"אמרתי לאבא: הורגים אנשים סתם כך, כי לא אוהבים אותם?"

שטרסבורג: קרבות חצר וספרות קלסית 

נולדתי ב-31 ביולי 1926 בשטרסבורג שבמחוז אלזס בצרפת. הוריי, אברהם-ברנארד ואסתר-טקלה לבית אייבשיץ, היו בני דודים מדרגה ראשונה: אמו של אבי ואביה של אמי היו אחים. הם נולדו בגרמניה למשפחות יהודיות מסורתיות. גם אחי הבכור יונתן נולד עוד בגרמניה, אבל אז החליטו הורי לעבור להתגורר בצרפת, וכך נולדתי אני כבר בשטרסבורג. אמי ניהלה בית כשר וכך גדלנו יונתן ואני. לימים היה יונתן לרב, ונפטר בעיר ברייטון באנגליה בשנת 1995.

שם משפחתה של אמי מסגיר את מוצאה של המשפחה - מצאצאיו של הרב יונתן אייבשיץ, שחי במאה ה-18 בגרמניה והיה מגדולי הפוסקים בתולדות היהדות. על פי מסורת המשפחה, בכל דור נקרא אחד מהצאצאים בשמו של מייסד השושלת, ומכאן שמו של אחי. גם אבא מצדו היה ממשפחה בעלת שם. הוא היה צאצאו של הרב שלמה קלוגר מלודז'.

"התכונות שירשתי מאבי עזרו לי בשואה". עטיפת הספר(ידיעות ספרים)

את הורֵי הוריי, כלומר הסבים והסבתות, הכרתי מעט מאוד. הם גרו בשכנות בעיר נירנברג, ובהיותי ילד פגשתי אותם רק לעתים רחוקות כאשר נסענו לבקרם.

לאביה של אמי, שלמה אייבשיץ, ולאשתו ציפורה היו שמונה ילדים - שלושה בנים וחמש בנות. בן אחד, שנקרא גם הוא יונתן, נפטר בגיל צעיר, ומהשבעה שנותרו שרדו שלוש בנות את השואה: אמי, ששבה מאושוויץ, הדודה פאולה, שהסתתרה בחלק הלא-כבוש של צרפת, ולוטה-חנה, שעלתה ארצה בשנות ה-30 המוקדמות. שני הבנים, מרדכי ודוד, והבנות מלי וצילה נשלחו עם הוריהם לאושוויץ והושמדו.

גם להורי אבי, מרקוס וציביה, היו שמונה ילדים, ולמרבה המזל כולם שרדו לאחר שהצליחו להסתתר בצרפת ובבלגיה והגיעו חלקם לארצות הברית וחלקם לארץ-ישראל. אחד הדודים, נתן, הצעיר שביניהם, נורה למוות בשנת 1939 בחיפה על ידי פורעים ערבים זמן קצר אחרי שהגיע לארץ-ישראל.

רוצים לקרוא את "הילדה שזכרה הכול" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הורי היו אנשים מיוחדים, ולא רק לדעתי. אבא היה אקדמאי, אינטלקטואל וידען גדול, עיתונאי וסופר, שכתב כמה וכמה ספרים, בהם ספרי פרוזה. הוא לימד אותי קרוא וכתוב כשהייתי בן ארבע. לכיתה א' שלח אותי בגיל חמש וחודש. הוא סבר שהייתי כבר בשל לבית הספר. כשסיימתי את כיתה א' קבעה מועצת המורים שעלי לדלג על כיתה ב', וכך בגיל שש הייתי כבר בכיתה ג', עם ילדים שהיו מבוגרים ממני בשנתיים ואפילו שלוש. לא היה לי כל קושי עם הפרשי הגיל.

