"מפיקים זהב ממצוקת הזולת": פרק מסיפורה של עושקת קשישים
מוכרנית נחושה מחברה קטנה יוצרת קשר עם קשישה בודדה אך מלאת חיים. בהדרגה נרקם ביניהן קשר תועלתני, כשהראשונה משווקת לשנייה מוצרים מיותרים תוצרת סין, תוך שהיא מעניקה לה את תשומת הלב שהיא כה זקוקה לה. משם הסיפור רק הולך ומסתבך. קראו פרק מ"ככל שיתיר הזמן", ספרה החדש של אריאלה גולדמינץ
והיו מאחזי הדגים החדשניים שעשו היסטוריה. מרתה, מנוחתה עדן, לא היססה לרגע והזדרזה לקנות את המאחזים שפותחו, לא פחות ולא יותר, אצלנו בחברה. לאחר שהתלבטה רבות בנושא הצבע, נפל הפור על אחד בירוק-דשא ואחד בוורוד-בזוקה. את הרכישה הזאת היא ביצעה מפני שרצתה לשמח אותי, בר המינן היקרה, תהיה נשמתה צרורה. כרגיל, אני בעצמי, שאבדל לחיים ארוכים, הבאתי לה את החבילה הביתה ערב הפסח, ארוזה בצורה משובבת עין.
באותה תקופה הידיים שלנו, של מר עזרא ושלי ושל תיקי וירדנה, שתי הטלפניות-מוכרניות, של עירית, מנהלת החשבונות, ושל גדי וערן המשלחים, היו מלאות עבודה, ולשמחתנו ממש נפלנו כולנו מהרגליים בגלל החג בכלל ובגלל הדרישה הבלתי צפויה למאחזים בפרט. למרות זאת, התעכבתי אצל מרתה במשך שלוש שעות, דבוקה לסיפוריה ולריבת השזיפים שלה. באותה שנה גם קיבלתי את הבונוס הכי שמן אי-פעם, לא מעט בזכות רכישותיה של מרתה, בזכות מאחזי הדגים ובזכות חגורות מיצוק והרזיה שהצלחתי למכור בעשרות אם לא במאות, במחיר מופקע כמובן, כי כולן רצו להיראות נהדר באביב ושיישרף העולם.
השמועה על המוצר החדש של "עסקה מצוינת", מאחזי הדגים, עשתה לה כנפיים כאש בשדה קוצים, ומר עזרא, הוגה המוצר ומפתחו, הסתובב בעיר כמו טווס בחולצות הלקוסט החדשות שלו, שקנה בחנות סמוכה אלינו שפשטה רגל, בכל הצבעים, עונה בהנפת יד או במנוד ראש קל למברכים ובליטוף ידידותי למברכות. הורתו של המוצר המהפכני היתה ידיעה בעיתון שמר עזרא קרא. רוב האנשים קוראים את הידיעות בעמודים האחוריים של העיתונים וממשיכים הלאה בחייהם כאילו כלום לא קרה, אבל אנחנו ב"עסקה מצוינת" מתייחסים אליהן במלוא הרצינות, וכמו שכבר חשפתי בבלעדיות, יודעים טוב מאוד איך להפיק זהב ממצוקות הזולת.
רוצים לקרוא את "לבד בפריז ועוד סיפורים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .
מר עזרא, כשאסף אותנו באותה השנה להרמת כוסית חגיגית כחודשיים לפני הפסח, כדי שהאירוע יתרחש בתקופה מתה יחסית ולא בשיא הלחץ כשאנחנו על הקשקש, דיבר איתנו על המוצר החדש שהוא הצליח לפתח ושאב-הטיפוס שלו עמד להגיע אלינו, כי מר עזרא, חוץ מהחוש לכסף שיש לו, ניחן גם באופי של יזם ובשביל האנושות מוכן אפילו להישכב על הגדר אם מתעורר הצורך. האדם המצוין הזה זכר שבפרוס החג, קרוב לשנה קודם לכן, לצד התמונה של המצה הגדולה ביותר בעולם והידיעה החוזרת על עצמה על אישה שעסקה בניקוי חלונות ביתה ונפלה מהקומה החמישית (או השישית או השביעית), הוא קרא גם את הידיעה הפסחית הקבועה, זו על אישה אומללה שנדקרה מקרפיון שניקתה לקראת החג. גם מראים תמיד לקוראים המודאגים, ששילמו כסף ורוצים שתהיה תמונה יפה מרוחה על כל העמוד האחורי, כזאת שלא צריך להוציא בשבילה את העיניים, איך היד שלה התנפחה ככה שיש חשש שיצטרכו להוריד לה אותה עם כל נקודות החן ועם הטבעות והצמידים שכבר אי אפשר להסיר בדרך הטבע, ואז היא כבר לעולם לא תוכל לטפל לא בבית, לא בילדים ואפילו לא בבעל, שאולי שילם עבור הדג ועבור כל התכשיטים האלה. לעולם.
