תודה, חבר, שאתה חופר
כדי להסיר מעל צווארנו איום קיומי נהיה מוכנים לחטוף טילים מדויקים בכל הארץ ועדיין להמשיך להילחם, עד שננצח. המנהרות של נסראללה מלכדות אותנו
חשיפת המנהרות ההתקפיות של החיזבאללה בגבול הצפון עשתה כותרות גדולות בשבוע שעבר. השבוע היא כבר הופיעה פחות בחדשות, ואם לא תהיה התלקחות אלימה בצפון, אז בשבוע הבא היא תשקע מן הסתם בחזרה, אל מתחת לפני השטח של התודעה שלנו.
כמו שאר הדברים שקורים בשנים האחרונות בגבול הצפוני והצפון-מזרחי שלנו, ומעבר לו, אנחנו פשוט לא חושבים על זה רוב הזמן. גם אם האיום עדיין שם, בלתי נראה אבל קיים, כמו המנהרות שעדיין לא מצאנו, וכמו הטילים המדויקים שלא שוגרו עלינו, אבל עדיין לא השמדנו אותם.
זה לא מפתיע. אף אחד לא רוצה לפחד כל הזמן. צריך גם לחיות. זה מה שאנחנו עושים, ועושים לא רע: למרות האיומים והסכנות, ישראל היא אחת הארצות המאושרות בעולם. איך זה יכול להיות? אולי כי אחת התכונות המסקרנות ביותר של נפש האדם היא הסבילות שלה לסתירות פנימיות. כבר לפני יותר ממאה שנים שיער פרויד כיצד זה קורה: חלק ממה שאנחנו יודעים, לרוב החלק הפחות נעים, פשוט מפסיק להיות מודע, בלי להפסיק להתקיים. הוא יורד אל מתחת לפני השטח, ממש כמו מנהרה, ושם הוא מחכה בסבלנות להזמנה – או להזדמנות – לעלות ולהתגלות.
וזה מה שאני רוצה לעשות כאן – להזמין את החבר החופר נסראללה לעלות מן המנהרה, כדי שנוכל להביט בו ולחשוב עליו, מעבר לתגובות הבטן השגרתיות שלנו – פחד, זעם, ושנאה. אלה תגובות שגם הוא, וגם הרבה פוליטיקאים אצלנו, גוזרים עליהן קופונים כבר שנים. אבל אני רוצה לעשות משהו אחר – להגיד לו תודה, לחסן נסראללה. תודה שאתה חופר, חבר. כי אתה מזכיר לנו, עם כל מנהרה, מי אתה – וגם מי אנחנו.
ב-26 במאי 2000, יום אחד אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון, נשא נסראללה את "נאום קורי העכביש" המפורסם שלו. כך סיכם את הנאום הזה עשהאל לובוצקי, בספרו "מן המדבר והלבנון": ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות, ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים.
האם ייתכן שנסראללה צדק? זה תלוי. אני שייך לדור שנלחם בלבנון, וגם איבד בה חברים טובים. שתי המלחמות של ישראל בלבנון היו – לדעתי ולדעת רבים מבין הלוחמים והציבור הישראלי – מלחמות יש ברירה, מלחמות שלא היה הכרח לצאת אליהן באופן ובהיקף שיצאנו, ולא היה הכרח לנהל אותן כפי שניהלנו.
אף אחד לא יכול לחשוד בי שאני חסיד גדול של ראש הממשלה נתניהו. אבל נתניהו מבין את מה שמבינים גם נסראללה בלבנון, והחמאס בעזה: שעל שני חיילים חטופים, ואפילו על עשרת אלפים בלוני תבערה, אי אפשר להוציא את מדינת ישראל למלחמה שתסתיים בניצחון מוחץ. גם לא למלחמה "לייט", שאף פעם איננה "לייט", ועלולה להסתיים בתבוסה תקשורתית לישראל, בלי קשר לתוצאות בשטח.
במילים אחרות, כאשר ראש ממשלה בישראל בוחר לצאת למלחמה, ולא כל העם מאמין מעומק הלב שהמלחמה הזאת הכרחית לחלוטין, התוצאות יהיו רעות לישראל, אף מעבר למוות ולהרס שכל מלחמה מביאה איתה. זה היה הקלף המנצח של נסראללה מולנו, כבר יותר מעשרים שנה, והוא שיחק בו בכישרון רב, שוב ושוב. אבל ייתכן שהפעם, עם המנהרות, הוא הגזים. ועל הטעות הזאת הוא עלול להתחרט.
