יוסי, ילד שלי רגיש / טור
ליוסי בניון יש מקום של כבוד בתולדות הספורט שלנו, אבל לא רק בגלל ההישגים הספורטיביים. במדינה גברית וכוחנית כמו שלנו, דווקא הדמעות, החולשה והצורך לקבל אהבה חסרת תנאים, הם הדברים שמייחדים אותו
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את יוסי בניון משחק כדורגל. זה היה במדי נבחרת הנערים, באליפות אירופה בשנת 1996.
יוסי בניון עזב את מכבי מכבי פ"ת
הבאזז סביבו רק התחיל אז. הוא הוביל נבחרת שהתקדמה על חשבון יריבות שהיו אמורות להיות גדולות עליה, וכשהיא העפילה לחצי הגמר, הוחלט להעביר בארץ את המשחק בשידור חי. המשחק היה בסביבות 11 בבוקר שעון ישראל. הייתי אז תלמיד בכיתה י"א, ומעולם לא הייתי שלם יותר עם הברזה מבית הספר.
בניון. נכנס לתודעה כבר בנבחרת הנערים
בניון היה די חלש במשחק ההוא. הוא כבר עשה לעצמו שם באליפות בשלב הזה והיריבות למדו אותו. ובכל זאת, היו לו שם נגיעה אחת או שתיים בכדור שהבדילו אותו מהשאר. ובעיקר, היה משהו נוגע ללב בילד הצנום, שהתרוצץ בין הרי האדם על המגרש.
זה היה קצת כמו לראות ילד קטן משחק בשכונה עם הגדולים. קשה לו, אבל הוא אמיץ מהם, ומוכשר מהם, ואתה יודע שיום אחד הוא יסתכל עליהם מלמעלה. לא עבר הרבה זמן לפני שהתברר שגם הנפש שבתוך הגוף השברירי למראה הזה, היא פגיעה, רגישה, וזקוקה להרבה אהבה כדי להצליח.
זה התחיל עם החזרה המפורסמת ארצה מהנוער של איאקס, וגילוי הלב הנדיר כשאמר: אני מתגעגע הביתה. במדינה גברית, גברית מאוד, כמו שלנו, שהתרבות הצבאית מחלחלת בה לכל תחומי החיים ובאופן מיוחד לספורט שנשלט על ידי גברים כוחניים - זה דבר אמיץ מאוד לעשות. החזרה ההיא של בניון לארץ נתפסה, ועד היום נתפסת, ולא משנה מה עשה מאז, ככישלון. בזבוז. ההתייחסות הציבורית להחלטה ההיא הייתה במונחים של חולשה, ויתור, פחדנות.
ולא פחות מכך היה שם, כנהוג אצלנו, גם ניכוס של הילד מדימונה לקולקטיב הלאומי, כאילו הבחירה שלו לחזור היא בגידה בכולנו. מין חוק נאמנות לא כתוב שבניון מעל בו, אם תרצו. זה מקומם, בעיקר כשאנחנו יודעים כמה לקולקטיב הלאומי הזה, ולעומדים בראשו, אכפת מדימונה, העיר הנחשלת, המוחלשת, שבה הוא גדל.
אחר כך הגיעו הדמעות עם ירידת הליגה של הפועל באר שבע, אחר כך מסע אירופי בלתי נשכח עם מכבי חיפה. כל אוהד כדורגל שלב פועם בחזהו, התרגש לראות את הילד החצוף משחיל בפארק דה פרינס כדור בין הרגליים של מגן בגובה שני מטרים וכובש שער שוויון דרמטי שכולו כישרון. מרקו סימונה האיטלקי, אז כוכב פ.ס.ז', אמר בסיום: "פריז גילתה היום שחקן גדול".
אחר כך הוא השתלט על הליגה שלנו. התקשורת הפכה אותו לאלוהים ואז צלבה אותו כשסירב להיות מוחלף על ידי אלי כהן, בסך הכל שריף בן אלמוות, בגמר גביע המדינה. הגינונים הסופרסטאריים של בניון לא מנותקים מהקשר. ראיה נוספת לכך היא שמי ששילם את המחיר באותו מקרה היה המאמן, שפוטר על ידי יעקב שחר – בעלים שהתיימר להציג תרבות ניהולית אירופית.
בניון בקדנציה הראשונה שלו במכבי חיפה(צילום: צפריר אביוב)
ועוד דבר שראוי להזכיר: הפריחה של בניון בחיפה לפני שיצא לאירופה, הלכה יד ביד עם היחסים המיוחדים שהיו לו עם אברהם גרנט. גרנט ואישתו צופית העניקו לו מענה רגשי כשהיה רחוק מהבית, והוא החזיר ברגעי קסם על המגרש. אחר כך הוא גם כמעט הרס לו העפלה לגמר ליגת האלופות עם בישול ענק לפרננדו טורס בחצי הגמר במדי ליברפול, מול צ'לסי של המאמן. אבל מי זוכר? הוא הרי ירק למכבי פתח תקווה בפרצוף.
אין צורך להרחיב עוד על הקריירה שעשה בניון. אי אפשר לערער על כך שאף אחד לא התקרב ליציבות והעקביות שלו בצמרת הכדורגל האירופי. איל ברקוביץ' אולי היה מוכשר יותר, אבל מצא תמיד את הדרך להרוס לעצמו. אולי העובדה שהוא הרגיל אותנו לחוסר הקלאס שלו משלב מוקדם, היא זו שהופכת אותו לפחות מושמץ מבניון.
קל לשפוט את יוסי. קל לומר שהוא חושב רק על עצמו, שאין לו כבוד לאף אחד, שהוא חושב שמגיע לו הכל. אבל יש בהתייחסות הזו מידה של צביעות, ויותר מכך, מידה של חוסר צניעות. הנפילות שלנו, ההחלטות הקטנוניות שאנחנו מקבלים בחיים והרגעים המכוערים שלנו, לא הופכים לנושא בעל חשיבות לאומית. הם לא הופכים לנחלת הכלל והם מתקבלים על ידי הקרובים אלינו, ובעיקר על ידי עצמנו, בהבנה וחמלה. יוסי בניון הוא פרסונה ציבורית, אבל הוא קודם כל בן אדם. פגום, פגיע, אגואיסט, חלש וזקוק לאהבה, הבנה וחמלה. מילים גסות.
בניון. קריירה מלאה בדרמות(צילום: עוז מועלם)
אפשר להסתכל על סיפור החזרה של בניון לארץ, ההחלטות השנויות במחלוקת שלו והנדודים ממועדון למועדון, גם כשיעור עבורנו. אפשר לכבד את הרצון שלו לשחק כדורגל בכל מחיר גם בגיל 38. אפשר לכבד את הנאמנות שלו לעצמו. אפשר להגיד, אחרי כל מה שהאיש עשה עד היום: "לך לדרכך, סע לשלום". בסופו של דבר, לוזון עשה את זה. ריספקט.
יוסי בניון לא אחראי על הגשמת האידיאולוגיות המוסרניות שלנו, שאנחנו עצמנו לא תמיד טורחים להיות נאמנים להן. זכותו של אדם לדרוש לעזוב מקום עבודה שהוא לא מאושר בו. זכותו של אדם לרצות לסיים את הקריירה בהגשמת חלום ילדות. עזבו אותו במנוחה. תנו לו להיות.
לפנייה לכתב/ת 
יוסי בניון
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