אני עצמי זוכרת שכמה ימים אחרי הפרסום הזה, פסח כבר היה כל כך בפתח שיותר מזה אי אפשר, נוספו ידיעות על נשים שקרה להן דבר דומה, בכל פעם בחלק אחר של הארץ, ובכל פעם ביד אחרת, שלא נדע, במקרה אחד אפילו עם לא אחר מאשר בּוּרִי, בדרך כלל דג רגוע של מים מתוקים. לכי תדעי. אחר כך, לפני ראש השנה, היו עוד שני מקרים, שכבר הופיעו בעיתון בלי תמונה, העיתון הרי לא נפל על הראש לתת שטחים בלי סוף, ועוד בגיליון של ערב החג. הסתמן, אם כן, שמדובר בתופעה רחבה שהחלה להכות במקומות ובזמנים שונים. זרמי מעמקים, אדוות ותסיסה שאיש לא צפה אותם. בגלל תפוצת הנאט"ו של העיתון, המידע הנפיץ הזה הגיע להמון אנשים וענף הדגה רשם הפסדים נוראים. נשים החלו לסרב לגעת בדגים אפילו עם קלשון, שלא לדבר על שמחת החג ומסורת אכילת הדג שנפגמו. כל ארון המטבח היהודי עמד לשנות את פניו.
עד אותו הרגע שבו, בעוד מר עזרא שוכב במיטה ונזכר באימה בנזקים האיומים שדגים כפויי טובה מסיבים, כמו גם בסטוק שלם של אגרטלי פורצלן בצורת חתול סיאמי גזעי שהמכירות שלו ממש צלעו, התחיל מתרקם במוחו פתרון נפלא לָאֵימִים שהדגים הילכו על האנושות, פתרון שעמד להיות משוגר כטיל מונחה לתוך עולם הקמעונות, ואז קפצנו גם אנחנו, "עסקה מצוינת", על העגלה.
*
למר עזרא (כאן המקום לקחת קצת אוויר כדי להבהיר שהוא אוסר עלי בתוקף לקרוא לו בשם המשפחה שלו, אבל מוכן שאמשיך לקרוא לו "מר" גם אחרי כל השנים האלו, כדי שארגיש שהמעמד שלי, של עובדת בכירה שבהיררכיה המשרדית מופיעה היישר מתחתיו, מכובד יותר) באמת יש חושים של חיה בכל מה שנוגע לצורכי השוק, להצלחות עסקיות ולרווחים מהירים. עוד כילד שהילדים התעללו בו, הוא רצה להיות מסוגל לעלות על הסוס יום אחד ולסיים כלכלה במגמת מנהל עסקים תואר ראשון ושני עם תזה, עדיף בהצטיינות יתרה. ולמרות שהאחים שלו גייסו בשבילו כסף בדיוק למטרה הזאת כי האבא מת ולאמא היה קשה, ברגע האחרון הוא החליט לעשות פניית פרסה ולהחליף את האקדמיה בחיים עצמם. אז מר עזרא פתח את החברה, אבל לא הפסיק לתור אחר יוזמות מעניינות ומוצרים לעיצוב, לפיתוח, לייצור ולשיווק אגרסיבי.
וכך קרה שבאותה שנה, לפני חג הפסח, יצאנו "עסקה מצוינת" עם ההתקן המהפכני שכשיָדה של עקרת הבית נתונה בו, היא לא צריכה לגעת ישירות בדג ולא כלום, אפילו לא לפני חגים. אותה יד מדוברת נשארת בתוך התקן הפלסטיק הקשיח בדיוק באותו גודל ובאותו מצב בריאותי שהיא נכנסה אליו. ההתקן מגיע בכמה צבעים עליזים, אבל האסתטיקה פה היא רק הערך המוסף לחיוניות של ההמצאה הפשוטה הזאת ששייכת, כמו כל ההמצאות הגאוניות, לקטגוריה של: "איך לא חשבו על זה קודם". אז בקיצור, מר עזרא היה מעוניין במשקיע נוסף שיחבור אליו בשלבים הכבר די מתקדמים של הייצור, והוא מצא אחד כזה, שחיפש איפה לשרוף את הכסף שלו, כי בבנק הריבית באותו הזמן היתה מזעזעת.
