הפער בין מה שרואים בחוץ - למה שאתם מרגישים בפנים

ליגאל בשן היה חיוך כובש שמאיר את החדר. ועיניים טובות שגורמות לך להרגיש ביטחון. אבל בפנים היה ריק. הייתה בדידות נוראה. כאב שהוא רק שלו. שרק הוא מרגיש אותו. ואיש לא יכול היה לעזור לו. להוציא אותו מזה. אז הוא חילץ את עצמו. הוא פשוט הפסיק את זה. כדי לנוח.

אי אפשר לשפוט את יגאל בשן. אי אפשר לבקר את מי שכל כך כואב לו. יש בינינו כל כך הרבה אנשים שכואב להם. שכואב להם נורא. אבל הם לא מראים שום דבר. הם חיים תחת המסכה. הם מעמידים פנים. הם רחוקים מעצמם. הם בטוחים שלאף אחד לא ממש אכפת. או שהם לא רוצים להעיק. או שכבר התייאשו מזמן. חלקם יפים מאד. חלקם מצליחים אפילו. אבל בפנים אין כלום. הלב מת.

לעוד טורים של אבישי מתיה

לפעמים האנשים האלה הם אנחנו. אנחנו אלה שמסתובבים ברחובות. או נשארים בבית מתחת לשמיכה. או שותים. או מסממים את עצמנו. או בוהים בטלוויזיה. או עוצמים עיניים ולא רואים שם כלום. ואנחנו כל כך בודדים. כי אנחנו לא מאמינים שמישהו ירצה להקשיב לנו. או מישהי תחזיק לנו את היד. בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אין חמלה, ואין נדיבות, ואין חברות, רק שקרים, אכזבות וכביש שמסתחרר לתוך העמק בלי אורות מסביב. רק חושך.

התרגלנו, מילדות, לא לספר. ולא לגלות. ולא לחשוף. ולא לסמוך. כי לא היה על מי. כי חטפנו בוקס ממול. כי ספגנו לעג מלמעלה. כי לאיש לא היה איכפת מאיתנו. תמיד יש סיבות למה לא. אבל אני מחפש את הסיבות למה כן. למה כן להיות חלק מקבוצה. למה כן להיות חבר אמת של בן אדם כמוני. למה יש, בקצה המנהרה, אור. אור ששומר עלינו. אור שמזכיר לנו שיש סיבה ותכלית לחיים האלה.

כשהאור הזה כבה, גם אנחנו כבים. לפעמים אנחנו מרגישים מתים גם כשאנחנו עדיין חיים. כי היא זרקה אותי. כי הוא השפיל אותי. כי נכשלתי במבחן. כי פוטרתי מהעבודה. אבל יש אנשים שכל הדברים הללו, ואיומים מהם, קורים להם, והם עדיין חדורי אופטימיות, מאמינים בעצמם ולא חולמים בכלל על המוות. הם פשוט חיים.

תנו לעצמכם הזדמנות נוספת לחיות

היה רגע אחד בחיי שבו הבנתי איך אדם מתחיל לצלול למטה. זה קרה לפני מספר שנים, הסיפור נראה בדיעבד מטופש למדי, אבל כשקיבלתי שתי תביעות סרק על סך חצי מיליון שקל, החיים שלי ספגו מהלומה. התנודדתי לרגע. שאפתי אוויר. והחלטתי שאיש לא יצליח למוטט את החיים שבניתי לעצמי. הייתי חזק. הרגשתי את כל העוצמות שלי בוערות בתוכי. הרגשתי שבמקום הזה אני חי יותר מתמיד.

אז התגברתי על זה. והמשכתי הלאה. אבל גם למדתי שיעור חשוב. למדתי איך לעולם לא צריך לשפוט אנשים שקשה להם, שקורסים, שמפגינים חולשה, שחשים חסרי אונים, שלא יודעים לבקש עזרה, שנותרים כל כך לבד גם כשהם לכאורה מוקפים בבני משפחה ובשלל חברים. כי הבדידות היא פנימית. נסתרת מן העין. לא נגישה לאחרים. ואין לשפוט את מי ששקע בה. הוא לא מכיר אופציה אחרת. הוא איבד את הדרך. ולא תמיד ימצא אותה בקלות.

אז זה בשבילכם, כל האנשים הבודדים, כל האנשים הבודדים לפעמים, כל מעמידי הפנים, כל המחייכים בחוץ ועצובים בפנים, כל המיואשים והנואשים שהפסיקו להאמין בטוב, כל מי שסיפק לעצמו הוכחות שאין על מי להתרפק ובפני מי להתפרק – אל תישארו שם. אל תוותרו על זה. אל תתנו לסיפור להמיט עליכם אסון. בקשו עזרה.

הרימו טלפון. היזכרו באדם האחרון שאהב אתכם. הביטו בהודעה הכי טרייה ממישהי שמחבבת אתכם. תנו לעצמכם את הסיכוי לצאת מזה. תנו לעצמכם הזדמנות לחיות מחדש. בבקשה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת