בגלל המדע: כך הפכנו לבודדים ואובדניים יותר מאי פעם

פעם, לפני שהיו לנו כפתורים ומסכים, העולם היה מקום הרבה יותר פשוט לחיות בו. לבני אדם באשר הם היה את אבינו שבשמיים, ומכאן שכל תכלית קיומם עליי אדמות היתה למלא את מצוותיו. צוותי הקרקע של בורא עולם אומנם התקוטטו משחר ההיסטוריה - ועד עצם היום הזה - למי יש את האלוהים הנכון, אבל כל הדתות הסכימו שהכל נעשה בדברו, וכל מי שלא איתנו דרכו סלולה לגיהנום (מה שאומר כמובן שכולנו נגיע לגיהנום, כי אין אדם יכול להיות חבר בשתי דתות).

בספרו מאיר העיניים חוזר אביהו זכאי אל ערש לידתה של המהפכה המדעית במאה ה-16, שאיתחלה את יחסיו של נזר הבריאה עם אלוהיו ועולמו. לא עוד צופה פסיבי שרק נדהם מול נפלאותיה של בריאה אלוהית, אלא חוקר אקטיבי של עולם נטול קדושה הפועל לפי חוקים דטרמיניסטים, מכניסטים ומתימטיים, הניתנים לתצפית וחישוב.

מאיר עיניים. "הסרת הקסם מהעולם"

גיבורי המהפכה המדעית - קופרניקוס, גלילאו, קפלר וניוטון - החליפו את שליחיו האדוקים של בורא עולם כמקור סמכות להכרת עולם התופעות. הבנת היקום לא היתה תלוייה עוד בפירושם של כתבי הקודש, אלא בחקירה מדעית / רציונאלית / אמפירית כסוכנת יחידה להשגת אמיתות אובייקטיביות. במקום מעשי נסים, התגלויות אור-קוליות וחזיונות מיסטיים ביקשה המתודה המדעית החדשה ניסויים, הוכחות ואמיתות בנות הוכחה, שהסירו מהעולם את קדושתו.

כשניקולאס קופרניקוס הדיח את כדור הארץ ממרכזו של היקום, היתה זו הרבה יותר מסתם הכרה אסטרונומית חדשה, אלא גם פגיעה אנושה באגו טריפ של נזר הבריאה. הסטת כוכבנו אל פרבריו הנידחים של יקום אינסופי, ביטלה את מעמדו הנישא של האדם בדרמה התיאו-קוסמית של הבריאה: לא עוד בנו המועדף של בורא עולם, אלא סתם אורגניזם נטול קדושה, שחייו אינם יקרים מאלו של שפן סלע.

אין זה פלא שמסקנות המדע החדש, עוררו קרבות הישרדות מצד חסידיו של סדר העולם הישן והבטוח. "אני מתבונן לכל הכיוונים וכל מה שאני רואה זו רק חשכה. לטבע אין דבר להציע לי זולת מה שמעורר פחד ודאגה", קונן המתימטיקאי הצרפתי בלז פסקל, על חורבן ההרמוניה הקדושה של הקוסמוס הנוצרי, שהוחלף בעולם זר, מנוכר ואילם; סתם מירוץ אינסופי של חומר חסר משמעות. ג'ון דאן, המשורר האנגלי, ביקש לשלוח את קופרניקוס וחבריו לגיהנום על שום הפרתם של סדרי בראשית, תרתי משמע, ועל הטלת הספק בכל אמונה, שרק הביאה "לספקות וחרדות".

הסופר האנגלי ג'ונתן סוויפט לעג ב"מסעות גוליבר" (גרסאתו המקורית והמיזנטרופית של הספר דמתה לספר ילדים כמו שג'ק המרטש דומה למרי פופינס) לעצם היומרה המדעית לנסח את חוקי הטבע בלשון המתימטיקה, שהרי "המוחלט לא קיים במדע, או בעניינים אנושיים בכלל... אלא רק באלוהים ובהתגלות". סוויפט גם המציא את המילה "מודרניות", כמותג לכל חולייו של חטא הגאווה האנושית שלא הולם את מידת החסד והצניעות הנוצרית.

