התאהבות רגעית בבחורה יפה בשדה התעופה
לא הצלחתי להזיז את מבטי ממנה. הייתי מהופנט ליופייה, מנסה כל פעם להסתכל לכיוון אחר, רק שהיא לא תבחין בי בוהה בה. פתאום להיות לבד לא הרגיש נורא כל כך. ברור לי שכדי לשחרר את ההיא לתמיד, אני צריך להתאהב במישהי חדשה
זהו ערב של קור מקפיא וגשם שלא מפסיק לרדת. אני מגיע לשדה התעופה, מתבאס מעט עבור כל אלו שנשארים פה בקור. בעוד 24 שעות אנחת בצדו השני של העולם, באי יפהפה עם מזג אוויר קיצי ושמשי. סיבוב קצר סביב החנויות סתם בשביל להציץ, ואני ממשיך ישירות לשער העלייה למטוס. יש לי עוד שעתיים שלמות להעביר. להפגת השעמום, אני מחליט להתמקד באנשים המחכים איתי בשער. מימיני נמצא זוג בדרך לירח דבש מפנק. משמאלי עומדים להם רווקים צעירים אחרי צבא, בטח בדרכם לטיול הגדול. אני מבחין גם במספר משפחות עם זאטוטים בדרך לרילוקיישן כנראה.
למה נתתי לה לחזור בכלל? היא לא תשתנה
כמעט כל המחכים בשער, חוץ מאנשי העסקים, הם זוגות ומשפחות. פתאום שמתי לב שאני היחיד, למעט אנשי העסקים שהתרכזו במעבר של הביזנס, שהגיע לבדו. חשבתי לעצמי כמה קר שם בחוץ, תרתי משמע, ומיד האקסית המיתולוגית חזרה לשחק בגלגלי השיניים שבראשי. נזכרתי שאני לפני טיסה ארוכה, אז קמתי לשחרר את רגליי ולהתהלך לאורך השערים. כשחזרתי למקום שישבתי בו, הוא נשאר ריק כאילו חיכה רק לי. אלא שהפעם ישבה לידי מישהי שטרם ראיתי בין כל באי השער. היא הייתה יפהפייה והיא הייתה לבד, כמוני. מעבר לכך, משהו בעיניה ובגומה שעלתה בה כשהסתכלה על הטלפון שלה וחייכה, שידר עומק ושובבות שבבת אחת השכיחו את זו שקמה והלכה.
לא הצלחתי להזיז את מבטי ממנה. הייתי מהופנט ליופייה, מנסה כל פעם להסתכל לכיוון אחר, רק שהיא לא תבחין בי בוהה בה. פתאום להיות לבד לא הרגיש נורא כל כך. ברור לי שכדי לשחרר את ההיא לתמיד, אני צריך להתאהב במישהי חדשה. מאז הפרידה לא כל כך הצלחתי למצוא עניין במין השני. לזכותי ייאמר שניגשתי, התחלתי ויצאתי עם אחרות. בעוונותיי אפילו פתחתי טינדר. אבל כל הניסיונות הללו לא היו פיירים כי בראשי ישבה לה ההבנה שאני נוסע מפה לתקופה ארוכה, ושכל אחת תהיה אורחת בחיי לזמן קצרצר ומוגבל בלבד, אז מה הטעם להתחיל בכלל? ההבנה בפנים הייתה שלא משנה כמה אנסה להיפתח ולהתחיל משהו, זה לא באמת יעשה טוב לשני הצדדים. הרגשתי שלא נשאר לי מה לתת לאף אחת, מדהימה ככל שתהיה. כעת, כשאני מגיע למקום טרי ובתולי מבחינתי, הלב שוב מרגיש את הרצון להיפתח מחדש.
על אף שאנחנו שני זרים, הייתי חייב לדעת מה הסיפור של היפהפייה שהגיעה לבד. ניסיתי להחליט מהו מסלולה ולא הצלחתי לגבש דעה. האם היא בדרך לביקור משפחתי? האם זו נסיעת עבודה? ואולי זה הטיול הגדול שלה? האם היא חוזרת חזרה למקום מגוריה אחרי ביקור בארץ? והאם יש מישהו שמחכה לה שם? היא נראתה לי בשנות העשרים המאוחרות לחייה, ולא היה בידיה יותר מדי ציוד, חוץ ממזוודה אחת בנוסף לתיק הגב השחור שהניחה תחת רגליה.
תוכנית פעולה
הייתי חייב תוכנית, אבל לא היה לי מושג מה לעשות. עבר יותר מדי זמן מאז שניסיתי לפתח שיחה עם מישהי זרה שבאמת עשתה לי משהו, ובכללי אני בנאדם שלא נוהג להפריע לאנשים. עשיתי חושבים והבנתי שאם אגש אליה, כנראה שזה יהיה לא טבעי וברור לי שאני אפקשש זאת, אבל אחרי מספר רגעים נזכרתי במשהו שידידה טובה אמרה לי לפני כמה זמן: "לא משנה מה אתה אומר, גם אם תגמגם. אם אתה בא לה בטוב, הבחורה תזרום". דבריה של הידידה נסכו בי בטחון, בנוסף לאווירת החופש שאותתה לי שמה שלא יקרה, גם ככה לא אראה אותה יותר.
נשאר מעט זמן לבורדינג והחלטתי שאני חייב לגשת אליה, כשקלטתי שגם היא מביטה חזרה יותר מפעם אחת, שיפרתי כיסא אחד ימינה ושאלתי אותה לשמה ועל המסלול שלה. מסתבר שהיא טסה לטייל לתקופה, ושאנחנו מגיעים לאותה העיר. שוחחנו על כמה אומץ נדרש בשביל לטוס לבד, רגע לפני תחילת השנה החדשה, פלרטטנו בהתלהבות ואפילו סיכמנו שאם נרגיש בודדים מדי בסילבסטר, נוכל ליצור קשר ולהתנחם זה בזרועות השני.
באמצע השיחה נשמעה קריאה לנוסעים להתקדם אל עבר המטוס, שהעירה אותי מהחלום בהקיץ שדמיינתי לגביה לאחר שסיפרה על תכנוניה. למרבה הצער, אף אחת לא הולכת להתנחם בזרועותיי. במציאות היפהפייה טסה לטייל כשבן זוגה מחכה לה כבר ביעד.
עדיף ככה, חשבתי לעצמי. מה שאני באמת צריך זו התחלה טרייה ביבשת רחוקה, בלי מטענים מיותרים או חורגים מהטיסה. אומנם נדחיתי, אך אחרי לא מעט זמן הרגשתי את המסוגלות להתאהב במישהי חדשה, אפילו אם זה רק לשנייה. כשנכנסתי לשרוול המוביל למטוס, המיתולוגית שבה להופיע בראשי, אך הפעם אמרתי לה שאולי בהמשך החיים ניפגש שוב באותה פינת רחוב, נסתכל אחד לשנייה בעיניים ונחייך מבלי לומר מילה. אולי מתישהו בעתיד נוכל אפילו לחלוק את סיפור חיינו, אבל עד שהיום הזה יגיע, אמשיך לנסות לעבור הלאה.