כי נדמה לי שנסראללה שבוי עדיין בתאוריית קורי העכביש שלו, ולכן לא מבין שיש הבדל עצום באופן שבו יגיב הציבור בישראל למארב קטלני שמסתיים עם חיילים חטופים, כמו שקרה במלחמת לבנון השנייה, לבין האופן שבו נגיב על כיבוש מטולה, למשל.
לדעתי, כדי למנוע את כיבוש מטולה, או כדי לשחרר אותה אם נכבשה, הציבור בישראל, כמעט כאיש אחד, מימין ומשמאל, יהיה מוכן לצאת למלחמה כוללת, ולהמשיך בה עד שהיא תסתיים בניצחון מוחץ. כאשר כולנו כאן מרגישים שאין ברירה – ההתנהלות שלנו היא אחרת, ונסראללה עדיין לא התנסה בה.
במילים אחרות, כדי להסיר מעל צווארנו איום קיומי, כמו פרויקט הגרעין האיראני, או איום בכיבוש הגליל, נהיה מוכנים לחטוף טילים מדויקים בכל הארץ ועדיין להמשיך להילחם, עד שננצח. נהיה מוכנים גם לשאת את המחיר הכואב של הניצחון הזה, בחיילים ובאזרחים הרוגים – עד שמי שאיים עלינו כך יפסיק להתקיים ככוח לוחם במזרח התיכון.
וכאן יש לנסראללה בעיה: בניגוד לכל ארצות ערב ולאיראן, שאותן ישראל מסוגלת לנצח, אבל לעולם לא תוכל להכניע, ישראל מסוגלת – אם תהיה מוכנה לשלם את המחיר – להשמיד את חיזבאללה ככוח לוחם, גם אם זה אומר לכבוש באופן זמני חלקים גדולים מלבנון. ואולי הפעם לא נחזור על הטעות שלנו ממלחמת לבנון הראשונה, ולא נישאר שם אחרי שנסיים את המשימה.
אלה תרחישי יום הדין, ומוטב שלא יתממשו. אבל המנהרות של נסראללה, כמו פרויקט הגרעין האיראני, עושות לנו כבר היום שירות חשוב – הן מלכדות אותנו. הן תזכורת שכולנו כאן שותפים לגורל אחד, וכולנו ערבים זה לזה. והן מזכירות לנו עוד משהו: מי האויב שעומד מולנו מצפון לגדר, ומה מניע אותו.
בניגוד לעימות עם הפלסטינים שאיתם נצטרך, בסופו של יום, לחלוק את הארץ הזאת, העימות בינינו לבין נסראללה ושליטי איראן לא קשור לניגודי אינטרסים, וגם לא לסכסוך קרקעות. זאת שנאה "לשמה", ולכן לא ניתן להגיע איתה לפשרה הוגנת. מולה צריך להתאחד, ואז להרתיע אותה – או לנצח אותה.
את זה מבין היטב הציבור בישראל, מן הימין הקיצוני ועד לגדעון לוי, שנזף בנסראללה על הנזק שהסב לעניין הפלסטיני עם המנהרות שלו. ולכן, גם אם נסראללה יצליח יום אחד לכבוש בהפתעה את מטולה, או כל יישוב ישראלי אחר, התוצאות יהיו הרות אסון בשבילו. כגודל ההישג הראשוני, כך גודל התבוסה בהמשך.
זה כבר קרה. מפקד הצי היפני במלחמת העולם השנייה, האדמירל ימאמוטו, למד בצעירותו באוניברסיטת הארוורד, והכיר היטב את האמריקאים. לאחר התקפת הפתע היפנית המוצלחת על פרל הרבור, בזמן שכל יפן חגגה, הוא נראה במצב רוח מפוכח ואפילו מדוכא. על פי האגדה, הוא אמר אז משפט נבואי, שכדאי שנסראללה יכיר: "אני חושש שכל מה שעשינו היה להעיר ענק משנתו, ולמלא אותו בנחישות נוראה".
לפנייה לכתב/ת 