דבר אחד בטוח. גם גדולי המאמינים בימינו לא ייקחו מהמדע את הצלחותיו המוכחות לפרק חלקיקי חומר שפעם לא ידענו על קיומם, לפצח קודים גנטים, לטייל במרחבי הגלקסיה, לשבט תאים חיים. להבדיל מסיפורי הנסים בכתבי הקודש, המדע מעניק לנו ידע אמיתי. הדבר נוסה, וזה פועל, בכל פעם שאנחנו לוחצים אנטר ושולחים מייל לחלל, או כל דבר אחר שאנחנו עושים עם הכפתורים שלנו.

איבדנו את הגיהנום, אבל גם את גן עדן

הבעיה היא שגבולות המדע הם גבולות החושים, שיכולים לספר רק על מה שיש שם בחוץ, לתאר את המכניזם של התופעות. תולדות המדע הם לצורך העניין גם שיעור בענווה מעשית על גבולות ההבנה של נזר הבריאה. ככל שהוא יודע יותר, עדיין מבין די מעט על מקומו בטבע. ככל שהוא מעמיק לחפור, רעיונותיו נוטים להתערפל, כמו ענן האקראיות שעלה מחוקי הפיסיקה ברגע שבקענו את האטום במאה הקודמת.

אנו מתגאים בהישגי המדע הפוסט-דיגיטלי, וסוגדים לנאורות, לחילוניות ולתבונה שגירשו את כל אמונות ההבל מהעולם. אבל ראוי לזכור שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים, והמתודה המדעית עוזרת רק במקומות שאנחנו כבר יודעים. מעבר לגבול הידיעה אפשר רק לדמיין - או להאמין.

האינקוויזיטור הגדול של דוסטוייבסקי האמין שמה שהאנושות רוצה באמת הוא "קסם, מסתורין וסמכות". אחת מתוצאותיו הכואבות של המדע החדש היתה העלמות הקסם מן העולם, ברגע שמדענים בשר ודם החלו לנסח את חוקי הטבע ולגלות את כל הסודות. מחיר הידע והתבונה הוא לא רק חילול הדברים שהערצנו בעבר, אלא גם אובדן האשליות הנעימות שניגבו את דמעותינו: בין אם זה גן עדן שיפצה על חיים אומללים, גיהנום שיעניש רשעים, וככלל אמונה שיש מישהו או משהו, שמבין למה החיים הם כך ולא אחרת.

תנועת ההשכלה, שהיתה המשכה המתבקש של המהפכה המדעית, מחקה סופית את קיומו של אל משגיח, רחום וחנון שקשוב לתפילות ברואיו. נזר הבריאה נותר מבוהל וחסר אונים ביקום אינסופי; לשווא מחטט בפח האשפה של קיומו עליי אדמות, למצוא בו איזו שארית בהרפתקה הברוטאלית והמוזרה הזאת שנקראת חיים. "אינני יודע מי הציב אותי בעולם הזה, אף לא מה הוא העולם, ואף לא מי אני עצמי. אני בור גמור ביחס לכל דבר", סיכם פסקל את מצבו של האדם הפוסט-אמוני.

המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה, לא רק דחקו את אלוהים מבימת ההסטוריה אלא כתבו גם את הפרומו לפרדוכס הגדול של המודרניות. מצד אחד אנחנו החברה הראשונה בהיסטוריה שסוגדת רק לעצמה; שהמציאה את הסלפי. יש לנו חופש שהיה שמור פעם רק למלכים. מדע וטכנולוגיה הפכו את חיינו לתוכנית כבקשתך שמאפשרת לנו להגשים כל משאלה וגחמה. אנחנו הכי מאריכי ימים, הכי בריאים, הכי מטופחים שהיינו אי פעם, אבל מצד שני גם הכי דכאוניים, בודדים ואובדניים. "הכל מדהים ואף אחד לא שמח", בלשונו המדוייקת של לואי סי קיי.

השאלה אם התבונה מסוגלת לתת משמעות לחיינו היא אכן השאלה היסודית והדחופה של עולמנו, כמו שקבע אדמונד ברק כבר לפני מאתיים שנים. כמה זמן תוכל התרבות החילונית להתקיים בלי דת כלשהיא, כי נכון לרגע זה אין באפסטור שום אפליקציה שתענה לנו על שילוש השאלות הראשון: למה יש עולם, בשביל מה אנחנו קיימים, והאם החיים האלה אכן ראויים למאמץ אותו הם דורשים? (כמעט כתבתי "לאלוהים פתרונים" - אבל את זה כבר הבנתם לבד)

"הסרת הקסם מן העולם: דת ומדע בראשית העת החדשה", אביהו זכאי, הוצאת רסלינג, 300 עמודים