הטוב, הרע ונטפליקס: סיכום 2018 בקולנוע
סרט השנה הוא "רומא", אבל המנצחת הגדולה של 2018 בקולנוע היא דווקא נטפליקס. ומה עם הסרטים הטובים שלא הופצו בארץ, מי קיבל "ציון לשבח" ואילו זבלונים גרמו לנו להתכווץ בכיסא במבוכה? מדור הקולנוע של ynet מסכם שנה
זו הייתה שנה מעניינת בקולנוע. אפשר להגיד שאפילו מהפכנית. לאו דווקא בגלל הסרטים, יותר בגלל השינויים בהרגלי הצפייה. נטלפיקס נכנסה בכל הכוח לשוק הקולנוע, וסביר להניח שהיא תקבל גושפנקה רשמית לכך בטקס האוסקר בעוד כחודשיים, כש"רומא" יהיה מועמד לסרט הטוב ביותר. היא סחפה אחריה את הצופים שמעדיפים לצרוך קולנוע בעודם ספונים בביתם, ואת מיטב הבמאים. האחים כהן ואלפונסו קוארון כבר שם, ובשנה הבאה יצטרפו אליהם גם מרטין סקורסזה, סטיבן סודרברג, גיירמו דל טורו ואפילו מייקל ביי, אבי הבלוקבאסטרים המפציצים.
אבל באופן מפתיע, זו גם הייתה אחת השנים הכי רווחיות לקולנוע בארצות הברית. ההכנסות השנה עומדות על 11 מיליארד דולר וזה עוד לפני שהרווחים של "מרי פופינס: חוזרת" ו"אקוומן", שיצאו בסוף השבוע האחרון, נספרו. שיא ההכנסות כרגע שמור לשנת 2016, עם 11.4 מיליארד דולר, ומומחים שונים מנבאים שעד סוף השנה הוא יישבר. כך שכל מיני הספדים כמו "הקולנוע מת", עוד רחוקים ממימוש.
ומה לגבי הסרטים עצמם? כאמור, זו לא תהיה שנה שתיזכר בראי ההיסטוריה בזכות הסרטים שלה - אבל יש כמה יוצאי דופן. "הפנתר השחור" נחשב לאבן דרך תרבותית, וייתכן שאפילו יהיה סרט גיבורי העל הראשון שמועמד לאוסקר, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הצליח לחדש את הז'אנר ולשבור שיאי צפייה, "רומא" הוכתר בעיני רבים כיצירת מופת קולנועית, וסרטים זרים באורך יותר משלוש שעות כמו "עץ האגס הפראי", עדיין מצליחים לרגש את הסינפילים.
כמדי שנה, מבקרי וכתבי הקולנוע של ynet בחרו את סרטי השנה שלהם. בסקר פנימי שנערך כדי לקבוע מהו סרט השנה, "רומא" נבחר ברוב קולות. אחריו "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (באופן רשמי מדובר בסרט מ-2017, אבל אצלנו הוא הופץ בינואר ולכן הוא נכלל ברשימה), ולמקום השלישי הגיע "עץ האגס הפראי". אבל אין צורך להכביר במילים, הנה הבחירות והנימוקים:
סרט השנה: "עץ האגס הפראי"
נורי בילגה ג'יילאן התורכי הוא, ללא ספק, בכיר במאי הסרטים כיום, וסרטו החדש הוא בעל נפח ויופי של יצירה ספרותית גדולה. זהו סרט הראוי לקהל שמאמין בקולנוע כאמנות. יחד עם "רומא", שאף הוא הסרט הגדול של השנה, הסרט מעניק לנו את מה שכבר מזמן לא חווינו בקולנוע: התפעמות. שני הסרטים האלה מייצרים חוויה שהיא רגשית ואסתטית נדירה, ומעודד לדעת שהקהל המקומי מגיב לה בהערכה ותשוקה.
ציון לשבח: "המשפחה שלי"
סרטו של הבמאי היפני הירוקזו קורה-אדה שב ומזכיר לנו שהקולנוע הוא, בראש ובראשונה, בני אדם. נדיר למצוא היום סרט שמחבק את דמויותיו בחום שכזה, גם אם בהדרגה הולך ומתברר לנו צדן האפל והפרוורטי. כמו כל סרטיו של קורה-אדה, הסרט הזה הוא רקמה עדינה של רגשות, אך הפעם מדובר גם ברשת סבוכה ומתוחכמת שבתוכה לוכד הבמאי את צופיו, ומאלץ אותם להתמודד עם סוגיות מוסריות ואנושיות.
