ילד שלי, אני רוצה אותך בחזרה

עכשיו, כשהם כבר גדולים, מסתגרים בחדר, יוצאים בלילות עם חברים, אולי כבר גרים מחוץ לבית, מטיילים בחו"ל, נמצאים בזוגיות, מדברים איתנו מדי כמה ימים או לא רוצים בכלל לשמוע מאיתנו, אנחנו יכולים לעשות את חשבון הנפש שלנו ולהכות על חטא.

על כל הרגעים שהחמצנו איתם. על כל הפעמים שלא היינו פנויים אליהם. על כל הלילות שלא ישבנו לצידם עד שנרדמו. על כל הסיפורים שלא קראנו להם ונחרטו בליבם. על כל הטיולים שלא טיילנו איתם. על כל החוויות שלא חווינו יחד. על כל החיוכים שמנענו מהם. הצחוק המתגלגל. דברי העידוד. ההקשבה המלאה. החיבוק החם. שיחות העומק. גילוי הלב. החברות האמיצה. כל מה שלא יחזור עוד לעולם.

והיינו יכולים לעשות. והיינו יכולים לשוחח. והיינו יכולים להתחבר. להשקיע. להעניק. להיות שם בשבילם לגמרי. תמיד. כל הזמן. מתי שהם צריכים אותנו. בלי ביקורת. בלי כעס. בלי השפלה. ריחוק. ואלימות. אבל השנים חלפו. אנחנו ויתרנו עליהם. אנחנו הפסדנו אותם. החמצנו. שגינו. ובזבזנו את האשראי שהם נתנו לנו. עד תום.

לעוד טורים של אבישי מתיה

הזמן להתחיל מחדש

ואנחנו כל כך מתגעגעים אליהם עכשיו. כל כך משתוקקים לחברתם עכשיו. לחיוך. לקול. למלים. למבט. לתמימות. להתרפקות. לקירבה. לאינטימיות. לעיניים הנוצצות. לחום הגוף. לריח הממכר שלהם. לאהבה שהיתה קרובה כל כך, נגישה כל כך, בהירה כל כך, פשוטה כל כך, ואנחנו לא ידענו להעריך אותה, היא היתה מובנת מאליה, היינו אטומים, עסוקים, דאגנו, זללנו, זלזלנו, רדפנו אחרי הכסף, התעסקנו בעצמנו, היינו עיוורים למה שמתרחש סביבנו, הזנחנו אותם רגשית, נטשנו אותם פיזית, ואיבדנו, כן איבדנו, את היקר לנו מכל. ועכשיו, כשהם כבר גדולים, אנחנו לבד. כל כך לבד.

האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? לא, אי אפשר. הנזק כבר נעשה. הטינה כבר שקעה. ועכשיו צריך להתחיל מחדש. עכשיו צריך לכבוש אותם מחדש. עכשיו צריך לצאת למסע ארוך אל הלב של הילדים שלנו. וזה לא יהיה פשוט. וזה יהיה קשה. כי הם כועסים. ומתוסכלים. ועצובים. ומרוחקים. ולא נותנים את עצמם בקלות. ובחרו להתרחק כי הרגישו שזה יותר מדי בשבילם. הם התייאשו מאיתנו. ויתרו עלינו. ובנו לעצמם חיים משלהם. חיים בלעדינו.

ואין לנו את מי להאשים. כי אין בכך טעם. זה כבר קרה. אנחנו צריכים לקחת אחריות כדי להציל את המשפחה שלנו, כדי לתקן את מה שהתקלקל, כדי לחבר את מה שנפרם, או נקרע, או התעופף לו הרחק מכאן. וכדי שיהיה לנו סיכוי לשנות משהו, אנחנו צריכים ללמוד להקשיב. אנחנו צריכים להתעניין בהם. להתעניין בחיים שלהם. להתעניין באמת.

כי אנחנו לא באמת מכירים אותם. אנחנו לא באמת יודעים מה הם אוהבים. מה הם חושבים. מה החלומות הכי כמוסים שלהם. הם לא סומכים עלינו אז הם לא מספרים לנו. אנחנו לא מקום בטוח בשבילם. כבר מזמן. בגלל הביקורת. השיפוטיות. הזלזול. וההתנשאות. כשהם היו קטנים יותר, חשבנו שאנחנו יודעים הכל. עכשיו אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים כלום. רק מי שמבין שהוא לא יודע בעצם כלום, שהאמת לא תמיד אצלו, שמותר שלילדים שלו יהיו דעות אחרות, שזה בסדר להתווכח ולא להסכים, רק מבוגר כזה יכול להתחיל לעשות את הדרך חזרה הביתה, לחדר, ללב של הילד שלו.

כשהם גדלים ומתבגרים, אנחנו לא יכולים יותר להביט עליהם כקטנים ולהתייחס אליהם כחסרי הבנה. כי הם הרבה יותר נבונים מאיתנו. והרבה יותר ידענים מאיתנו. אם רק נקשיב, אם רק ניתן להם הזדמנות לפתוח את הפה ולחלוק איתנו את עולמם, נלמד כל כך הרבה. כן, אם נתעניין בהם, אולי הלב סוף סוף ייפתח והחום יזרום בינינו.

זה כל כך פשוט להתעניין. להקשיב. להראות שאיכפת לנו. זה לא קשה. ולא מעייף. ולא דורש מאמץ ניכר. רק רצון טוב. לב גדול. והמון אהבה. אלה החומרים מהם עשויים יחסים. זו הדרך שבה תלכו כדי להגיע אל המקום שאותו עזבתם, אל הילד שזנחתם, כדי לרפא את הקשר, כדי לרפא אתכם. אתם הרי לא יכולים לחיות בלעדיהם. הם כל עולמכם. צאו למסע. המסע הכי חשוב של חייכם. שיהיה בהצלחה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת