"חתכו את כולם בסיטונות": גברים שעברו ברית מילה מאוחרת מדברים

"יום אחד אבא שלי אמר שאנחנו צריכים לחתוך. עד הרגע של הברית לא ידעתי במה מדובר, לא ידעתי מה חותכים. בעברית, המילים 'ברית מילה' נשמעות חצי רומנטיות, ברוסית זה נשמע נורא - פשוט 'לחתוך'".

אלכסיי בלינסקי, כיום כלכלן במשרד האוצר, היה בן 15 כשעלה מברית המועצות ב-1993 אל הארץ המובטחת. עד מהרה גילה שאם הוא חפץ להיות חלק מההבטחה הזו - יש לכך מחיר. תשלום סמלי לחברה, כזה שכל גבר יהודי משלם כבר בגיל שמונה ימים, אך במקרה של בלינסקי יתבצע באיחור של כמה שנים. "שלא יצחקו עליכם בצבא, שבמקלחות בשיעורי ספורט לא תהיה פדיחה", אמר לו אביו בניסיון לשכנע, ואחיו בן ה-11 התחיל מיד לבכות. אלכסיי, כיאה לאח בכור, מיהר להרגיע אותו: "גם אבא יעשה". וכך, מצאו עצמם השלושה לבית בלינסקי - האחד ילד, השני נער מתבגר והשלישי איש מבוגר – בדרכם לבית החולים, בארץ זרה ובלי כל הבנה של השפה העברית - לבוא בברית האלוהים. או, רומנטיקה בצד לרגע - לחתוך חתיכה מאיבר המין. באותה שעה, הם אפילו לא שיערו מה יצפה להם בהמשך.

"הייתי קם בצרחות, עולה על כיסא, ומנסה להיכנס כמה שיותר עמוק לתוך המקפיא"(צילום: שאטרסטוק)

מיכאל מירושניק (33), במאי וצלם, היה בן 7 כשעלה מברית המועצות אל ארץ שבה אוכלים משחה בשם חומוס ושהייתה נתונה במלחמה - מלחמת המפרץ. "באתי ממדינה שהושמדה - לא היה אוכל, אוטובוסים דלקו ברחובות, ההורים שלי חטפו חתיכת טראומה", הוא מספר. "באתי למקום אחר לחלוטין שיש לו חוקים משל עצמו, ואתה צריך ללבוש בו מסכת גז. ברית המילה הייתה אחד מהפולחנים שעברנו כחלק מהקליטה. זה כמו להיות בסטלה ממש חזקה. נסעתי עם ההורים לבית החולים, לא דיברתי עברית בכלל, היו חרדים בכובעים, היה חם ולא היה שלג – זה היה מוזר. אמרו לי שהולכים לעשות משהו טוב לבריאות שלי אבל לא הבנתי מה זה אומר, מה ההשלכות של זה ואיך אהיה אחרי זה. ואז נכנסנו למיון עם מלא ילדים אחרים, כולם סובייטים, עולים חדשים. רק בדיעבד הבנתי שזה היה רוחבי - את כולם חתכו בסיטונות".

שאלו אותך לפני כן?

"בואי נגיד ככה - לא הייתה פה הסכמה שלי. אבל בגילאים האלה אין לילד מקום להחליט. להוריי היה חשוב להיות קונפורמיסטים ולהשתלב בחברה. הם מאוד חילונים, אז זה בכלל לא היה פולחן דתי בשבילם. אבל אם עושים הנדסה חברתית כזו באמצעות הטלת מום וסימון של בני אדם, הם לא רצו להיות שונים. חוץ מזה, הם באו מברית המועצות - איפה שמנחיתים דברים מלמעלה ואומרים 'ככה זה יהיה'". שאלתי את אמא שלי פעם למה עשו לי ברית מילה והיא אמרה 'כי כולם עשו', וזו תשובה שמספיקה לי כי אני מבין מאיפה היא באה".

"בסופו של דבר אתה רוצה להיות שייך"(צילום: שאטרסטוק)

בחזרה לסיפורם של גברי משפחת בלינסקי, הגרפי והמפורט עד כאב: "אחי הקטן עשה את הניתוח בהרדמה מלאה ואני ואבי בהרדמה מקומית", משחזר אלכסיי. "נותנים לך זריקה באזור שבו הרגליים מתחברות לאגן, הזריקה עצמה מאוד כואבת ואז אתה כמעט לא מרגיש את המפשעה. אחרי הזריקה הלכתי לשירותים, וחשבתי שהאנטומיה הגברית מאוד פשוטה – אתה מכוון ופוגע – אבל זה התפרץ כמו הר געש לכל הכיוונים, אף טיפה לא פגעה בתוך האסלה".

