PMJ בישראל: כשקליק ביוטיוב הופך לפצצת כישרון על הבמה
הרכב הקאברים Postmordern Jukebox, שכבר צבר מעל מיליארד צפיות ביוטיוב, הגיע לישראל וזכה לאהבה מהקהל לפחות כמו גדולי הרוקסטארים. ובצדק - בשילוב של ווקאליסטים מצוינים עם הר של כריזמה בימתית - התוצאה היא כיף טהור וצבעוני שמשאיר מאחור כל ציניות. לפחות כמו מילקשייק בדייט ראשון בפיפטיז
"תודה שהוצאתם אותנו מהמרתף ושיניתם את חיינו", צעק אל המיקרופון חבר ההרכב Postmordern Jukebox על במת האנגר 11 בתל אביב. הקהל לא נשאר מאופק והגיב בצרחות ממושכות, כאילו לכל הפחות מדובר באיזה רוקסטאר נחשק מן השורה הראשונה. אבל בעידן שבו חוקים אחרים קובעים את מדד ההצלחה, הצרחות המוצדקות הללו נשמרו הפעם להרכב של זמרים אנונימיים יחסים, אך מוכשרים להפליא, שאת תהילתם השיגו מצפיות ביוטיוב. ליתר דיוק - מעל מיליארד צפיות.
זו פעם ראשונה שקופסת הלהיטים המהלכת מופיעה בארץ, והיא הגיעה להופעה אחת בלבד, כחלק מסיבוב ההופעות העולמי החדש The Black and White Tour. ההרכב, שנוסד ב-2009 על ידי המוזיקאי סקוט בראדלי, מגיש גרסאות כיסוי רעננות וחצופות למיטב להיטי התקופה. שיריהם של ליידי גאגא, ג'סטין ביבר, ביונסה, רדיוהד, גאנז אנד רוזס, בריטני ספירס, אד שירן ועוד רבים עברו תחת מערבל העיבודים של החבורה הזו - וקיבלו גרסה בסגנון עבר: שנות ה-50, ראגטיים, מוטאון, סווינג ועוד - הכל ברוח התקופה ההיא, זו שבה מכונת הלהיטים חיכתה בכל גלידריה או בית קפה שכונתיים, והציעה תפריט מוזיקלי מרגש לבחירה לצד מילקשייק ודייט ראשון.
PMJ התחילו בכלל במרתף ביתי. שם, בחסות הרטיבות והקירות המתקלפים, הקימו סט קטן וצבעוני, שכלל גם משטח קטן ועליו רקדנית סטפס, פסנתר, טרומבון, תופים, חליל וחצוצרה - מקום עלוב לעשות בו מוזיקה משובחת. מאז הם הפכו לסנסציה, כבשו את המקומות הראשונים במצעדי הבילבורד ו-iTunes, וזכו לחיבוק חם - קודם כל מהקהל ואחר כך מהתקשורת.
אז מה הם רקחו על הבמה בתל אביב? גרסת קאנטרי ל-Hey There Delilah, Bye Bye Bye בניחוח רוק שנות ה-60 Come to the Black Parade בפרשנות תיאטרלית למקור, וגם עיבודים ל-Creep, I Kissed a Girl, What is Love, Don't Stop Me Now, Thriller, All About That Bass ועוד.
מפעים לגלות עד כמה הקהל הישראלי, הציני לעתים, מסוגל להשיל את שכבות ההתנשאות לאור העובדה שמדובר בהופעת קאברים, ובאמת להעריך ווקאליסטים מצוינים בשילוב עם נגינה שיש רק להתקנא בה - תודות לכריזמה וליכולת שלהם ותו לא. העולם הרי רוויי באמנים מוכשרים מפוצצים בנוכחות בימתית, ובשדה הקרב האמנותי הזה, לא תמיד זה מספיק. לכן מעודד לגלות חבורה כזו של אנשים, שמקבלים את אהבת הקהל לא ברכיבה על גלי התהילה, אלא פשוט בשל כישרונם והופעתם.
קשה לאפיין את תמהיל האנשים שצבאו על האנגר 11 בערב הזה, מיקס של אלה ששנות החמישים עבורם היא תקופת ילדות נשכחת, לצד צעירים יוצאי דור היוטיוב - והמשותף להם: כולם רקדו, באמת רקדו, ולא קפצו מעלה מטה או עשו איזו תנועה רובוטית מביכה עם הידיים. וזה כיף, בערך כמו מילקשייק שוקו וניל בדייט ראשון.