הייתי ילד חסון, קשוח ואמיץ, ולא חששתי מקרבות עם הגדולים. ברוב המקרים אף היתה ידי על העליונה באותם קרבות. ברור שגם חטפתי מהלומות לא מעטות. כששבתי הביתה חבול, אבא רק שאל: "ניצחת? ואיך נראה היריב שלך?" אמא, לעומתו, היתה מודאגת, אבל אבא נהג להרגיע אותה ולומר: "הוא מסתדר היטב, וממילא עליו ללמוד להתמודד בכל מצב," כאילו צפה את העתיד. גם אבי עצמו, אף שהיה נמוך קומה, היה איש חזק ונועז. אמי, וגם דודים ודודות, סיפרו שהיה "מלך הקרבות" בבית הספר. התכונות שירשתי ממנו, ואלה שרכשתי בהשפעתו, סייעו מאוחר יותר גם לי וגם לו לשרוד בתקופת השואה.

כשהייתי רק כבן 12 - ולאחר שבינתיים קפצתי כיתה פעמיים נוספות, מכיתה ד' ל-ו' ואחר כך מ-ט' ל-י"א - דאג אבא שאקרא את כל הספרות הקלסית של אז, מדוסטויבסקי וטולסטוי ועד ויקטור הוגו, אמיל זולא וז'ול ורן, תומס מאן, קפקא, ירוסלב האשק, סרוונטס, אנטול פראנס, מרק טוויין, ג'ק לונדון, קיפלינג, אדגר אלן פו, ארנסט המינגוויי ועוד ועוד. קראתי גם שירה של שילר, גתה, היינה, שייקספיר, ביירון, שלי, קיטס ורבים אחרים. וגם כמובן ספרי בלשים משל אדגר וואלס, אגתה כריסטי ואחרים. אהבתי לקרוא, והודות לזיכרון מעולה, גם זכרתי כמעט כל מה שקראתי, אם כי באותו שלב, ואין זה אלא הגיוני, עוד לא הבנתי כל מה שקראתי.

מדי פעם לקח אותי אבא איתו לנסיעה שעשה לעיר אחרת או למדינה אירופית כלשהי. כך ביקרתי בילדותי בבלגיה, באיטליה, בדנמרק ובשוודיה. דומני שבאותן נסיעות עם אבא, ובחופש הגדול גם עם אמא, נדבק בי "חיידק הנסיעות" שליווה אותי כל חיי - ושבגללו ביקרתי ברוב מדינות תבל.

אחת הנסיעות האלה, בשנת 1934, היתה למרסיי, ובמהלכה היינו עדים להתנקשות שביצעו אנרכיסטים באלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה, ובשר החוץ של צרפת, לואי ברטו. הייתי כבן שמונה וחצי, וברור שלא הבנתי מדוע אירעה ההתנקשות. אבא ניסה להסביר לי שיש אנשים "רעים" שהורגים אחרים רק משום שאינם אוהבים אותם. "הורגים אנשים סתם כך, כי לא אוהבים אותם?" שאלתי שוב ושוב. רק שנים ספורות אחר כך, ובעודי נער, ראיתי אנשים רעים שהורגים אנשים שהם לא אוהבים בצורה מאורגנת, במיליונים.

בנסיעה אחרת, לבריסל, ישבתי עם אבא במרפסת של קפה "מטרופול" בפלאס-דה-ברוקר בלב לִבה של הבירה הבלגית. אבא הזמין עבורי קוקה-קולה, משקה ששתיתי בפעם הראשונה בחיי. לא התלהבתי מהמשקה האמריקני שעמד לכבוש את אירופה ואת העולם. עד היום איני חסיד גדול שלו. בבית הקפה גיליתי עוד חידוש שנראה לי לא רק מהפכני, אלא בלתי אפשרי. בשולחן הסמוך ישב גבר והאזין למוזיקה שבקעה ממכשיר רדיו שעמד על השולחן. איך זה יכול להיות, חשבתי בלבי, אין שום חוט שיוצא מהמכשיר ומחבר אותו לחשמל. התביישתי לשאול את אבא, שמא יש חוט ואני רק לא מבחין בו. קמתי ממקומי והסתובבתי בין השולחנות, כמו להתבונן בעוברים והשבים, וכל העת בדקתי את סביבת השולחן כדי לנסות לגלות איפה מסתתר החוט. אבי, שחש שאני מוטרד מהעניין, הסביר לי שמדובר בהמצאה חדשה: רדיו שפועל על מצברים. האיש בשולחן השכן פתח את המכשיר והסביר לי איך בדיוק הוא פועל, וכשחזרתי לבית הספר בישרתי לכולם בסערת נפש על הפלא החדש שראיתי בבריסל. כעסתי כשהילדים לא האמינו וחשבו שסיפרתי בדיה.