ואז החל האקט עצמו: "זה היה מאוד מוזר", ממשיך בלינסקי. "הם שמים לך מחסום על הצוואר כדי שלא תוכל להרים את הראש ולראות מה עושים, ואתה מרגיש משיכות קלות, כאילו מישהו מושך לך במכנסיים. תוך כדי המנתח הקריא ברכה וביקש שאחזור אחריו. לא הבנתי מה הוא אומר כי לא הבנתי עברית. הוא התחיל: 'ברוך אתה ה'...' ואני התעקשתי – 'אני לא בחור, אני גבר'. היה לי מאוד חשוב אז, בגיל 15, שיתייחסו אלי כגבר. בכלל, סדר העדיפויות שלך בגיל הזה הוא אחר, לא היה אכפת לי מהניתוח אלא יותר מכך שבת שירות צעירה שהייתה שם לא תראה אותי חצי עירום".

אלכסיי בלינסקי, לפני העלייה לארץ(מתוך האלבום המשפחתי)

אם זה לא מספיק, כל מה שקרה לאחר מכן ממש כמו לקוח מתוך סרט אימה, אלא שהתסריט הזה הוא חוויית החיים של אלכסיי, אחיו ואביו, שדומה שלא קיבלו הכנה נאותה או תדרוך בסיסי מהצוות הרפואי: "אחרי ההתאוששות חזרנו הביתה עם מונית. אנחנו מגיעים לרחוב, ההרדמה עברה, ואז התחילו פשוט כאבי תופת. אני זוכר שתוך כדי העלייה למדרגות לדירה כבר הורדתי את הג'ינס ואת התחתון כי אתה פשוט לא יכול שזה ייגע בכלום. נכנסנו ככה הביתה ואימא שלי הייתה בהלם, רואה את שלושת הגברים שלה חצי ערומים מהמותן ומטה. חילקנו את הבית לשלושה חלקים, שמנו מחיצות של בד והסתובבנו עם חצאיות של אימא שלי כשאנחנו מחזיקים אותן מקדימה כדי שלא תיגע שם בכלום.

"אני סבלתי הכי הרבה. אבא שלי היה כבר מעבר לגיל של פעילות הורמונאלית ואח שלי עדיין לא נכנס לגיל הזה, אז אצלי כל בוקר כשהייתי קם כל התפרים היו נמתחים. הייתי קם בצרחות, עולה על כיסא, ומנסה להיכנס כמה שיותר עמוק לתוך המקפיא, זה הדבר היחיד שעזר. זה היה סיוט.

"כל מה שאני זוכר אחר כך הוא אמבולנס"(צילום: שאטרסטוק)

ובדיוק כשנדמה היה שהעניינים מתחילים להחלים, חל סיבוך לא צפוי: "כעבור שלושה ימים התחלנו להתרגל למצב, חוץ מדבר אחד - שינה - כי אתה לא יכול שזה ייגע בכלום. אח שלי ישן על הגב, ואני קינאתי בו כי יכולתי להירדם רק על הבטן. חצי מהלילה סבלתי והסתכלתי עליו ישן כמו מלאך. ואז עלה לי רעיון: הייתה לנו ספה וחצי שנפתחת לשתי מיטות בסלון. פתחתי אותה, השארתי מרווח ונשכבתי על הבטן, נרדמתי והכל היה נחמד. באמצע הלילה אחי קם והלך לשתות, ושם לב שנפתחו לי המיטות, בבעיטה הוא סגר אותן בבת אחת. כל מה שאני זוכר ממה שקרה אחר כך הוא אמבולנס, תפרים ודם, ואימא שלי צועקת. אף אחד לא אמר שיהיה קל לכרות ברית עם אלוהים".

למרות החוויה המטלטלת, בלינסקי דווקא מגלה יחס דואלי לברית המילה ולא מכנה זאת "טראומה": "אין ספק שיש בזה משהו. לא סתם יהודים עושים ברית, זה הרבה יותר היגייני. בברית המועצות כל הזמן סבלנו מדלקות מהלכלוך שמצטבר בין העורלה לבין הכיפה, ומאז הברית נעלמו לי כל הבעיות".

בדיעבד, זו הייתה החלטה נכונה?

"שאלה קשה, כן, כי יש לזה יתרונות רפואיים ובסופו של דבר אתה רוצה להיות שייך. למרות שהיום מסתבר שזה לא כזה קריטי כמו שאבא שלי צייר את זה. אני ראיתי חבר'ה לא נימולים בצבא ואני לא חושב שלמישהו היה אכפת".

