"קאז'יק", אחרון לוחמי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו
שמחה רותם (רטהייזר) המכונה "קאז'יק" פיקד על חילוצם של לוחמים מהגטו הבוער דרך תעלות ביוב. במעשה זה הציל את אחרוני המורדים. הוא הלך לעולמו בירושלים בגיל 94. בעבר אמר כי המסר שלו לבני הנוער בישראל הוא "להיות בני-אדם. בין החיות האלה, על שתי רגליים, יש גם אנשים, שראויים לשם הזה - אדם"
שמחה רותם (רטהייזר) המכונה "קאז'יק", אחרון לוחמי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו בירושלים והוא בן 94. במהלך מרד גטו ורשה נלחם ושימש כקַשָּר בין הבונקרים. בסיום המרד פיקד על חילוצם של לוחמים מהגטו הבוער דרך תעלות ביוב. במעשה זה הציל את אחרוני המורדים ממרד גטו ורשה, שמר עליהם ואפשר להם להסתתר ביער ובדירות מסתור עד תום המלחמה.
נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נפרד הערב מרותם: "אנחנו נפרדים הערב בהצדעה מהנער קאז'יק שהיה לשמחה רותם, אחרון הלוחמים בגטו ורשה. קאז'יק חזר לגטו ורשה ב-1942, כשהוא בן 18, שלושה חודשים אחרי ששלחו אותו הוריו לראדום, כדי שיינצל מהגורל הצפוי לרוב יהודי פולין. הוא שמע מה קורה בגטו ולא יכול היה לשבת בשקט. כשהגיע, מצא עצמו משוטט בין הריסות, מחפש לשווא קולות ופנים. רק חורבן ומוות ראה מולו. 'התיישבתי בתוך ההריסות האלה', סיפר בעדותו, 'לא ידעתי בדיוק איפה אני, ידעתי שאני בתוך הגטו... דמיינתי לעצמי שאני היהודי האחרון בגטו ורשה או בורשה בכלל'.
"קאז'יק לא היה היהודי האחרון בגטו ורשה. הוא הצטרף למרד גטו ורשה והצליח לחלץ מהגטו עשרות לוחמים ולהעבירם לצד הארי. בין העשרות הללו היו שניים ממנהיגי המרד, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. כשעלה לארץ אחרי המלחמה, הקים קאז'יק בית ומילא שורה של תפקידים ציבוריים במדינה עליה בקושי יכול היה לחלום כשישב וראשו בין ידיו, מיואש וחרד בין הריסות הגטו. מי שדימה לרגע שנותר היהודי האחרון בגטו ובורשה כולה, היה לאחרון הלוחמים של מרד גטו ורשה שנותר בחיים. בריאיון שנתן, נשאל מה המסר שהיה רוצה להעביר לבני הנוער במדינת ישראל וענה: 'להיות בני-אדם. אנחנו חיה על שתי רגליים. ממש כך - כך אני חושב, כך אני מרגיש. ובין החיות האלה, על שתי רגליים, יש גם אנשים, שראויים לשם הזה - אדם'. תודה על הכול קאזי'ק. אנחנו מבטיחים להשתדל יום יום להיות ראויים לשם 'אדם'".
ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד: "בשם כל אזרחי ישראל אני מביע צער על פטירתו של שמחה רותם ז"ל, אחרון הלוחמים במרד גטו ורשה. קאז'יק (כך קראו לו אז) לחם בנאצים, הציל יהודים, עלה ארצה לאחר השואה וסיפר את סיפור גבורתו לרבבות ישראלים. סיפורו וסיפור המרד ילוו את עמנו לעד. יהי זכרו ברוך".
יו"ר יד ושם, אבנר שלו, אמר: "מדובר באובדן של דמות מיוחדת שכן קאז'יק היה לוחם אמיתי במלוא מובן המילה. הוא היה לוחם צעיר אמיץ ומלא תושייה. קאז'יק לא היה אדם פוליטי אלא אדם שנלחם על הזיכרון באופן הכי נקי ועשה זאת גם במסגרת חברות בוועדת חסידי אומות העולם של יד ושם. איבדנו היום קול חשוב מאוד וכעת האתגר של כולנו הוא להמשיך ולהעניק משמעות לזכרון בהעדר דמויות מופת כמו שהיה קאז'יק".