אם אבא היה זה שדאג לידע הספרותי וה"תיירותי" שלי, אמא דאגה לידע שלי בתחומי התיאטרון והמוזיקה. היא אהבה מאוד לבקר בתיאטרון, באופרה, במופעי מחול ובקונצרטים, והיות שאבא, בהיותו עיתונאי וסופר, נעדר לעתים קרובות מהבית, הפכתי אני לבן-זוגה לכל אותן היציאות. אחי, שהיה מבוגר ממני ביותר מארבע שנים, כבר לא גר איתנו אז. הלכנו יחד לא רק לקונצרטים, אופרות, בלט ואופרטות, אלא גם לאולמות הריקודים והקברטים הגדולים שבהם ניגנו תזמורות ביג בנד שהיו אז אופנתיות מאוד. תזמורות אלו, בנות 30 עד 40 נגנים, נהגו להופיע במשך חודשים ארוכים באותו מקום, והקהל נהר לאולמות מדי ערב. אחדים מהמנצחים של אותן תזמורות היו בעלי שם עולמי, ובהם ברנאבאס פון גצ'י, ז'ורז' בולנז'ה, יאפים שחמייסטר וזיגמונד אולבסקי, שהיו כולם כנרים מעולים. אני זוכר עד היום את שחמייסטר, יהודי ממוצא רוסי, משמיע באולם "אלפא" בלוקסמבורג, לראשונה באירופה המערבית, את הרומנסה "עיניים שחורות" ("אוצ'י צ'ורנייה"). אני זוכר לנצח את רגעי המתח וההתרגשות שבהם צעד על הבמה, התקרב אל הקהל שמילא את האולם רחב הידיים מפה לפה, והודיע על ביצוע הבכורה של היצירה.

זיגמונד אולבסקי, יהודי פולני, היה ידידם של הורי, ויחד עם אחיו משה אולבסקי, שהיה צ'לן מעולה, היה בן-בית אצלנו. למזלם של השניים, הם הצליחו לעזוב את אירופה בזמן וניצלו מזוועות השואה. כעבור יובל שנים, באחד מביקורי בבואנוס-איירס, ראיתי מודעות על הופעתו של כנר בשם אולבסקי באחד האולמות. בעזרת ידיד מקומי הצלחתי ליצור קשר עִמו, והתברר שהיה זה נכדו של זיגמונד אולבסקי. אחר כך גם פגשתי אותו.

הורי היו אנשים ישרים, עממיים, מלאי שמחת חיים ותמיד מוכנים לעזור לזולת. גם מחנכים מעולים היו, אף על פי שאבא נאלץ מפעם לפעם להנחיל לי את ערכיו "בכוח הזרוע". אני הייתי ילד הרפתקן, לא תמיד ממושמע, ובהחלט הייתי ראוי לכך לפעמים. לא פעם נאלצתי ללמוד דבר מה "בדרך הקשה", אך מעולם לא נטרתי טינה לאבי על כך, וכעבור זמן לא רב גם הבנתי כי צדק.

