשוואה בין ארבעה שחקנים.
מאור בוזגלו. אין יעוררין לשנייה על הכישרון הנדיר, אבל הסוף אצלו תמיד ידוע מראש. את הקדנציה הראשונה במכבי חיפה סיים עם אבא שמפגין מול המשרדים של שחר, בתווך שיחק בסכנין, מכבי תל אביב, בלגיה, באר שבע, שוב חיפה ועכשיו בבית''ר. כשהגוף היה בריא, הגישה שלו ושל אביו חיסלה לו כל סיכוי להתקדם. את מכבי תל אביב עזב עם תביעה משפטית, את מכבי חיפה עזב לאחר שטיפלו בו במיטב הרופאים, כך הוא עצמו דיווח, ולבסוף, כשהגיע העת להגיד תודה, הוא ביקש חוזה של כוכב ולא של שחקן שקרע רצועה פעמיים תוך שנה. גם את באר שבע הוא עזב בטריקת דלת. מישהו באמת חושב שבבית''ר הסיפור ייגמר אחרת? קחו את אותו מאור, בלי גינוני הכוכבות, אבא שמתערב בכל דבר והתרכזות בעיקר, אני מהמר שהיה משחק בליגה בכירה באירופה. אבל אוי לגישה.
שרן ייני (צילום: עוז מועלם)
ערן לוי. בן 33 ששיחק ביותר מ־10 קבוצות כבר מעיד על בעיה. בעיניי עצמו, ערן לוי הוא סופר כוכב שגדל פעם בדור. בחלק מהעניין הוא צודק. שחקן עם יכולת בעיטה ומסירה כמו שלו ורגל שמאל כזו אין הרבה בעולם! ואתם מוזמנים לבדוק. נותן מספרים כמעט בכל קבוצה בה הוא משחק, ופה מגיע האבל! מבט אחד על השחקן וברור שהוא לא משקיע בחיים ספורטיביים, בלשון המעטה, נוטה לסכסוכים, עצבני, עסוק בשופטים ובעיקר רץ מעט ומשחק בהליכה.
דווקא כשהיה נראה שהוא עולה על דרך המלך, החזיק שנים בנתניה, הפך לקפטן ואפילו הוזמן לנבחרת והופ, הכוכב שוב בעט בדלי, השמיץ, חבר לאוהדים ואיך עזב? בטריקת דלת, כמובן. ההצעות לא זרמו, ולפחות שלושה מאמנים נמנעו מלהתקרב, ביניהם ניר קלינגר. צחוק הגורל.
בוזגלו(צילום: אורן אהרוני)
באמת חשבתם שהסוף בבית''ר יהיה שונה? עכשיו קחו את אותו לוי, עם גוף של ספורטאי, רהיטים מסודרים בראש, מתעל את האנרגיה למנהיגות ולחיוב, ואיפה אתה מדמיינים אותו? נכון, כנראה בליגה בכירה באירופה. גישה כבר אמרנו? והנה תמונת מראה לשחקנים באותו הגיל פלוס מינוס רק עם גישה שונה.
שרן ייני. ללא גינוני אגו, עם הרבה פחות כישרון, אבל מנהיג כזה שיחבר בין כולם, יבצע כל תפקיד (גם שוער כשהיה צריך) שהמאמן יבקש בלי שום פרצוף חמוץ, ריצה לסוכנים או הבעת מחאה. כשהיה צריך לשבת על הספסל הוא קיבל זאת בחיוך ותמך מבחוץ. רצה לשחק? בטוח, אבל עבד קשה וחזר כמו מלך רק דרך מקצוענות. ובגלל זה הוא כבר 8 שנים קפטן מכבי תל אביב עם אינספור תארים ועם עוד אליפות שמתקרבת שהוא מברגיה החשובים. גישה כבר אמרנו?
גל אלברמן. קחו רק את השנתיים האחרונות. מישהו שמע ממנו איזו טענה, בכי, נהי? הפך לשחקן רוטציה במקרה הטוב, שחקן עם קריירה מדהימה, מהמפוארות שהיו פה, גרזן במלא מובן המילה. שיחק בכמה תפקידים, ישב לא מעט על הספסל גם במכבי תל אביב, ובתקופת איווניר נמחק לחלוטין. אבל הוא ישב בשקט, טיפח צעירים, התאמן טוב והפך לטעמי לשחקן אולי החשוב ביותר בשרשרת האליפויות של מכבי. ושוב, כמו ייני, גם הוא לא ניחן בכישרון יוצא דופן, מסירה, בעיטה טכניקה או משהו דומה, רק בראש בריא, חשיבה לטווח ארוך ופחות מחשבה מהבטן. רק לשמוע מה אמר עליו נטע לביא ולהתמוגג.
אז את מי הייתם לוקחים לקבוצה שלכם?
לפנייה לכתב/ת 
ערן לוי
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