רותם נולד בשנת 1924 בורשה שבפולין. הבכור מבין ארבעת ילדי המשפחה. בהיותו בן 12 הצטרף קאז'יק אל תנועת הנוער החלוצית "הנוער הציוני". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, איבד את אחיו ישראל וחמישה בני משפחה נוספים, כשביתו נהרס בהפצצות הגרמנים. קאז'יק עצמו נפצע בהפצצות אלה. לאחר גירוש יהודי ורשה לגטו, שלחו אותו הוריו אל קרובי משפחה בכפר קלבוב, ליד ראדום, שם שהה כשלושה חודשים.
בשנת 1942 חזר לגטו ורשה וחבר לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). במהלך מרד גטו ורשה נלחם ושימש כקַשָּר בין הבונקרים שבתוך הגטו לבין הצד הארי. בסיום המרד פיקד קאז'יק על חילוצם של לוחמים מהגטו הבוער דרך תעלות ביוב. במעשה זה הציל את אחרוני המורדים ממרד גטו ורשה, שמר עליהם ואפשר להם להסתתר ביער ובדירות מסתור עד תום המלחמה. לאחר מכן המשיך קאז'יק לפעול בתפקידו כקשר וגם לקח חלק במרד הפולני בורשה.
בינואר 1945 נשלח לעיר לובלין על-מנת ליצור קשר עם הממשלה הפולנית הזמנית. בדרכו לשם פגש חיילים סובייטים וכך מצא את עצמו בשטח שזה עתה שוחרר מהכיבוש הנאצי. בהמשך לקח חלק בארגון 'הבריחה'. בשנת 1946 עלה קאז'יק לארץ-ישראל במסגרת 'עלייה ב'' ונכלא על-ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בארץ הצטרף ל"הגנה" ולחם במלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה שימש קאז'יק במספר תפקידים רשמיים בשליחות מדינת ישראל.
גינה לבית אולמר, אשתו של קאז'יק, נפטרה לפני כשנה וחצי. הוא הותיר אחריו אחות, שני בנים וחמישה נכדים. בשנת 1984 העלה את קורותיו על הכתב בספרו "ובתוכי העבר". החל משנת 1963 משמש קאז'יק כחבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם של יד ושם. בשנת 2010 הקימה ממשלת פולין אנדרטה מעל בור הביוב שממנו יצאו הלוחמים.
"הרגשתי שאנחנו אפס"
בראיונות ובהרצאות שנתן ביד ושם סיפר קאז'יק על המרד: "המרד החל ב-19 באפריל 1943. זה היה ערב ליל הסדר והגרמנים בדרך כלל אהבו בכל חג יהודי 'לעשות ליהודים שמח'. כך זה התחיל. ברגע הראשון, כאשר ראיתי את הכוח הגרמני האדיר שנכנס לגטו, התגובה הראשונית, ואני מניח שלא רק שלי... הרגשתי שאנחנו אפס. איזו יכולת יש לנו עם הנשק הדל – הכמעט לא-כלום – בהשוואה לכוח הגרמני האדיר, עם תותחים קלים וטנקים ונגמ"שים וכוח רגלי אדיר של מאות, מאות אם לא אלפים, שנכנסים פנימה ורכובים על אופנועים ואמבולנסים, ומה לא...