אהבתי מאוד את הורי והיתה לי הערכה רבה אליהם. מעולם לא הרמתי קולי בשיחה איתם, למרות שאופיי אינו תמיד רגוע ושקט. מעולם גם לא אמרתי למי מהם שאינו צודק בהערה או בעצה שנתן לי, גם כאשר הייתי כבר בן 50. ברור שלא תמיד שמעתי לעצותיהם ונהגתי על פי הבנתי, אך מעולם לא אמרתי להם זאת, וגם לא גרמתי להם להבין כי מוטב שלא יתערבו בענייני.

לא היינו משפחה עשירה, אבל היינו משפחה מבוססת. היו תקופות שבהן אבא הרוויח סכומי כסף גדולים יותר (כאשר ספר שכתב נמכר היטב), והיו תקופות שבהן נאלצנו להסתדר עם הרבה פחות. אחי ואני למדנו את עובדות החיים וידענו להסתפק במועט.

לוקסמבורג: הקריירה העיתונאית שלי מתחילה 

בשנת 1934 אבי היה אולי אחד האנשים המעטים באירופה שצפה כבר את התרחשותה של מלחמת העולם. "לא ייתכן שהיטלר יסתפק בגרמניה ובכמה מדינות שכנות. הוא ירצה הרבה יותר. אם דרישותיו לא ייענו, הוא ייקח את השטחים האלה בכוח ותיפתח מלחמת עולם," כך נהג להסביר לידידיו, וגם טען שוב ושוב בירחון הפוליטי "Le Pont", הגשר, שאותו יסד וערך בשטרסבורג. הירחון הופיע בשתי שפות, צרפתית וגרמנית (בגרמנית הוא נקרא Die Bruecke), והפך לשופר-מחאה נגד שלטון הנאצים בגרמניה. הוא הרגיז מאוד את שליטי הרייך הגרמני, אבל אלה לא יכלו לעשות דבר נגד הירחון, שיצא לאור בצרפת. עד שנבחר פייר לאוואל, בשנת 1935, לראשות הממשלה בצרפת. לאוואל הפך מסוציאליסט לאיש ימין מובהק, ולימים היה ראש ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הגרמנים אחרי כיבוש צרפת ביוני 1940.

לאוואל ניסה להשתיק את קולו של "Le Pont", והביא לגירושו של אבי מהמדינה. אבי היה תושב צרפת "נטול אזרחות" - מעמד שניתן בתום מלחמת העולם הראשונה למאות אלפי אירופים, לרוב פליטים מהמזרח, שאיבדו את אזרחותם הקודמת. אבל "Le Pont" לא הושתק. עברנו לגור בלוקסמבורג, ושם המשיך אבא לפרסם את הירחון שלו.

באותה שנה שלח אבי את אחי יונתן לאנגליה. היות שחזה את המלחמה, ומשום שלא היו לנו האמצעים שהיו דרושים אז כדי להשיג למשפחה אשרות ולממן מעבר לארצות הברית או לדרום אמריקה, החליט אבא להציל לפחות את שני בניו. באותה תקופה העניקו שלטונות בריטניה אשרות שהִייה רק לסטודנטים שהוזמנו על ידי מוסד אקדמי כלשהו. הוא ניצל קשרים שהיו לאביו, סבי, עם ראש ישיבת גייטסהד באנגליה כדי להשיג אשרת סטודנט לאחי. גם אני הייתי אמור לנסוע לבריטניה, אבל בגלל גילי הצעיר יכולתי לקבל אשרה רק כעבור שלוש שנים, ב-1938. אז כבר סגרה בריטניה את גבולותיה.

נשארנו בלוקסמבורג כשנה, שבה החלה למעשה "הקריירה העיתונאית" שלי. הייתי כבן 10, אבל זה לא מנע ממני לערוך ולהוציא לאור שבועון משלי. ברור שלא היה זה שבועון מודפס, אלא כתוב בארבעת עמודיו הקטנים בכתב יד באותיות דפוס. העיתון הזה, שקראתי לו "קול בית הספר", כלל מאמר מערכת, כתבות צבע על מורים ותלמידים בבית הספר, טור רכילות, ידיעות שוטפות על הנעשה בבית הספר, עצות בנושא טיפול בחיות מחמד וגידול פרחים, וגם רומן בהמשכים - סיפור מהמערב הפרוע.

