בוקר

בבוקר. סהרורית מעט, היא יוצאת מביתה לכיוון תחנת האוטובוס, נעמדת ומרימה יד, מבקשת בקשות מנהגים עוברים ועוברים, כף ידה מספרת סיפור של אשה שמנסה להגיע לעבודה בהמשך הכביש לשם כמעט כולם נוסעים. כשרק התחילה לעבוד, כשרק התחילה לספר סיפורי בוקר לנהגים החולפים, היתה מסננת קללה לאלו שלא עצרו. ס..ס..ס..אמק או מיייניייאק. כשעמדה בשמש החמימה או בערפל החונק או בגשם ובקור, היתה מסתכלת לתוך המכוניות, מתיישבת בכל מכונית שחולפת, מניחה עצמה, מסדרת את התיק על הברכיים, שמה חגורה באדיקות של משוכנעת, מביטה סביבה, מחליפה כמה משפטים של בוקר או שתיקה מתוקה, לפעמים היתה ממשיכה לנסוע עם הנהגים ההם ישר לתוך החיים שלהם, נצמדת ומתבוננת ביום יום שלהם, לפעמים היתה עושה יחד איתם תאונה, מתפרקת לחלקים, רואה את הבפנים שלה מדמם, את הבשר שלה אמיתי, את אחדות גופה נפרמת.
אחרי זמן מה הפסיקה לקלל ואפילו חייכה למכוניות שלא עצרו שוב ושוב ושוב. מדי פעם שכחה וקיללה במעגליות סגורה שוב ושוב ושוב. לאחרונה היא עומדת ידה מושטת לצידה, לא מקללת ולא מחייכת שוכחת להוריד את היד אפילו שכבר אין שום מכונית בסביבה.