הסרט שלא הופץ: "הצד האחר של הרוח"
נטפליקס היא השחקן המרכזי של שנת 2018 בקולנוע. וסרטו הגנוז של אורסון וולס הוא הוכחה לקביעה זו הסותרת את עצמה. ארבעה עשורים אחרי שצולם, הושלם סוף-סוף הסרט ללא נוכחות הבמאי, שהשאלה אם היה חותם על התוצר המוגמר תיוותר לעולם פתוחה. כך או כך – כמה מחומרי הסרט, העוסק ביומו האחרון של במאי קולנוע (בגילומו של ג'ון יוסטון) המתקשה להשלים את צילומי סרטו החדש, הם ביטוי מובהק לרוח הזמן ההוא, להעזה הפראית, שבירת הגבולות והאנטי-ממסדיות שאפיינו את הוליווד החדשה. זהו סרט נפלא ופגום כאחד של גאון, שהותיר מאחוריו כמה וכמה יצירות שמעולם לא הושלמו.
הסרט הגרוע: "7 ימים באנטבה"
לא רק משפחת נתניהו נעלבה מהסרט הזה, שגימד את תרומתו של יוני ז"ל להצלחת המבצע שנקרא בדיעבד על שמו. גם כל מי שטעם טוב, שחזור היסטורי מעניין, ודיון רציני בזיכרון קולקטיבי חשובים לו – חש ודאי עלבון צורב. סרטו של ז'וזה פדיליה מבקש בדרכו הגמלונית לזהות במבצע מרכיב משמעותי ברצף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך כאשר לוחמי סיירת מטכ"ל פושטים על בית הנתיבות בעריכה מקבילה עם קטע מחול מתוך "אנאפאזה" של אוהד נהרין, ולאה רבין מתעוררת לצד בעלה כשהיא נראית כאווה גרדנר בשיא זוהרה – מתקבל שילוב קשה מנשוא של יומרה וגיחוך.
סרט השנה: "רומא"
השנה שבה סרט הקולנוע המרשים ביותר מגיע מנטפליקס, היא שנה שבה נפל דבר בהיסטוריה של המדיום. האם יכול להיות אפוס אינטימי? "רומא" של קוארון מוכיח שהאוקסימורון אכן אפשרי. יש בו את השילוב בין רגישות לדמויות וליחסים הנובעת מזיכרונותיו של היוצר, ותחושה של עולם שלם, חי, סוער, שאיתו מתחככת ההוויה האינטימית של הדמויות. אין דימוי קולע יותר מזה שפותח את הסרט: שמיים ומטוס חולף המשתקפים ברצפה הנשטפת על ידי גיבורת הסרט. טור-דה-פורס של צילום ובימוי שמהדהד היבטים מכל סרטיו הקודמים של קוארון, וחוויה רגשית רבת עוצמה אותה מציע הסרט לצופים.
ציון לשבח: "ספיידרמן: ממד העכביש"
בשנה שכללה עוד שני סרטי אנימציה מצטיינים ("אי הכלבים" של ווס אנדרסון, ו"ראלף שובר את האינטרנט" של ריץ' מור ופיל ג'ונסטון), "ספיידרמן: ממד העכביש" היה המפתיע שבהם בגלל היותו טוב הרבה יותר מכפי שניתן היה לצפות. לא יצאתי מגדרי מ"סרט לגו" של המפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר, ומבין שלושת הבמאים רק אחד (פיטר רמזי) ביים לפני כן פיצ'ר אנימציה ("שומר האגדות") שהיה בינוני. אז מהיכן הגיעה המיומנות הלא פחות ממדהימה? ההעזה לערבוב סגנונות שברגעי השיא גובלת ביצירה מופשטת? היכולת לאזן קווים עלילתיים ודמויות בעלות נפח? וההצלחה לקחת את הז'אנר הכי משומש ודמות בת 56 שנים (בגרסתה העדכנית כ"מיילס מוראלס"), ולעשות את הסרט (אנימציה או Live Action) המוצלח ביותר שבו היא אי פעם הופיעה?
הסרט שלא הופץ: "הבלדה על באסטר סקראגס"
מודה...זו קצת רמאות. אבל מדובר בסרט של נטפליקס שראוי היה להפצה בבתי הקולנוע ולא הופץ. לא בישראל, ולא באף מדינה אחרת. האחים כהן נמצאים בפסגת העשייה הקולנועית כמעט 35 שנים, והעובדה שסרטם האחרון נוצר עבור המסך הקטן היא הוכחה נוספת לשינוי הטקטוני ביחסים בין המדיומים. מעבר לכך שום דבר בסרט אינו קטן – שישה סיפורים בטון משתנה, החיבור בין הנואר האקזיסטנציאליסטי והמערבון האלים, ההומור השחור, והרגעים בהם יש כאב רגשי אמיתי. כל המנעד שלהם בסרט אחד. ולאלו שרוצים סרט שבאמת לא הופץ, שקשה להאמין שיופץ, ושאם יופץ מחאות הצופים יהדהדו עד השמים – אני ממליץ על "הבית שג'ק בנה", סרט קודר, מופרע, אלים, חושפני ורפלקסיבי הישר מתוך הגיהינום הפרטי של לארס פון טרייר.
הסרט הגרוע: "חמישים גוונים של שחרור"
לטעמי, הסרט הרע ביותר לא יכול להיות זיבורית-ישר-לווידאו שנקלעה בדרך לא דרך למסך הגדול. צריך משהו שלפחות מבחינת ההפקה, הנוכחות הציבורית והעניין של חלק מהקהל הוא סוג של קולנוע לגיטימי. "חמישים גוונים של שחרור", עיבוד החלק השלישי בטרילוגיית הסאדו-מאזו לעקרות הבית של המחברת אי.אל ג'יימס, הוא ללא ספק כזה. כצפוי, גם החלק השלישי היה גרוע כמו קודמו (הראשון עוד היה איכשהו נסבל). המשחק המאובן, הכימיה המינית השואפת לאפס, הנועזות הסטרילית, והעלילה הירודה. אך בתור חווית הצפייה היה גם ממד חיובי ואופטימי – לפחות לא יהיה חלק רביעי. ואם יהיה – בבקשה לא לספר לי.
סרט השנה: "הריבוע"
על פניו "הריבוע" הוא דרמה פלצנית על קהילת האמנות הפלצנית שזכה בפרס דקל הזהב מחבר השופטים הפלצנים של פסטיבל קאן. אבל מאחורי הסרט המורכב יש ניסיון לדקור ולפוצץ את הבועה שיצרה החברה המערבית המתייפייפת כדי להגן על עצמה מעוולות העולם האמיתי, ובעיקר כדי לשמר מודל מזויף של מאצ'ואיזם המסתתר מאחורי חליפה מחוייטת, עניבה וארנק. רובן אוסטלונד השבדי, שעסק בסרטו הקודם "כוח עליון" בשבריריות גברית בתוך המשפחה, לוקח את הדיון מהמרחב האינטימי לציבורי. זוהי הברקה חתרנית שמאתגרת את התפיסה המקובלת על הגבר הלבן כמי שמחזיק בכוח.
גיבור "הריבוע" הוא מנהלו המוערך של מוזיאון בשטוקהולם, ובסביבתו הטבעית הוא שולט ביד רמה בעובדים תחתיו, בנשים שרוכבות מעליו, ובמיצגים הפלסטיים שמונחים סביבו - מבחינתו כולם הינו הך. אבל מה קורה כשהוא יוצא מהמרחב הבטוח שלו ומוצא עצמו בשכונת פשע מלוכלכת? פתאום הביטחון העצמי נסדק. עוצמתו הכלכלית ויוקרתו זניחות בג'ונגל העירוני, והוא מוצא עצמו בנחיתות. מנגד, כשקוף אדם חודר לסביבתו הטבעית, שהיא מאוד לא טבעית, הוא מוצא עצמו מושפל ומובך ומובס. הריבוע הסטרילי כבר לא מגונן עליו, וגם לא על אירופה וארצות הברית המתלבטות בין בידוד לפתיחות לעולם האמיתי, הקשוח. בחדשות מספרים שההתנגשות בין המתורבת לפראי מאיימת על נשים, "הריבוע" מראה כיצד היא משפיעה על הדימוי הגברי.