כתבתי עשרה עותקים מדי שבוע, ולשמחתי הרבה זכה השבועון שלי להצלחה גדולה. מכרתי אותו בפרנק אחד או מעט יותר לחברי בבית הספר. כעבור שבועיים כבר היו לי עשרה מנויים קבועים, שהעבירו בתום הקריאה את השבועון, תמורת מחיר מופחת כמובן, לתלמידים נוספים.

הצטערתי מאוד להיפרד מהשבועון כעבור כשנה, כאשר שבנו לצרפת לאחר שממשלת לאוואל נפלה והוחלפה על ידי ממשלת החזית העממית. זו הורכבה מסוציאליסטים וקומוניסטים ובראשם ליאון בלום, סוֹפר-מדינאי והיהודי הראשון שנבחר אי-פעם לראש ממשלת צרפת. ממשלת ליאון בלום החזירה ביוזמתה את אבא לצרפת, ועד 1938 נשארנו בה, רוב הזמן בשטרסבורג.

אנטוורפן: נעורים ציוניים

ב-1938 החליט אבא, מאחר שכבר לא יכולתי לנסוע לבריטניה, לעבור לבלגיה, בה, כך סבר, נוכל לחיות בשקט גם כאשר תפרוץ המלחמה. אבא היה בטוח שהיטלר ישאיר את בלגיה ניטרלית, משום שמלך הבלגים דאז, ליאופולד השלישי, היה אוהד מוצהר של ה"פיהרר". כמי שחי בתקופת מלחמת העולם הראשונה וידע שיש תמיד מדינות הנשארות ניטרליות ומשמשות "מגרש סטרילי" לגישושים דיפלומטיים ולעריכת הסכמים שונים, חשב אבי שבלגיה תהיה מדינה כזאת. כפי שהתברר כעבור כשנתיים, הפעם אבא טעה. הגרמנים לא פסחו על בלגיה.

הגענו לאנטוורפן ושכרנו בה דירה. אבא המשיך לכתוב סיפורים קצרים, לאו דווקא פוליטיים, ואני נרשמתי כמובן לבית ספר. מיד גם הצטרפתי לתנועת "הנוער הציוני", שאחדים מהחניכים בה כבר הכרתי במסגרת מחנה קיץ שבו השתתפתי בעבר. יחד איתי באותה קבוצה בתנועת הנוער הציוני, "השועלים", היה גם חנוך רוסק, שותפי לבריחות משיעורי המתמטיקה בבית הספר. היתה זו חבורה של כ-15 נערים, לאו דווקא ממושמעים אך מצטיינים בספורט לרבות כדורגל ומחניים, וגם בריקודי הורה ו"צ'רקסייה".

מקבוצת השועלים שרדו כעבור שנים חמישה. שלושה מהם היו באושוויץ ושבוּ - שאול (שאמע) הוריין, החי היום בנתניה, שמואל (סם) טופור, שחי בבריסל, ואנוכי. שני האחרים היו חנוך ופיליפ לצינסקי, שחזר לאחר המלחמה מצרפת הלא-כבושה לאנטוורפן, ובה הלך לעולמו בגיל צעיר ממחלה קשה.

תנועת הנוער הציוני בבלגיה נוהלה על ידי שליח של הנוער הציוני שהגיע מארץ-ישראל, מישה קולודני. קולודני נשא לאישה אחת מהמדריכות האהובות עלינו, והיא שבה עִמו לתל אביב בתום השליחות, לפני פרוץ מלחמת העולם. אחרי שעליתי ארצה, היה זה כבר בשנת 1949, הצטלבו דרכינו שוב, אך על כך בהמשך.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"אלה תולדות נח: האוטוביוגרפיה של נח קליגר",נח קליגר, ידיעות ספרים, 335 עמודים