מירושניק, לעומתו, פחות סלחן לאקט, שבשנת 2018, אם לא על הפעולה עצמה, יש לכל הפחות לתת את הדעת על האופן שבו היא מבוצעת בטקס המסורתי על ידי מוהל ולא במסגרת רפואית. "אני חושב שאם הייתי זה שמחליט לא הייתי עושה ברית מילה. אני לא רואה סיבה לחתוך ילדים, לפחות לא בגיל שאין להם הסכמה. כן הייתי רוצה שזה יהיה יותר מונחה מדע ופחות מונחה תרבות. אני יודע שבארצות הברית חצי מהגברים נימולים מסיבות שלא קשורות בכלל ליהדות. אבל פה הרגשתי שיש אקט של הנדסה חברתית, של להכניס לסדר מסוים. אם אני שם את עצמי בכובע של אדם חרדי, אז אם אני יודע שלכולם יש מילה אני מרגיש שאני יכול לסמוך על האיש הזה ברחוב, גם כי הוא דובר עברית וגם כי הוא נימול.

"בארץ זה דבר מובן מאליו שישראלים מסתובבים איתו"(צילום: שאטרסטוק)

"אנשים אוהבים פולחן, אבל אני לא מכיר מחקר חד משמעי שאומר שיש בזה תועלת רפואית. כן יש טענה על הגברת ההנאה המינית אבל אלוהים אדירים - למה שאני אקבע לילדי בן השבע שהוא ייהנה מינית עכשיו? שיחליט על זה לבד. אני מתנגד לברית מילה, אבל שוחחתי על זה עם חברים, יוצאי ברית המועצות וגם כאלה שלא, והם נתנו לי המון סיבות למה כן, החל מכך שזה יפה להם ועד שהם לא רוצים שהילד ירגיש שונה. אני יכול להתווכח? אני לא חושב שמישהו שמסתובב בבגדים מרגיש שונה כי הוא יודע שהוא לא נימול".

ב-18 בדצמבר מירושניק ובלינסקי יעלו על הבמה יחד עם עוד כמה דוברים, ויחלקו עם הקהל את סיפור המילה שלהם - לטוב או לרע, בהומור או באימה - ב"ערב סיפורי מילה מאוחרת", שיתקיים במועדון הלבונטין 7 בתל אביב. את הערב יזם גוף בשם "הבריגדה התרבותית", שמנוהל בידי קבוצת צעירים יוצאי ברית המועצות, שפועלים להשמעת סיפורי העולים דרך הפקת אירועי תרבות.

"בארץ זה דבר מובן מאליו שישראלים מסתובבים איתו, ואני לא חושב שניתנת עליו הדעת, על כמה האקט הזה מלאכותי", אומר מירושניק. "זה נכנס לתודעה בשלב מסוים אבל אתה כבר חתוך. אתה לא תופס את זה שחותכים. זה נראה לי משהו שיכול להיות מעניין לחלוק".

ובבוא היום, אם יהיה לך בן?

"אני אשקול ברית מילה לילד שלי, אבל בוודאי לא בגלל סיבות דתיות. נכון לעכשיו אני לא רואה סיבה, אבל אם מישהו שעל דעתו אני סומך ייתן לי סיבות להאמין - אני אעשה את זה".

ומה גורסת הרפואה?

ראשית, על פי ד"ר עמוס נאמן, מנהל יחידת אורולוגיית ילדים בבית החולים "אסף הרופא", כשמדובר במי שאינו יילוד בן יומו, בין אם ילד בן 7 ובין אם גבר בוגר ההעדפה היא הרדמה כללית בחדר ניתוח. 

מה לגבי הקראת ברכה?

"יש אנשים שמבקשים ברכה, כשעושים ברית מילה מאינדיקציות דתיות, ואז כנהוג ביהדות שולחים את העורלה לקבורה. ואצל מי שמבקש ברית מתוך אינדיקציה רפואית בדרך כלל מוותרים על זה".

ובאשר להצדקה הרפואית, מתברר כי מחקרים כן מראים יתרון בריאותי בברית מילה. "בעיקר באספקט של הידבקויות במחלות מין, באיידס, והעברת מחלות מין לבנות הזוג", מוסיף ד"ר נאמן, "למשל וירוס ה-HPV, שיכול לגרום לסרטן צוואר הרחם אצל האישה, ואצל הגבר כשמדובר בסרטן הפין - מי שנימול מוגן יחסית. נדיר מאוד מקרה של סרטן פין בגבר נימול. לגבי סרטן צוואר הרחם - מסקירות גדולות של האוכלוסייה יודעים שלנשים יהודיות יש שיעור נמוך של סרטן צוואר הרחם ומשייכים את זה בין השאר לכך שבני הזוג נימולים".