ציון לשבח: "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
כל כך הרבה גיבורי-על, נבלים, סיידקיקים, סיפורים מרכזיים ועלילות משנה נוצרו לאורך השנים ביקום הקולנוע של מארוול, וב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הצליחו האחים הבמאים ג'ו ואנתוני רוסו לשלב את כולם בסרט מלהיב, מלא אקשן ומעורר השתאות ששומר על הגיון פנימי סביר. היריעה קצרה מלהכיל, ואפילו הגלימה של דוקטור סטריינג קצרה מדי, אבל מדובר בשובר קופות מסחרר, מבדר וגם מרצין. מארוול בהחלט עשו זאת שוב, והוכיחו שוב כי הגרעין להצלחת סרטי גיבורי העל נובע דווקא מדמות הנבל, ותאנוס הוא אחד מורכב ומהורהר. לתשומת לבכם, תסריטאי DC קומיקס.
הסרט שלא הופץ: Capernaum
כטריטוריה קטנה וזניחה יחסית, ישראל מוצאת עצמה מחוץ למפה של מפיצים בינלאומיים רבים. זה נובע משיקולים שיווקיים, שלרוע המזל מונעים מהקהל המקומי סרטים נהדרים כמו "דטרויט" של קתרין ביגלו ו"המועמד" של ג'ייסון רייטמן השנה. אבל זו לא הסיבה שבגללה לא תזכו לצפות ב-Capernaum של נאדין לבאקי, יצירה שמביאה למסך ייאוש קיומי של ילד בשכונות העוני של ביירות ומשלבת באופן מרשים בין עליבות מדכדכת וצבעוניות מדהימה. מדובר בסרט על ערכים אנושיים אוניברסליים, אבל הגבול הפיזי והמנטלי בין לבנון לישראל ימנעו ממנו להיות מוקרן בארץ בגלל החרם מצפון בעידוד תנועת ה-BDS.
הסרט הגרוע: "15:17 לפריז"
גם "15:17 לפריז" של קלינט איסטווד לא הופץ בארץ כפי שתוכנן תחילה, ומעריצי הבמאי הוותיק שטרחו לצפות בערוצי הסרטים בטלוויזיה התאכזבו. בחיפושו הבלתי נלאה אחר גיבורים לאומיים, איסטווד נתלה בכמה שניות של מאבק במחבל מוסלמי מגושם שהוכרע על ידי שלושה תיירים אמריקנים. מכיוון שאי אפשר לבנות עלילה שלמה על כמה שניות של אקשן (גם אם אתה ממחזר אותן שוב ושוב), איסטווד מתעקש לחפש משהו בחיי שלושת הברנשים הצעירים, אבל לשווא: הם פשוט לא מעניינים - לא בחייהם, ולא כשחקנים בסרט. התוצאה היא שעמום תמוה ומתמשך. כתם אפור דהוי בפילמוגרפיה של הבמאי בן ה-88, שהוא מצליח לקרצף מעט בדרמה החדשה החביבה שלו The Mule שיצאה לאקרנים בארצות הברית לרגל חג המולד.
סרט השנה: "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
מדהים שסרט שבמרכזו אם שבתה המתבגרת נאנסה ונרצחה, שופע בכל כך הרבה אהבת אדם. פרנסס מקדורמנד, שזכתה בצדק בפרס השחקנית הטובה ביותר באוסקר אשתקד, מגלמת את אחת הדמויות הנשיות החזקות שנצפו בקולנוע בשנים האחרונות. לצדה אפשר למצוא בתפקידים מורכבים לא פחות את וודי הרלסון, המגלם שריף קשוח חולה סרטן ואת סם רוקוול, שוטר גזען מהסוג הגרוע ביותר. על כל אלה מנצח הבמאי האירי מרטין מקדונה, שעל אף זרותו - מצליח לתפוס ולתאר את הרוח האמריקנית העכשווית - פגומה ושסועה, אבל לצד זאת גם מלאת חמלה.
אבל יותר מזה, ובלי להתייחס לכך שגם מדובר ביצירה מאוד רלוונטית בעידן ה-MeToo, מדובר בחווית צפייה מהנה, מעוררת מחשבה, מקורית ומפתיעה. בעידן שבו הקולנוע מלא בסרטי אקשן וגיבורי-על, זוהי דרמה אמריקנית אמיתית, עם סיפור טוב ומרגש שנשאר איתך זמן רב אחרי הצפייה. וכן, ההפסד ל"צורת המים" באוסקר עדיין צורם.
