לישון עם האויב: להסתדר עם בן זוג ששונה ממך
בן זוגי הוא איש מאמין ושומר שבת, בעוד שאני חילונית ואתיאיסטית; הוא איש ימין מובהק, ואילו אני שמאלנית מחבקת עצים ויפת נפש. בגדול, אנחנו הפוכים כמעט בכל תפיסה ואמונה מלבד אחת: שאנחנו אוהבים זה את זו ורוצים להיות ביחד
עובדה ידועה ומגובה מחקרית היא שאנחנו נוטים לבחור בני זוג שדומים לנו, כאלה המשתייכים לאותה קבוצה אתנית או גזעית, מרקע חברתי וכלכלי דומה, כולל דמיון ברמות השכלה, הכנסה, אמונה דתית והשתייכות מפלגתית, ואפילו מאותה סביבה גיאוגרפית. ואם זה לא מספיק, הרי שחוקרים מצאו גם דמיון גנטי בין בני זוג, כך שאם אנשים טועים לחשוב שבן הזוג שלך הוא אחיך, זה לאו דווקא בגלל שמשהו בהם לא בסדר (על אף שלא הייתי שוללת זאת על הסף, כי מסתבר שהאימא והאבא של כולנו היו בני דודים ברמה כזאת או אחרת).
החיים שלי ככופרת הנשואה לשומר שבת
במילים אחרות, אנחנו נוטים להיכנס לזוגיות עם עצמנו. על פניו, הגיוני למדי, שהרי את מי אנחנו אוהבים יותר מכל אם לא את עצמנו? ומנגד, משולל הגיון מכל וכל, שהרי כלפי מי אנחנו ביקורתיים ביותר אם לא כלפי עצמנו? הדבר תקף לא רק לגבי זוגיות, כמובן. גם בין חברים מתקיים דמיון רב, אם מבחינת עמדות ותפיסות, ואם מבחינת מאפיינים ותכונות ואופי. הסיבה שאנחנו אוהבים לשהות במחיצתם של הדומים לנו היא שאם אישה שאני מעריכה מחזיקה באותן הדעות כמוני, אני מקבלת חיזוק לכך שהדעות שלי נכונות וחכמות כפי שהייתי רוצה לחשוב שהן. כך עובד המוח האנושי. וכן, די מדהים שהצלחנו לשרוד את המבחן האבולוציוני.
למרות זאת, ישנם מקרים לא מעטים שבהם אנחנו נמשכים דווקא לשונה מאיתנו. אני לא צריכה לחפש רחוק בשביל למצוא אותם משום שיש לי דוגמה חיה לכך בבית. נמרוד, בן זוגי, הוא איש מאמין ושומר שבת, בעוד שאני חילונית ואתיאיסטית; הוא איש ימין מובהק, ואילו אני שמאלנית מחבקת עצים ויפת נפש. בגדול, אנחנו הפוכים כמעט בכל תפיסה ואמונה מלבד אחת: שאנחנו אוהבים זה את זו ורוצים להיות ביחד. כך, למרות ההבדלים המובהקים בינינו, הצלחנו לבנות מעליהם גשר, ודרך הפריזמה של המקרה שלנו אשמח להציע כמה טיפים (ובעיקר הומור עצמי) לגבי האופן בו ניתן לקיים זוגיות עם בן זוג שמחזיק בתפיסות הפוכות מאיתנו, בכל תחום שלא יהיה.
אל תדברי על אריק
כשרבות מהשקפות העולם שלכם סותרות, במיוחד אם אתם דעתנים ודעתניות כמונו, יש טווח רחב מאוד של נושאים שהם מחוץ לתחום. הייתי מונה את הנושאים עליהם אנחנו משתדלים שלא לדבר בבית, אבל יהיה קצר יותר למנות את הנושאים שעליהם בטוח עבורנו לדבר. למשל, על כמה שאנחנו אוהבים זו את זה. אין ברירה, אחד מכם צריך להיות המבוגר האחראי ולמנוע ויכוחים עוד לפני היווצרותם. במקרה שלנו מסתבר שאני זו שלקחה על עצמה את תפקיד האחראית, מעשה משולל אחריות לכשעצמו.
אגב, יחסית למישהי שמעולם לא התחברה במיוחד למתמטיקה, כשזה נוגע לזוגיות אני מתעסקת לא מעט במספרים. אני סופרת עד עשר, ואם זה לא עוזר אני ממשיכה לספור עד עשרה מיליון. וכשיש לי זמן בין ספירה לספירה, הדלאי לאמה מגיע אליי להשתלמות. כמובן שלא תמיד ניתן להיות כל כך מאופקים. לכן, כשנושא הקשור בפוליטיקה, אקטואליה או דת עלול להוות את תחילתו של ויכוח, כדאי להכין מאגר של נושאים בטוחים שסביבם לעולם לא ייווצר ויכוח. באופן אישי, נראה לי הגיוני למדי שהתגובה המתבקשת למשפט כמו: "רק ביבי ידאג לביטחון", תהיה: "הפטרייה של החתול חזרה, תוכל להתקשר לווטרינר מחר בבוקר?".