*
מרתה קנתה את המאחזים למרות שלדבריה הבית שלה לא ראה דג כבר יותר מעשרים שנה ואורח עשר (להוציא אותי, כמובן), ואת ערבי הפסח היא היתה מבלה כשהיא שוכבת עם העיתון עם הסיפורים ומכסה לעצמה איתו את העיניים כדי לא לראות את המצב שלה. אבל למרתה היה חשוב הקשר האינטימי שנבנה בינינו וכפליים כך בחגים. לכן רכשה, זיכרונה לברכה, שני מאחזים משלה ואפילו אמרה שאם תצא מרוצה, היא תרכוש שניים נוספים לראש השנה. גם אני, בערב החג ואחר כך בכל יום מימי חול המועד, כשנפשתי לבדי במלון שיצא במבצע מטורף על חוף הים של נתניה, כמו אשת חוג הסילון הבין-לאומי, התקשרתי לדבר איתה על הא ועל דא. היא סיפרה לי על הדג החדש שקנתה לכבוד ההתקן, ואני סיפרתי לה על מוצרים שהתרתי לעצמי, בשם חופש הדיבור, לכנות אותם "משלימים", שאנחנו עומדים לקבל מיד אחרי החג, שלישיית קולבים מרופדים וסולם מתכת אל-חלד דו-שלבי, כדי שלא תרגיש בודדה כל כך וכל כך ערירית.
לצערנו הקודר, בדיוק כשהתחלנו להשקיע, מר עזרא סכום כסף לא מבוטל ואני עצות כיד המלך, בשכלול של אותם מאחזים מפורסמים (שכלול שכלל צבעים חדשים וגדלים שונים על פי גודל הדג והיד ומשתנים נוספים שאינני מעוניינת לחשוף מפאת הסודיות העסקית), המשקיע-השותף ברח למר עזרא מתחת לאף ולא היה אפשר להשלים את הפיתוח שכבר התחיל במלוא הקיטור. אני עצמי נותרתי עם לא מעט רגשות אשמה, מפני שחששתי שבהתלהבותי גרמתי למר עזרא להניח לא מעט מכספו על קרן הצבי. אבל האיש האצילי לא קיטר וגם לא נטר לי. בפעם הראשונה עלה בינינו הנושא רק כשביקשתי תוספת שכר ואם אפשר גם אחוזים מהמכירות של "עסקה מצוינת", ומר עזרא תקע בי מבט כזה, כאילו רצחתי לו את ארלוזורוב. ואחר כך דאג להזכיר לי מעת לעת מי אחראית לקופה המדולדלת שלו, לצמצום שהוא חייב להתחיל לחיות בו, אולי לעולם ועד, ולכך שקצרה ידו מלהושיע אותנו, עובדיו החמדנים.
*
לפני כך וכך שנים, אין צורך לדקדק בפרטים, מהר מאוד לאחר שנוסדה "עסקה משתלמת", אמה הורתה של "עסקה מצוינת", כשמר עזרא קיבל אותי לעבודה ועדיין עבדנו מדירת שני חדרים מטונפת בהדר, גילינו את הנישה של האוכלוסייה המבוגרת (מר עזרא קורא להם "גיל הזהב" וקורץ בעין הטובה שלו), למרות שלפעמים לוקח המון זמן להסביר, בואו נקרא לילד בשמו, לזקנים האלה למה כדאי להם לקנות אצלנו, כי עם הגיל הקוגניציה של הלקוחות יורדת ונגד זה אין לנו מה למכור. אלה אנשים שקשה להם לצאת מהבית לקנות דברים שהם צריכים או לא צריכים, ובדיוק פה אנחנו נכנסים לתמונה. גם תמונות, אגב, אנחנו מוכרים. של ציירים לא מוכרים, בדרך כלל, שאנחנו מזהים אצלם פוטנציאל לפרוץ קדימה ולהתפרסם בארץ ובעולם.
בקיצור נמרץ, האנשים הזקנים האלה שמחים לדבר עם מישהו, פחות חשובה הסיבה מדוע המישהו התקשר. אפשר להגיד שאנחנו דרגה אחת מעל לטעות במספר. אבל לפעמים בכל זאת נוצרת אינטימיות שמוכרת ממש טוב. כל זה נכון במיוחד אחרי לילות שבהם הם מדמיינים שהשחור הגדול שפסח עליהם כל כך הרבה שנים שזה לא ייאמן, דופק להם על הדלת והם לא מסוגלים או פוחדים להירדם או מרגישים שתיפול עליהם התקרה שמתקרבת אליהם במהירות מסחררת, אם לא ישמעו ממש בקרוב קול אנושי, גם אם זה בטלפון וגם אם זה קול לא מוּכָּר של מוכרן. וכך הם מחכים, רועדים, עד שהשחר יאיר כדי להתחיל להתקשר אלינו, אולי כבר הגענו, לפתוח סוף-סוף את הפה, לשמוע את הקול שלהם עצמם, לשמוע קול של אדם נוסף ולהבין שבינתיים הם עדיין איתנו ולא הולכים לשום מקום. תמורת זה הם מוכנים אפילו לרכוש משהו, לא חשוב מה. גם נורא חשוב להרים להם את מצב הרוח, כי אדם בדיכאון לא יקנה ממך כלום. וגם אם יקנה כי לרגע קטן נזכר שפעם היה טוב, יחזיר בתוך השבועיים שמותר לו. חשוב גם לתת לזקנים האלה את התחושה שמדובר בעוד המון שנים שהם יסתובבו פה בינינו ויוכלו להשתמש בלי סוף בארגז היוקרתי לאחסון לחם או בבובה עם תלבושת הפלמנקו שרכשו. או שהצייר שאת הציור שלו, טבע דומם, נגיד, או ילד בוכה בדמעות, אני משווקת, או טו טו עומד להתחיל לעשות רעש בעולם.