ציון לשבח: "ראלף שובר את האינטרנט"
השנה יצאו שני סרטי המשך מצופים במיוחד, שניהם באנימציה. הראשון היה "משפחת סופר-על 2" והשני "ראלף שובר את האינטרנט". "משפחת" היה חמוד, אבל הניצוץ שהיה לסרט הראשון אבד במעט, בעוד ש"ראלף" נכנס הישר ללב ואפילו הרחיב אותו.
יש שני ממדים ל"ראלף" ובשניהם הוא מטפל באופן נהדר. הראשון הוא כמובן האינטרנט שזוכה לייצוג מצחיק ומקורי. פס החיפוש של גוגל, כמו גם האיש המעצבן שמתריע על הרכישות שטרם שולמו באיבי, היו הברקות מצוינות. הנסיכות היו קורעות מצחוק והוכיחו שדיסני מספיק בטוחים בעצמם כדי להצטרף לשאר האנושות ולצחוק על המותגים הכי גדולים שלהם. הממד השני הוא הרגשי, במרכזו עומדת החברות של ראלף ו-ונלופי. הקונפליקט פשוט ומוכר - ראלף מסתפק בחברות שלו איתה, בעוד שהיא חולמת על עולם גדול יותר. נראה שכולנו חווינו את זה, בין אם היינו בצד שלו או שלה. הטיפול היפה בקונפליקט הזה, במהלכו ראלף כל כך נפגע ונאלץ ללמוד שלא הכול סובב סביבו - לימד (או יותר נכון הזכיר), שכזה נוגע לחברות אמיתית - מדי פעם צריך להניח את האגו בצד.
הסרט שלא הופץ: "הכנסייה החדשה"
יש סרטים טובים, ויש סרטים שמככבים בעונת הפרסים. קשה להבין מה בדיוק עושה את ההבדל וההייפ, אבל הסרט "הכנסייה החדשה" של פול שרדר (תסריטאי "נהג מונית") הוא דוגמה טובה לכך. לכאורה מדובר בסרט קטן שמתרחש באפסדייט ניו יורק, אך בה בעת הוא עוסק בשני נושאים גדולים - משבר אמונה של כומר והרס כדור הארץ על ידי בני האדם. מלאכת הבימוי בו עדינה ועוצמתית כאחד, ואיתן הוק ואמנדה סייפריד ("מאמא מיה") מספקים הופעות משחקת נהדרות. זהו סרט שבקלות היה יכול להיות להיט בעונת הפרסים הנוכחית, אבל משום מה הוא נעדר ממנה כמעט לחלוטין (הוא מועמד לארבעה פרסים בטקס הקולנוע העצמאי). זה סרט שלא מרחם על צופיו, והוא מספק ראיית עולם עגומה, פסימית וקודרת, אבל זו יצירה מעניינת, שמכבדת את הקהל ומאתגרת אותו כמעט בכל סצנה.
הסרט הגרוע: "דרור אדום"
בעידן הפוליטיקלי-קורקט, בו כל מיעוט בודק בזכוכית מגדלת את הייצוג לו הוא זוכה בקולנוע, מפתיע למצוא סרט כמו "דרור אדום" - העולב באופן כה בוטה וחד צדדי בעם הרוסי. אני לא תמימה, לאורך ההיסטוריה ההוליוודית רוסים היו הנבלים האולטימטיביים - אבל הבעיה ב"דרור אדום" היא שמדובר בסרט אמריקני מנקודת מבט של מרגלת רוסיה. כלומר, זו הבעיה הראשונה - הבעיה השנייה היא שמדובר בסרט איום ונורא, כזה שגורם לך לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולתהות "איך לעזאזל ג'ניפר לורנס הסכימה להשתתף בפורנו הזה?". למי שפספס, או יותר נכון זכה מן ההפקר, לורנס מגלמת בלרינה שהקריירה שלה נגדעה בעקבות פציעה והיא נאלצת למכור את גופה ונשמתה לארגון ביון סודי המתמחה בפיתוי אויבים. כל הרוסים הם בני אדם נוראיים, שלא בוחלים בשום אמצעים כולל גילויי עריות (אלא אם כן הם משתפים פעולה עם האמריקנים). העלילה תלושה ולא מעניינת, ומעל הכול המבטא "הרוסי" של לורנס פשוט צורם ומעליב. ויש גם את סצנות העירום - כל כך הרבה סצנות עירום. לא ידעתי אם להיעלב יותר בתור אישה או בתור רוסיה. אלוהים, איזו חווית צפייה איומה.
לפנייה לכתב/ת 