"הרגשתי את עצמי חסר אונים באופן מוחלט. על כל פנים, הייתי אז על המשמר עם ציפורה לרר וחלקתי איתה את התחושות שלי באותו רגע... אולם במחשבה שנייה, שהגיעה מיד: הרי לרגע הזה חיכינו! ואחרי שהגיעו אלינו הידיעות הראשונות על מה שהתרחש בגטו המרכזי וגם למחרת אצלנו בשטח, הייתה התרוממות רוח בלתי רגילה. כלומר, מצב הרוח נע מהקצה לקצה השני. מצד אחד חוסר אונים ומצד שני התרוממות רוח בלתי רגילה, כאילו ניצחנו את הגרמנים... הרי קשה היה להעלות על הדעת, גם אחרי ההצלחה הראשונית, היה ברור לנו שגורלנו נחרץ ושזו רק שאלה של זמן. אבל, למרות כל זה היתה התרוממות רוח בלתי רגילה, של עצם העובדה שאתה יכול להתמודד עם הגרמני הכול-יכול, שלמעשה רק המראה שלו הטיל אימה ופחד ושיתק אותך לחלוטין. אז זו הייתה התגובה וזה היה מצב הרוח בימים הראשונים.
"הקבוצה שלנו הייתה ברחוב וואלובה 6 (באיזור המברשתנים), אם אני לא טועה ושם, במקום הכי גבוה, הייתה לנו נקודת תצפית שממנה ניתן היה לראות את שער הכניסה לתוך השטח שלנו. ליד השער, בסמוך לכניסה, הטמנו חומר נפץ בכמות גדולה מאוד שהייתה מוכנה לאותו רגע שבו הגרמנים יחליטו לחסל את הגטו. אז היינו אמורים להפעיל את מטען חומר הנפץ הזה. בנקודת התצפית הזאת היה לי שקע ותקע להפעלת המטען ומהצד השני היה לי לחצן של פעמון אזעקה. על-פי המוסכם מראש, אם נראה שהגרמנים נכנסים, אשתמש בו בכדי להזעיק את כל יתר חברי הקבוצה ולתת להם התראה שהנה הגרמנים נכנסים.
"למעשה כבר כולנו היינו בכוננות מכיוון שב-19 באפריל זה התחיל בגטו המרכזי וידענו שזה רק עניין של זמן, ושבוודאי יתחילו במלאכת ההשמדה גם בשטח שלנו, אבל לא כולם היו אז בעמדות: הייתה תצפית והייתה כוננות. וב-20 בחודש, בשעות המוקדמות של הבוקר, ולמזלי אני בדיוק הייתי בנקודת התצפית... ראיתי פתאום קבוצה של כמה מאות אנשי SS צועדת ומתחילה להיכנס... הראשונים מתחילים ממש לעבור את שער הגטו! לחצתי בפעמון האזעקה וביד השנייה החזקתי את התקע בכדי להפעיל את המטען הזה.
"המפקד שלי, חנוך גוטמן, נכנס בריצה בהולה ולא הספקתי עוד להגיד לו מה, כי הוא ראה בדיוק כמוני מהחלון מה שקורה, חטף ממני את התקע והשתהה עוד... אני מניח שאלה היו שניות, אפילו לא רגעים. בעצם בהמשך למה שאני עשיתי: לא הפעלתי את זה מיד מכיוון שחשבתי שצריך לתת לקבוצה הראשונה לעבור ולהפעיל את המטען באמצע, בין אלה שמאחור לבין אלה שכבר עברו, כדי שלא לבזבז את המטען רק על מספר קטן של אנשים. הוא חטף ממני את התקע והפעיל אותו. המטען התפוצץ והיה פיצוץ אדיר. אני ממש הייתי המום ומשותק ברגע הראשון. מראה של איברים מרוסקים ושל גופות שמתעופפות באוויר, של גרמנים!
"העם הזה שכבש את כל אירופה, הדביר את כל אירופה והגיע עד לשערי מוסקבה - זאת לא היתה תופעה שהיינו רגילים לראות, בפרט בתוך הגטו, לראות שפתאום יהודים הורגים גרמנים. היה משהו בלתי רגיל... אני הייתי ממש משותק איזשהו זמן מהמראה הזה של הפגיעה האדירה והבריחה של הגרמנים, שגם כן, אף פעם... במשך שנים הורגלנו לראות בריחה של יהודים, או של לא-יהודים, אבל לא של גרמנים. פעם ראשונה שראיתי מאז פרוץ המלחמה, שגרמנים בורחים".
לפנייה לכתב/ת 
