לא תכננתי לחשוק ככה בחברו הטוב של בעלי
הרדאר שלי החל להשתולל, שולח מסרים למוח ולאזורים אחרים בגוף שיש פה מישהו שהגוף שלי רוצה. לא רוצה, צריך. משתוקק. משיכה שכזאת לא הרגשתי כלפי אף אחד אחר מלבד בעלי. התרגשות, פרפרים בבטן, הידלקות מוחלטת כאילו הייתי נערה בת 16. חשבתי עליו בימים וחלמתי עליו בלילות
עד עכשיו עברנו ביחד את המסע שלי לקראת יחסים פתוחים עם בעלי. דיברנו על איך שהנושא עלה לראשונה על ידי בעלי, בתור פנטזיה של לצפות בי עם גבר אחר. עסקנו בתחלופת התמונות הסקסיות והודעות הזימה עם זוג החברים מהצד השני של היבשת, וכיצד המצב השתנה לפתע כשעברנו לגור ממש על ידם. תיארנו את הנסיעה שלנו לצימר, זו שהיוותה יריית פתיחה ולמעשה הייתה החוויה הראשונה שלנו (של בעלי בעיקר) מחוץ לנישואים, ואפילו חווינו ביחד את הדיכאון אחרי לידה שלי, מה שגרם לעצירה מוחלטת במסע שלנו למשך כשנתיים, עד שיכולנו לחזור לעצמנו, להרים ראש ולהביט קדימה.
לטורים הקודמים של ליה סווינג:
הלידה עברה בקלות, זה הדיכאון ששיבש את הכול
המסע שלי מחנונית במיטה לפוליאמורית
שמעתי גניחות והבנתי שבעלי איתה בחדר
רק נושא אחד נרמז שוב ושוב אך עדיין לא דובר - ההידלקות שלי על החבר הכי טוב של בעלי. אתם בטח שואלים את עצמכם מה בדיוק קרה שם. ובכן, הכינו לכם כוס קפה ושבו, זה לא הולך להיות קצר. לצורך הסיפור נקרא לחבר חורחה. את חורחה הכיר בעלי בצבא, אולם הקשר נותק לאחר מכן וחודש רק לאחר שנים, כשמצאנו את עצמנו גרים מרחק רבע שעה נסיעה מחורחה ואשתו רות. מרגע שהקשר חודש ובמשך תקופה ארוכה עשינו לנו נוהג לצפות יחד בסרטים אצלם בבית בימי שישי בערב. היינו מכינים ארוחת ערב, בדרך כלל סטייקים, ואז צופים באיזה סרט מדע בדיוני ארוך וצפוי מעללים.
היינו חברים, אבל לא קרובים מאוד. עוד לא היו לנו ילדים באותה תקופה אז החיים היו פשוטים יותר. חורחה היה אז בחור שמנמן עם שיער ארוך ולא היה שום סיכוי בעולם שאמצא אותו מושך. אם יש דבר אחד שמוריד לי את החשק המיני ממאה לאפס תוך שנייה זה גברים עם שיער ארוך. אם תשאלו אותי, כל גבר שנראה טוב עם שיער ארוך בהכרח ייראה טוב יותר אם יגזור אותו קצר.
כך חלפו להם החודשים, עד שכאילו כדי לעצבן, החליט חורחה יום אחד שהוא גוזז את שיערות ראשו ונכנס למשטר דיאטה רצחני, ופתאום בתוך זמן קצר בקע לו מהגולם המכוער פרפר יפהפה, גבוה, יפה תואר. מי היה מאמין ששינוי זניח כל כך יכול לעשות כזה הבדל? הרדאר שלי החל להשתולל, שולח מסרים למוח ולאזורים אחרים בגוף שיש פה מישהו שהגוף שלי רוצה. לא רוצה, צריך. משתוקק. משיכה שכזאת לא הרגשתי כלפי אף אחד אחר מלבד בעלי. התרגשות, פרפרים בבטן, הידלקות מוחלטת כאילו הייתי נערה בת 16 והוא מורה הנהיגה שלי (אבל זה כבר לטור אחר). חשבתי עליו בימים וחלמתי עליו בלילות. כל נגיעה שלו, כל חיבוק תמים העביר בי חשמל בכל הגוף וסימר את שיערותיי, והבעיה האמיתית היא שזה היה הדדי.
אל תוך הקרע הקטן הזה ביחסים שלהם נכנסתי אני
זה קרה בתקופה בה היחסים בין חורחה ורות עלו על שרטון. בכל נישואים יש תקופות טובות יותר ופחות, וזו הייתה תקופה של הרבה, הרבה פחות. רות בדיוק ילדה זמן קצר לפני כן, שניהם לא ישנו בלילה, על סקס בכלל לא היה מה לדבר, ואל תוך הקרע הקטן הזה ביחסים שלהם נכנסתי אני. תזמון זה הכול בחיים. ידעתי שהוא בעניין שלי. זו ממש לא הייתה הפתעה גדולה כשהוא התוודה. לנו הבחורות יש רדאר לדברים האלו, וכל מי שטוענת אחרת משקרת. הכי גרועות הן הבחורות שאוחזות בידידים רווקים וטוענות שזו רק חברות אפלטונית ותו לא. "אוי, לא היה לי מושג שהוא רוצה יותר", הן יטענו אחר כך בתמימות מעושה.
ובכן גברים, קבלו אינסייד סקופ - אנחנו יודעות. אנחנו תמיד יודעות. או שאתם בוהים בנו יותר מדי או שאתם מחבקים אותנו שנייה אחת יותר מהדרוש או שאתם מחמיאים לנו על המכנסיים. וחורחה, מעריץ מצטיין, עשה את כל האמור לעיל. אבל לא הייתי חייבת לפעול. זו הייתה ההחלטה הפזיזה, החצופה והאנוכית שלי - אני זו שעשיתי את הצעד הראשון, ואז כנראה גם את השני והשלישי. לא שהוא היה קורבן תמים, הוא שיתף פעולה ברצון, אבל אילולא הייתי מעלה את הנושא, ייתכן מאוד שהוא היה נשאר אצלו בגדר פנטזיה בלתי ממומשת.
זה התחיל בהתכתבויות. באותה תקופה שנינו היינו ערים במשך הלילה, כל אחד מסיבותיו שלו, וזה היה הזמן האהוב עלינו להתכתב. בהתחלה דיברנו על נושאים תמימים, על העבודה, על הילדים. רקדנו סביב הנושא היחיד שעניין את שנינו. אחר כך התחילו בדיחות קטנות, מיניות, שאלות חצי תמימות והערות בעלות גוון אישי. משם ההידרדרות הייתה מהירה וצ'יק צ'ק הגענו ל'סקסטינג' (החלפת הודעות זימה). זה היה מאוד מחרמן, לשני הצדדים, וכמובן שזה רק החמיר את המצב.
פתאום הייתי מוצאת את עצמי בוהה בטלפון בלילה, מחכה שהמסך יידלק, מחכה לחטא היומי שלי שהיה כל כך טוב וגם כל כך רע במידה שווה. וכשההודעות הפסיקו לספק אותנו עברנו לנגיעות קטנות פה ושם. בכל פעם שיכולנו לגנוב כמה שניות לבד הוא היה תוחב את ידיו לתוך חולצתי או לתוך מכנסיי ואני כמובן לא התנגדתי. בארוחות שישי רגלי הייתה מטיילת מתחת לשולחן לאורך רגלו, מלמטה ועד למעלה, נזהרת שלא להיתקל בדרך ברגליה של רות. אגב, בעלי ידע הכול. הוא ראה וגם קיבל ממני עדכונים, וכשהוא היה מזיין אותי באותם ימים, הוא היה לוחש באוזניי: "דמייני שחורחה עכשיו נכנס לחדר".
אני הייתי מתענגת על הפנטזיה הזאת שחשבתי, באותה תקופה, שלעולם לא תתממש. הייתה תחושה שאני וחורחה עושים הכול מלבד את המעשה עצמו. במשך זמן מה הוא נלחם בזה ואני מאמינה באמת ובתמים שהוא לא רצה לבגוד ברות. אבל מרגע שנקלענו לסיטואציה שבה היינו רק אני, הוא ובעלי בבית, הדרך למיטה הייתה קצרה. חורחה לא נותר נאמן לרות. וגם אני לא נותרתי נאמנה לרות שהייתה באותה תקופה חברה טובה.
אף אחד מאיתנו לא חשב עליה כשנתנו חופש לפנטזיות הכי כמוסות שלנו. לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת מספיק בשביל לעצור, בשביל להפסיק. אפילו רק בשביל לשמור על הגבולות הרעועים של נגיעות שלא מובילות לשום דבר. שנינו היינו חלשים מדי, אחרי כל כך הרבה זמן של משחק מקדים, של הודעות ונגיעות, פשוט לא יכולנו יותר לחשוב בהגיון.
אל תסתכלו עליי ככה, מעולם לא טענתי שאני בן אדם טוב. אתם לא קוראים אותי כי אני מספקת לכם תוכן על התנדבות עם קשישים, מידע כיצד לסייע לילדים ממשפחות קשות יום או תמונות של גורי כלבים לאימוץ. אני בן אדם כמוכם. פגום, דפוק, אגואיסט. כשאני רוצה משהו או מישהו, אני משיגה אותו וזו רק שאלה של זמן. ואלוהים, כמה שרציתי את חורחה באותה תקופה. כל הסיפור הזה נמשך בערך חצי שנה און ואוף, עד שיום אחד קרה משהו שהכניס את כולנו לשוק וטרף לחלוטין את כל הקלפים. אבל על זה נדבר כבר בשבוע הבא.