כמובן שאין חשש לנהל דיון על סוגיה אקטואלית כל עוד אתם יודעים לשמור על כללי משחק הוגנים (כמו דיון ענייני בסוגיה, שמירה על טון רגוע והימנעות מירידה לפסים אישיים). העניין הוא שבדיון מספר 100 לפתע אתם מבינים שבכל דיון אתם - וגם בן הזוג שלכם - חוזרים בדיוק על אותם טיעונים, כי הנושאים אומנם משתנים, אבל אתם נותרתם אותם אנשים. החשש, אם כן, הוא לא רק פן תריבו, אלא חמור מכך – שתשעממו את עצמכם למוות.
מרחב מוגן
ישנו יתרון בחיים במחיצת מי שעמדותיו ועמדותיה הפוכות משלך - הוא מספק לך חרך הצצה אל המקומות (גם בעצמך) שקשה לך לראות בלעדיו. אני לא שותפה לסברה שזוגיות היא בין שני חצאים שהופכים לשלם, כי בעיני מדובר בשני שלמים שבוחרים לחיות יחדיו, אבל שני השלמים האלה בהחלט יכולים להשלים אחד לשני את התמונה הגדולה. ומאחר וכבר הסכמנו שבכולנו קיים צורך להיות מוקפים באנשים הדומים לנו, כדאי שזוגיות עם השונה מאיתנו תלווה גם במרחב מוגן – מעין גן עדן פסטורלי שהכניסה אליו מותרת אך ורק לאנשים שיכולים לאשרר לנו את עמדותינו, יהיו אלה חברים או בני משפחה.
כך, למשל, יש נושאים מסוימים עליהם אני נוהגת לדון עם חברותיי. אנחנו מנהלות דיון מרתק במיוחד שבו אנחנו מציגות את אותה הדעה רק בניסוחים שונים, ואומרות אחת לשנייה: "כמה שאת צודקת", או: "אני חושבת בדיוק כמוך", ומרגישות כאילו אנחנו אוחזות בנבואה השמימית, באמת האבסולוטית, בחוכמה שאין בלתה, ושאם אנחנו חושבות אותו הדבר כנראה שכולם חושבים בדיוק כמונו. אני לא יודעת אם הדיונים האלה פרודוקטיביים. מה שבטוח הוא שהם מרגישים ממש נפלא. ובניגוד לדיון החוזר על עצמו עם בן הזוג, הם דווקא לא מרגישים משעממים כלל ועיקר.
לצערי, השיטה פחות עובדת כשמדובר בגברים. כשנמרוד החל לדבר איתי על 'פרשת השבוע' במספר הזדמנויות, ניסיתי בעדינות: "תגיד, מה קורה עם החבר החב"דניק שלך? מעניין מה שלומו. אולי תתקשר אליו?", ובפחות עדינות: "מאמי, אתה לא מעדיף לדבר על זה עם מישהו שזה מעניין אותו?". התשובה, אם תהיתם, היתה לא. הוא מעדיף לדבר על זה איתי.
כבוד הדדי
אבל כנראה שהעיקרון החשוב ביותר באינטראקציה עם בני אדם בכלל ועם האהובים עלינו בפרט, הוא כבוד הדדי. הדבר אומנם עשוי להישמע טריוויאלי, אבל היישום שלו אינו טריוויאלי בכלל, בעיקר משום שיש לנו, בני האדם, נטייה לאשרר את האמונות והתפיסות האישיות שלנו על ידי שלילה של אמונות העומדות בסתירה. עם זאת, לא ניתן לקיים מערכת יחסים לאורך זמן עם מישהו מבלי להכיר בערכה של השקפת עולמו.
אני לא אומרת שצריך להסכים עם כל התפיסות שלו כי בואו, אם הן שונות משלנו אז די ברור שהן מוטעות, לא? אבל מה ששגוי עבורנו, עשוי להיות נכון ומתאים לאדם אחר. ואם במקרה אתם ממש אוהבים את האדם האחר הזה, תצטרכו לתת לו, להשקפותיו ואמונותיו את המקום ההולם. מרגע שמבינים שאתם אנשים שונים עם דעות שונות - ושזה בסדר, לדעות האלה כבר אין בעיה להתגורר בכפיפה אחת כי לשתיהן יש מקום.
דת אומנם רחוקה ממני כמרחק ליברמן מיוסף ג'בארין, אבל אעודד כל דבר שמעניק תחושת כיוון ומשמעות לאדם אהוב, גם אם הוא לא זהה או דומה לבחירות האישיות שעשיתי עבורי. בסופו של דבר, איך אוכל לחשוב שהבחירות של בן הזוג שלי אינן מוצלחות, אם אחת מהן היתה לבחור בי?