אני עוברת על הרשימה של השמות שקיבלנו מלא-משנה-מי. ולא. זה ממש לא היה רמז לביטוח הלאומי! נא לא להכניס לי מילים לפה! הרשימה כוללת גם שנות לידה ומספרי טלפון ואני מתמקדת בקשישים כי אני כבר מומחית לזן הזה. הרשימה לא מעודכנת ולפעמים אני מתקשרת לשווק משהו לאנשים שכבר מתו ואיתם מתו גם כל הצרכים והחשקים שלהם. כשאני מגיעה למסקנה שההסתלקות שלהם סופית והם החזירו ציוד, אני נאלצת, ביגון קודר, לגרוע אותם ממצבת הלקוחות שלנו. עם מי שנשאר בחיים הכי טוב הולך לפני החורף. אף זקן לא רוצה להיות פראייר ולקפוא למוות בגלל שבניגוד לחבר שלו, לא התארגן בזמן על איזה פליז או על תנור חימום שלושה סלילים אינפרה-אדום או על שמיכת פוך אווזים סינתטית אל-קמט מבד רחיץ או על סדין חשמלי, או על טרנזיסטור קטן לשעת חירום שאם עובד, עובד על בטריות. אני גם מנגנת להם על זה, על הרצון לא להישאר מאחור בזמן שהחברים שלהם ימשיכו לחגוג את החיים. לעומת זאת הם לא רוצים להישרף ולהופיע באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשי של העיתון: "קשיש נשרף למוות בקריות/באשקלון/בירכא", אז יש גם את מתגי הביטחון ואת תווי התקן והם יודעים שב"עסקה מצוינת" הם יכולים להיות רגועים שהם בידיים מצוינות. שנעשה בשבילם כל מה שאפשר, ושיישרף העולם.
קיימים גם הימים שבהם עדיף שלא יֵצאו החוצה, הזקנים, כי בחוץ יש סופות חול וחלקיקי אבק וזיהום פי שלושים, פי שישים ואפילו פי מאה מהמותר בגלל המפעלים או בגלל הסהרה או בגלל מלחמות במזרח התיכון והם אוכלוסייה בסיכון גבוה ומומלץ להם באותם ימים לשבת להעלות אבק בבית. גם מהכיוון הזה אנחנו יודעים לתקוף, את מר עזרא לא עשו באצבע הרי, ואנחנו נוטים, מיד אחרי התחזית, להתקשר ולהציע להם משחקים לשעות האלו שהם כלואים בבית, שבאותו הזמן שהם מעבירים את הזמן, גם יחדדו להם את החשיבה והם לא ייתפסו בציפורניים של האלצהיימר הנורא. אני מסבירה להם לאט ובקול רם כמה חשוב שיתרגלו את המוח, אבל הם חושבים שאולי ישיגו את אותו אפקט חינם, באמצעות ויכוחים איתי, התפלפלויות ועמידות על המקח. ואז אני שולפת את מילת הקסם שלנו "מתנה", שלא מותנית בכלום כמעט, ושכמעט אף אחד לא נשאר אדיש אליה גם אם רוב המערכות בגוף שלו יקרסו בקרוב ובא לציון גואל. נוסף על המתנה אני גם חותכת במחירים, עד הגבול שעלול להכניס את מר עזרא עצמו למצוקה כלכלית, פורסת למספר יפה של תשלומים, בכפוף לגיל הקונה ואז, כשהקונה מתרצה, אנחנו תוקעים כף בטלפון והוא מוסר לי, בקול רועד, את מספר כרטיס האשראי ואת התאריך שבו פג התוקף שלו. של הכרטיס ז'תומרת.
רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .
"ככל שיתיר הזמן", אריאלה גולדמינץ, כנרת זמורה דביר, 320 עמודים